לדלג לתוכן

ויקרא רבה ה ג

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

<< · ויקרא רבה · ה · ג · >>

ג.    [ עריכה ]

דבר אחר, והוא ישקט, נתן שלוה לעשרת שבטים, מי בא וחיבן. מה שלוה נתן להם (עמוס ו, א): הוי השאננים בציון, זה שבט יהודה ובנימין, והבטחים בהר שמרון, אלו העשרה שבטים. נקבי ראשית הגוים, שהן באין משני ראשי הגוים, משם ומעבר, אמות העולם בשעה שהן יושבין בשלום אוכלין ושותין ומשתכרין ומתעסקין בדברי תפלות, מה הן אומרים, מי חכם כבלעם ומי עשיר כהמן ומי גבור כגלית, ואחר כך: יבואו להם בית ישראל, ואומר להם, אחיתפל לא היה חכם, קרח לא היה עשיר, שמשון לא היה גבור. (עמוס ו, ב): עברו כלנה וראו, זו קטיספון. (עמוס ו, ב): ולכו משם חמת רבה, זו חמת של אנטוכיא. (עמוס ו, ב): ורדו גת פלשתים, אלין תלוליא דפלסטיני. (עמוס ו, ב): הטובים מן הממלכות האלה אם רב גבולם מגבלכם. (עמוס ו, ג): המנדים ליום רע, ליומא של גלות. (עמוס ו, ג): ותגשון שבת חמס, הגשתם עצמכם לישב אצל החמס, זה עשו, כמה דאת אמר (עובדיה א, י): מחמס אחיך יעקב. (עמוס ו, ד): השכבים על מטות שן, על ערסין דפילי. (עמוס ו, ד): וסרחים על ערשותם, שהן מסריחים מטותיהם בעברות.

דבר אחר, וסרחים על ערשותם, אלו קטיות משפעות שהיה לכל אחד ואחד, כמה דאת אמר (שמות כו, יב): וסרח העדף. (עמוס ו, ד): ואכלים כרים מצאן, כשהיה אחד מהן מבקש לאכל גדי היה מושך כל העדר לפניו והיה נוטל השמן שבהם ועומד עליו ושוחטו, וכשהוא מבקש לאכל עגל, היה מושך כל הבקרים לפניו ועומד עליו ושוחטו, הדא הוא דכתיב: ואכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק, (עמוס ו, ה): הפרטים על פי הנבל, שהיו פורטים פיהם בדברי נבלות, מה היו אומרים, כלום אמר דוד שירה אלא בנבל, הדא הוא דכתיב (עמוס ו, ה): כדויד חשבו להם. (עמוס ו, ו): השתים במזרקי יין, רב ורבי יוחנן ורבנן, רב אמר קלוריא, רבי יוחנן אמר בכוסות קטנים, ורבנן אמרי כוסות שיש להן זרבוביות. ומהיכן היו שותין את היין, רבי אבהו בשם רבי חנינא אמר מפתוגתא, שהיה יינם מפתה את הגוף לזנות, ורבנן בשם רבי חנינא אמרי מפלוגתא, שעל יינם נתפתו וגלו עשרת השבטים. (עמוס ו, ו): וראשית שמנים ימשחו, רבי יהודה בר יחזקאל אמר זה שמן אסטקטון. רבי ינאי אמר זה שמן אנפיקינון, שהוא משיר את השער ומצהיר את הגוף, ואחר כל השבח הזה (עמוס ו, ו): ולא נחלו על שבר יוסף. (עמוס ו, ז): לכן עתה יגלו בראש גלים וסר מרזח סרוחים, מהו מרזח סרוחים אמר רבי איבו שלש עשרה דימסיאות היה לכל שבט ושבט ואחד לכלם, וכיון שגרמו העונות ובאו לידי עברות ומעשים רעים נטלו כלן ולא נשתיר להן אלא זו בלבד, להודיע כמה חטא גורם, לקים מה שנאמר (ירמיה ה, כה): עונותיכם הטו אלה וגו' (איוב לד, כט): ויסתר פנים ומי ישורנו, וכשהסתיר פניו מהן מי אמר לו לא עשית כשורה. ובמה הסתיר פניו מהן, העלה עליהם את סנחריב, שנאמר (ישעיה לו, א): ויהי בארבע עשרה שנה למלך חזקיהו וגו', מהו ויתפשם, רבי אבא בר כהנא בשם רבי שמואל בר נחמן אמר שלשה גזרי דינין נחתמו באותו היום, נתחתם גזר דין של עשרת השבטים לפל ביד סנחריב, ונחתם גזר דינו של סנחריב לפל ביד חזקיה, ונחתם גזר דינו של עזיה שילקה בצרעת. (איוב לד, כט): ועל גוי ועל אדם יחד, גוי זה סנחריב, דכתיב ביה (יואל א, ו): כי גוי עלה על ארצי. אדם, אלו ישראל, דכתיב בהון (יחזקאל לד, לא): ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם. יחד, זה עזיה המלך שלקה בצרעת, שנאמר (דברי הימים ב כו, כא): ויהי עזיהו המלך מצרע. ולא כדיני בשר ודם דינין של הקדוש ברוך הוא, מלך בשר ודם לצבור נושא פנים וליחיד אינו נושא פנים, ברם הכא אמר הקדוש ברוך הוא (ויקרא ד, ג ד): אם הכהן המשיח, והקריב פר. (ויקרא ד, יג יד): אם כל עדת ישראל ישגו, והקריבו פר בן בקר.