ובחרת בחיים/האזינו
סדר האזינו
[עריכה][לב ב] תזל כטל - שהכל שמחים בו.
ועוד, דטל לא מיעצר [תענית ג.], ויהיה אמרתי עליכם [דהוא לשון רכה] תמיד כטל.
ואע"ג דאמרינן ריש פ"ט דסוטה ולא ירד הטל לברכה, ובמנחות דף סא דהתנופה לעצור טללים רעים, [והביאו רבינו בסדר אמר יע"ש]. הנה זה מיעוטא, ובאין עושין רצונו של מקום ולא בהוה.
ולכך תקנו "ותן טל ומטר[1] לברכה" וק"ל. ובקרא דהושע [סימן ו'] הזכיר טל לגנות ודוק.
[שם ו] הלה' תגמלו זאת - לשון תימא, וכי לפניו אתם מעציבין, שיש בידו וכו'.
היינו, כענין "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב", ואדרבה - בעצבון.
ונראה, שיש לפרש עם מה שכתבו גור"י האר"י[2], שאמר להם האר"י, שהטעם שזכה לכל החכמה המופלאה, היתה סיבה מאת ה' על שהיה לומד בתורה בשמחה זת"ד.
א"כ זא"ו[3] כאן "הלה' תגמלו זאת" להיות מעציבים, כי בזה מלבד כי לא יחכמו, אלא אדרבה אתם משכחים מה שהיה ידוע לכם. וזה אמרו "עם נבל ולא חכם"[4] וק"ל.
[שם ו] ויכוננך - מכם כהנים, נביאים, מלכים. כרך שהכל תלוי בו ע"כ.
ויען התורה קורא למלך "אשר נשיא" וכדתנן בהוריות [פ"ג מ"ג], לכן בא הרמז בר"ת ויכוננ"ך: ו'י'עש כ'הנים ו'נ'ביאים נ'שיאים כ'רך, מכוון לדברי רש"י.
[שם ט] יעקב חבל נחלתו - כחבל הזה שהוא עשוי בג' גדילים והוא ובניו היו לו לנחלה ולא ישמעאל בן אברהם ולא עשו בנו של יצחק.
וזה רמז בס' תצא "גדילים תעשה לך", לשון "ועשתה את צפרניה" וכמו "הוא עשך ויכוננך", דהוא כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם. על ד' כנפות אלו ד' אמהות ופרשת כנפיך.
[שם יז] לא אלוה – כתרגומו ["לית בהו צרוך", אילו היה בהם צרוך, לא היתה הקנאה כפולה כמו עכשיו].
עיין לרש"י סדר תשא על פסוק "למה ה' יחרה אפך בעמך"[5]. ועיין במדרש איכה גבי רחל יע"ש[6].
[שם] לא שערום – לא עמדה שערתם.
עיין למוה"ר תהלה לדוד [ר' דוד אמאדו, ח"ב דרוש ט' דף כ"ו ע"ג][7]. ולפי מש"כ רש"י אח"ז [פסוק כ"ד] בד"ה "מזי רעב", דכחוש מרעב מגדל שער, יתפרש "שמנת עבית" – "לא שערום" וק"ל. וזה רמז במלכים א' [סימן א'] "לא יפול משערתו ארצה"[8] וק"ל.
[שם כו] אמרתי אפאיהם - אמרתי בלבי אשיתם פאה להשליכם מעלי הפקר ודוגמתו בעזרא ותחלקם לפאה להפקר.
הדברים מגיעים למחלוקת האמוראים בפרק השולח בענין המפקיר את עבדו, אי סגי באמירה, או צריך גט שחרור. דלדעת שמואל אין צריך, ולדעת רב ור"י צריך. ולענין הלכה, קי"ל כרב ור"י, כמש"כ הרי"ף והרא"ש, והרמב"ם בפרק ו' מהל' עבדים, והטור ביו"ד סימן רס"ז. ועי' מש"כ הרב קה"י אלגאזי [מע' ע' אות רנ"א דף כ"ד ע"ד] יע"ש.
וא"כ דייק שפיר, "אמרתי בלבי לעשותם הפקר", והוא לטובת ישראל, דאיזה ספר כריתות אשר כתבתי עליהם גט שחרור, ועבדי הם לעולם ועד.
[שם לב] כי מגפן סדום גפנם - מוסב למעלה אמרתי אפאיהם.
וכמו שפי' שם: "אשיתם פאה". וגם לשון "איה הם" יע"ש.
והשתא יתפרש "כי מגפן", כי נתינת טעם הוא, ע"פ מה שדרשו חז"ל ע"פ "אעשה כלה ואותך לא אעשה כלה", דהגוים דמכלים שדותיהם ואינן מניחין פאה - אעשה בהם כלה. ואותך - דמניחין פאה לא אעשה כליה יע"ש.
וא"כ, את"ש אומרו "אמרתי אפאיהם" - הפקר כפאה וכליון חרוץ ח"ו. וכי תימא, ממה שהזכיר "פאה" משם אדרבה הקללה לברכה, דאינו ראוי לעשות כליה, כיון דישראל מניחין פאה. לזה יהיה טעמא "כי מגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה", שהם קמצנים כסדום ועמורה בכרמיהם ושדותיהם, ואינן מניחין לקט שכחה ופאה. ולכך "אמרתי אפאיהם" לאידך גיסא, מידה כנגד מדה ודוק.
[שם לה] לעת תמוט רגלם - כשתתם זכות אבותם.
והיינו כמו שפירש רבינו בס' כי תשא [ל"ב י"ג] "כסא של ג' רגלים אין עומד לפניך, ק"ו לכסא של רגל אחד".
ועיין עוד בסדר כי תשא בפסוק "אני אעביר" [ל"ג י"ט], מה שפירש לענין אם תמה זכות אבות[9], דאתי שפיר אמרו הכא "לעת תמוט רגלם" ודוק.
ואפשר לרמוז ושל"ם לע"ת ר"ת: ו'שלש ע'שרה מ'ידות ל'למדך ל'בקשת ת'פילה, מכוון ללשון רש"י מסדר כי תשא הנ"ל.
[שם מג] הרנינו גוים עמו - ישבחו האומות וכו'.
צאו וראו מה שפירש דוד המע"ה במזמור קט"ו "הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו, ואמת ה' לעולם הללויה", והרי הוא כמבואר.
[שם מו] שימו לבבכם לכל – [צריך אדם שיהיו עיניו ולבו ואזניו מכונים לדברי תורה, וכן הוא אומר "בן אדם ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך", הרי דברים קל וחמר, ומה תבנית הבית שהוא נראה לעינים ונמדד בקנה, צריך אדם שיהיו עיניו ואזניו ולבו מכונים להבין, דברי תורה שהן כהררין התלויין בשערה על אחת כמה וכמה].
חיים תחילה אופן ל"ז[10].
[שם נא] על אשר מריתם פי - גרמתם למרות פי[11] וכו'.
כתב הרב הלבוש [דף צ' ע"ד, בסדר זה] ע"ד רש"י וז"ל: דלמה לא נתן מנהיג אחר לישראל, ומשה ישאר בחיים, ויבוא אל הארץ כאחד משאר העם מישראל, או יהיה מנהיג לשבט לוי.
יראה לי, שזה תלוי בזה, שהי"ת הוא היוצר כל, הוא יתברך צופה כל הנסתרים, והוא חפץ ביקרו של משה טבע האנושי, וידוע דאע"ג שמשה התפלל ע"ז, (כשראה) [לכשיראה] משה מנהיג אחר לישראל שהוא יהיה אחד מתלמידיו ולא הגיע לחצי מדרגתו של משה, והוא יושב תוך עמו כאחד מהם כפוף לאותו מנהיג, ודאי שיצטער בלבו על זה, לא מצד קנאתו בו, רק שטבע האנושי כן נותן. ואם יניחהו בחיים ולא יבוא אל הארץ, כ"ש שיהיה צערו גדול יותר, לכך אמר הי"ת דטבא ליה עבדי ליה, כי טוב לו מותו כי ימות בנשיקה דליכא צער מיתה כלל, ויתענג בתענוג הגדול וכו' זת"ד.
והנה אמת שבספרי סוף הפרשה, על פסוק "כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל", אמרו וז"ל שם: מה ת"ל "ושמה לא תבוא" "ושמה לא תעבור", אמר משה לפני הקב"ה, אם איני נכנס בה מלך אכנס בה הדיוט, אם איני נכנס בה חי אכנס בה מת. אמר לו הקב"ה, "ושמה לא תבוא" "ושמה לא תעבור", לא מלך ולא הדיוט, לא חי ולא מת עכ"ל. הרי נראה, דמשה רבינו ע"ה התפלל על זה להכנס הדיוט ולא מלך.
אבל, מה שאמר הרב ז"ל כי מטבע האנושי הוא שיצטער על זה, כן אתמר בהדיא בדברי רז"ל במדרש תנחומא והובא בילקוט ס' ואתחנן ע"פ "ויתעבר ה' בי למענכם", דכשאמר הקב"ה למשה הגיע חלקו של יאושע תלמידך, אמר לו, אם מפני יהושע, אלך ואהיה תלמידו. אמר לו, אם אתה רוצה לעשות כך עשה. עמד משה והשכים לפתחו של יאושע, והיה יאושע יושב ודורש. וכפף משה קמתו והניח ידו על פיו, ונתעלמה עינו של יהושע ולא ראה אותו, כדי שיצטער ויזמין עצמו למיתה. הלכו כל ישראל לפתחו של משה, ומצאוהו בפתחו של יהושע, והיה יהושע יושב, ומשה עומד. אמרו לו ליהושע, מה עלתה לך שמשה רבך עומד ואתה יושב. כיון שתלה עיניו וראה, מיד קרע את בגדיו וצעק ובכה ואמר רבי אבי ואדוני. אמרו לו ישראל, רבינו משה למדנו תורה, אמר להם, אין לי רשות. אמרו לו, אין אנו מניחין אותך. יצאת בת קול ואמרה להם, למדו מיהושע. קבלו עליהם. ישב יהושע, בראש ומשה רבינו מימינו, ואלעזר משמאלו. והיה יושב ודורש לפני משה, ולא היה יודע משה מה היה יהושע דורש. אחר שעמדו ישראל, אמרו ליה למשה, רבינו סתום לנו את התורה. אמר להם, איני יודע מה אשיב לכם. היה משה רבינו נבהל ונופל, באותה שעה אמר לפניו, רבש"ע עד עכשיו בקשתי חיים, וחיי נפשי קנויה לך. וכיון שהשלים נפשו למיתה פתח הקב"ה וכו' ע"כ.
הרי בהדיא בדברי רז"ל כדברי הרב הלבוש, כי מה שהשלים משה למיתה, הוא כי היה מצטער הרבה כשהיה רואה ליאושע תלמידו יושב ודורש ונוטל כבודו ושררתו.
ואע"ג שאמרו בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו. זהו כשהוא שרוי בכבודו, לא כשנוטלים ממנו כבודו כמו שכתב הרב מוהרש"י ז"ל.
וגם בזוה"ק סדר וילך [דף רפ"ג ע"א] אמרו, כי ענין משה רבינו שמת, הוא כדי שלא יראה את כי יאושע תלמידו מולך ונוטל המלכות ממנו. ושם הביאו, כי כן היה ענין שאול שמת ולא סילק הקב"ה המלכות ממנו וישאר בחיים, משום דטבא ליה עבד, שלא יראה לדוד שהוא עבדו מולך תחתיו יע"ש.
[שם נא] לא קדשתם אותי וכו' - והם הכוהו והוצרכו להכותו פעמיים וכו'.
עי' לרש"י סדר חוקת, ולהרב אור החיים ז"ל שם. וכמ"ש בסה"ק נפש חיים [מערכת מ' אות קע"ה] בס"ד.
[1] ומטר נמי מצינו לקללה כדאיתא בתענית ו ע"ב על קרא "והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר" וכו', אמר ר' יהודה א"ר שתיהן לקללה. וברש"י שם: "שרוב גשמים קלקלו את תבואתן".
[2] ספר חרדים [הקדמה למצוות אות ד'].
[3] זה אומרו.
[4] וכמו שכתב רש"י: "נבל ששכחו את העשוי להם". "ולא חכם להבין את הנולדות שיש בידו להיטיב ולהרע". הרי ש"נבל" על שכיחת העבר, "ולא חכם" על העתיד.
[5] ז"ל שם: כלום מתקנא אלא חכם בחכם גבור בגבור עכ"ל.
[6] ז"ל שם [פתיחא דחכימי כ"ד]: באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקדוש ברוך הוא ואמרה, רבונו של עולם, גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתרה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים, וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי, יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי, והקשה עלי הדבר עד מאד כי נודעה לי העצה, והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני, ולאחר כן נחמתי בעצמי וסבלתי את תאותי ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה, ולערב חלפו אחותי לבעלי בשבילי, ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי, כדי שיהא סבור שהיא רחל. ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המטה שהיה שוכב עם אחותי והיה מדבר עמה והיא שותקת ואני משיבתו על כל דבר ודבר, כדי שלא יכיר לקול אחותי וגמלתי חסד עמה, ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה. ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה מלך חי וקים, רחמן, מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש, והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם. מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר, בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן, הדא הוא דכתיב (ירמיה לא, יד) "כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו". וכתיב (שם): "כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעלתך" וגו', וכתיב (שם) "ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם".
[7] שם ביאר הכתוב בשמואל א' פרק י"ד "ויאמר העם אל שאול היונתן ימות אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל חלילה חי יהוה אם יפל משערת ראשו ארצה כי עם אלהים עשה היום הזה ויפדו העם את יונתן ולא מת".
וז"ל שם: יש להבין, מה היה להם להזכיר "שערת ראשו" דוקא שלא יפול טפי מכל דבר אחר.
אלא נלע"ד דשם רמז למ"ש בילקוט [ס' בשלח רמז רנ"ה ע"פ "ויבאו אל מדבר שור"], א"ר אבא דבר זה השיח לי רבינו הגדול, אדם אחד היה באר"י וקורין לו מרוט"ה. פע"א הלך ללקט עניים בראש ההר וראה את הנחש ישן, והנחש לא ראהו. מיד נשר שערת ראשו ולא צמח בו שער עד יום מותו, והיו קורין אותו מרוט"ה יע"ש.
נמצא, דמגודל צערו ואימתו של אדם שמא ימיתוהו נופלים שערות ראשו. מעתה זה שאמר הכתוב "הימות יהונתן וכו' חלילה לי אם יפול משערת ראשו ארצה", כלומר, שלא אבעיא שלא יומת, אלא אפילו אימה ופחד לא יהיה בו מהמיתה, דבזה יפלו שערות ראשו, שלא יהיה לו צער כלל ועיקר. והעד לזה "אם יפול משערת ראשו" ודו'ק.
[8] ז"ל הכתוב: ויאמר שלמה אם יהיה לבן חיל לא יפל משערתו ארצה ואם רעה תמצא בו ומת:
[9] לשון רש"י שם: הגיעה שעה, שתראה בכבודי מה שארשה אותך לראות, לפי שאני רוצה וצריך ללמדך סדר תפלה, שכשנצרכת לבקש רחמים על ישראל, הזכרת לי זכות אבות, כסבור אתה, שאם תמה זכות אבות אין עוד תקוה, אני אעביר כל מדת טובי לפניך על הצור, ואתה צפון במערה וקראתי בשם ה' לפניך ללמדך סדר בקשת רחמים אף אם תכלה זכות אבות.
וכסדר זה שאתה רואה אותי מעטף וקורא שלש עשרה מדות, הוי מלמד את ישראל לעשות כן, ועל ידי שיזכירו לפני רחום וחנון יהיו נענין כי רחמי לא כלים:
[10] ז"ל רבינו שם: וזהו הרמז "לעיני כל ישראל - בראשית" שהיא התורה שנקראת ראשית כמ"ש רז"ל. והיינו, כי צריך שיהיה עיניו ולבו הרמוז באות למ"ד מישראל ובי"ת מבראשית שהוא לב, שיהיו עיניו ולבו מכוונים לד"ת.
וגם רמוז אוזן בר"ת ל'עיני כ'ל י'שראל ב'ראשית ב'רא גי' אוזן דמספרו ס"ד, כי צריך להיות האוזן מכוון לד"ת כדברי רז"ל.
[11] לפנינו יש גירסא: "על אשר מעלתם בי, גרמתם למעול בי". ועי' שפתי חכמים.