התורה והמצוה ויקרא כה יד-טז

סימן כט

ויקרא כה יד:

וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו.

ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרשה ג:

[א] מנין כשתהא מוכר לא תהא מוכר אלא לעמיתך? תלמוד לומר "וכי תמכרו ממכר לעמיתך". ומנין כשתהא קונה לא תהא קונה אלא מיד עמיתך? תלמוד לומר "או קנֹה מיד עמיתך".

וכי תמכרו ממכר לעמיתך: מה שפרט וכפל שם "עמיתך" לא יצטרך לענין אונאה שכבר אמר "אל תונו איש את אחיו", אחיו דוקא. ועל כן הוציאו חז"ל ממנו לימוד מוסרי שימכור, גם יקנה, מעמיתו דוקא, שהוא הקודם לעסק עמו ולסחור. וכבר באר הקרבן אהרן שצריך להשמיע זה בין במוכר בין בקונה עיי"ש. גם יש סיוע לדרוש הזה ממלת "קנֹה" שהיה לו לומר "תקנה" ופי' שבא המקור במקום הציווי כמו "זכור את יום השבת", וכמ"ש הראב"ע.

סימן ל

ויקרא כה יד:

וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו.

ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרשה ג:

אין לי אלא קרקעות, שבהם דבר הכתוב. מנין לרבות דבר המטלטל? תלמוד לומר "ממכר"-- לרבות דבר המטלטל.

מנין שאין אונאה לקרקעות? תלמוד לומר "או קנה מיד..אל תונו"-- המטלטלים יש להם אונאה ואין אונאה לקרקעות.

[ב] ומנין שאין אונאה לעבדים? תלמוד לומר (ויקרא כה, מו) "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה"-- מה אחוזה אין להם אונאה אף עבדים אין להם אונאה.

[ג] מנין שאין אונאה להקדשות? תלמוד לומר "..את אחיו"-- לא הקדש.

מנין שאין אונאה לשטרות? תלמוד לומר "ממכר"-- מה זה מיוחד שגופו מכר וגופו לקח, יצאו שטרות שלא גופם מכר ולא גופם לקח אלא הראיה שיש בהם. לפיכך המוכר שטרותיו לבשם יש להם אונאה.

וכי תמכרו ממכר: כפי הפשט הכל נמשך אל עניני היובל, שאחר שהזהיר שבשנת היובל יחזרו השדות לבעליהם מזהיר שכל מוכר לא ימכר לחלוטין, שבזה יאנה את הלוקח, רק במספר שנים אחר היובל תקנה, שלפי השנים שיש עד היובל ולפי תבואת השדה שהיא ראויה לעשות תמכר לו. וכן פרש"י. וכתב הרמב"ן ז"ל ובאמת הוא הנכון בישוב המקרא אבל חז"ל אמרו שאין אונאה לקרקעות שנאמר "או קנה מיד עמיתך" דבר הנקנה מיד ליד. ולפי זה יצטרך להוציא הכתובים מפשטן. והשיב ז"ל שהוא חושב שמה שאמרו אין אונאה אלא במטלטלין הוא דוקא לענין שיהיה המקח בטל אם הונהו יותר משתות, ובקרקעות אפילו יותר משתות המקח קיים לפי שימחלו עליה כמו על פחות משתות במטלטלין. אבל בזה שוים הם למטלטלים שהמאנה עובר בלאו ד"אל תונו", שהרי הענין מדבר בקרקעות. וכן אף על פי שאין אונאה בקרקעות, אין זה אלא בענין שיווי השדה במקח אבל אם הטעהו שמוכר לו לחלוטין או שהטעהו בגודל השדה ובמספר תבואות יש אונאה גם בקרקע.

והנה הסברה הראשונה שכתב דאף במקום שאין דין אונאה לענין חזרה, כמו פחות משתות במטלטלין ויותר משתות בקרקע, מכל מקום עובר בלאו ד"לא תונו", הנה הטור בחושן משפט (סימן רכז) הביא שאביו הרא"ש נסתפק בזה. וכן סתם בשלחן ערוך שם סעיף ו שהוא ספק. והסברה השנית הוא ודאי לכולי עלמא שבזה יש אונאה ובזה יבואו דברי חז"ל כמין חומר שבאמת לא נטו מן הפשוט, שהכתוב הזהיר על אונאה גם בקרקעות וכל הענין מדבר בקרקעות, רק הם השקיפו שלגבי המוכר בא עיקר האזהרה בקרקעות שבהם מדבר וריבה גם מטלטלים מן "ממכר" (שכולל כל דבר), ולגבי לוקח פרט "מיד עמיתך" שהיא רק מטלטלין. ומזה למדו שאין דין אונאה נוהג בקרקעות אם נתאנה בדמים כגון שמכר שוה עשרים בשלשים, ולא יצויר אונאה בקרקעות רק אם הונאהו שמכר לו לחלוטין או בגודל הקרקע או בשני תבואות כמו שצייר הכתוב. ואונאות אלה יוצאת מן המוכר, לא מן הלוקח, כי המוכר בקי בגודל הקרקע ובתבואותיו, וכן יוכל לרמאותו במוכר לחלוטין. ולכן הזהיר אל המוכר. אבל במטלטלין שיש בהם אונאה גם בדמים, הזהיר גם אל הקונה שלא יאנה את המוכר בדמים ואם כן מזה בעצמו שבאזהרת הקונה דייק "מיד עמיתך" מבואר שבצד זה אין אונאה לקרקעות רק בצד הראשון שהזהיר אל המוכר.

ומ"ש מנין לרבות דבר המטלטל? ת"ל ממכר הוא על פי מה שבארנו (ויקרא סימן יג) כי כל מקום שבא שם הפעולה נוסף על הפעל יש בו לימוד ו"מכר" משתתף גם כן עם מסירה-- "וימכרם ביד כושן רשעתים" ר"ל שתמכור דבר נמסר מיד ליד.

מ"ש "מיד" היא מטלטלין שבזה ההבדל בין "מעמיתך" ובין "מיד עמיתך" שבמובנו המדויק הוא שלוקח החפץ מידו, וכמ"ש בויקרא (סימן שכו) וכמ"ש בגמ' (דף ?) וכן תרגם יונתן בן עוזיאל או תזבנון עסקא דמטלטלי מיד חבריכון.

וכל פסקא זו מובא בבבא מציעא דף (טו). עבדים הוקשו לקרקעות, והקדשות ממעט ממ"ש "את אחיו". ושטרות אימעטי מלשון "ממכר" שמשמע שהדבר עצמו היא הממכר.

סימן לא

ויקרא כה יד:

וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו.

ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרשה ג:

[ד] "אל תונו איש את אחיו"-- זו אונאת ממון. יכול זו אונאת דברים?... וכשהוא אומר "ולא תונו איש את עמיתו" הרי אונאת דברים אמורה. הא מה אני מקיים "אל תונו איש את אחיו"? זו אונאת ממון.

[ה] וכמה היא אונאה ארבעה כסף מעשרים וארבע כסף לסלע, שתות למקח. עד מתי מותר להחזיר? עד כדי שיראה לתגר או לבקי. הורה ר' טרפון בלוד האונאה שמונת כסף לסלע, שליש למקח. ושמחו תגרי לוד. אמר להם "מותר להחזיר כל היום". אמרו "יניח לנו ר' טרפון במקומנו", וחזרו לדברי חכמים.

[ו] אחד לוקח ואחר מוכר יש להם אונאה. וכשם שיש אונאה להדיוט כך יש אונאה לתגר. ר' יהודה אומר אין לתגר אונאה. מי שהוטל עליו -- ידו על העליונה, שהוא אומר לו "תן לי מעותי או תן לי מה שהוניתני!".

[ז] וכמה תהיה הסלע חסרה ולא יהיה בה אונאה?

ר' מאיר אומר ד' איסרות מאיסר לדינר.
ר' יהודה אומר ארבע פונדיונות מפונדיון לדינר.
ר' שמעון אומר שמונה פונדיונות משני פונדיונים לדינר.

[ח] עד מתי מותר להחזיר? בכרכים -- עד כדי שיראה לשולחני, ובכפרים -- עד ערבי שבתות שכן דרך השוק להיות עומד בעיירות מערב שבת לערב שבת. ואם היה מַכִּירָהּ -- לאחר יב' חדש מקבלה ממנו. ואין לו עליו אלא תרעומת. ונותנה למעשר שני ואינו חושש, שאינו אלא נפש רעה.

אל תונו איש את אחיו: פעל ינה נמצא על ב' דברים: "וגר לא תונה ולא תלחצנו", שהלחיצה בממון ואונאה בדברים. ועל אונאת ממון-- "להונותם מאחזתם" (יחזקאל מו). וכאן שכתוב ב' פעמים, הראשון על אונאת ממון והשני על אונאת דברים.

ומ"ש (במשנה ה) עד סוף הפסקא מועתק ממשניות בבא מציעא (פרק ד משנה ג ד ה ו) ופירושו ארבעה מעות כסף, אם היה המקח בדמי סלע שהיא כ"ד מעות, דהשתא הויא מקח שתות למקח.

ומ"ש עד מתי מותר להחזיר? ר"ל וליכא מי שפרע אם חוזר מן המקח (כי משניות אלה כר' יהודה הנשיא שיכול לחזר מן המקח כמ"ש בסוף משנה ו).

ומ"ש במשנה ו' אחד לוקח ואחד מוכר כמ"ש "וכי תמכרו..או קנה..אל תונו". מי שהוטל עליו פירושו מי שנתאנה. ומתניתין ר' יהודה הנשיא ולית הלכתא כוותיה, רק באונאה שתות-- קנה ומחזיר אונאה.

ומ"ש במשנה ז כמה תהיה הסלע חסרה? רצונו לומר מטבע היוצא ותמיד היא שוחק וחסר, כמה תחסר ואם הוציאה לא יהא בה אונאה. והוא לר' מאיר אחד מכ"ד, ולר' יהודה אחד מי"ב, ולר' שמעון שתות.

ומ"ש במשנה ח ואם היה מכירה פירושו אם חסיד מקבלה ממנו, ואם לא רצה לקבל אין לזה אלא תרעומת. ומ"ש ונותנה למעשר שני היינו סלע חסרה נותנה למעשר שני בשויא ואינו חושש משום אסימון, כי שם מטבע עליו. דמי שאינו לוקחה בשויא, בתורת מטבע, אלא כמו נסכא של כסף, אינו אלא נפש רעה.

סימן לב

ויקרא כה יד:

וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו.

ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרשה ג:

[ט] "אל תונו איש את אחיו"-- אין לי אלא איש. אשה מנין? ואשה את איש מנין? תלמוד לומר "את אחיו"-- מכל מקום. ר' יהודה אומר תגר להדיוט יש לו אונאה. הדיוט לתגר אין לו אונאה. אין לי אלא הדיוט להדיוט, תגר לתגר. תגר להדיוט, הדיוט לתגר מנין? תלמוד לומר "את אחיו", מכל מקום.

אל תונו איש את אחיו: כבר התבאר (קדושים סימן כה) שכל מקום שבא שם "איש" הוא שם המין וממעט אשה אבל במקום שבא על שם הכללות כמו בכל מקום שאומר "איש עמיתו" "איש את אחיו" אינו ממעט אשה, עיי"ש. וז"ש אשה מנין?..ת"ל "את אחיו".

אמנם על זה היה לו לומר "איש את עמיתו" כי בכל הפרשה תפס שם "עמיתו". על זה אמרו עוד דרוש אחר משום דשם "עמית" בא על אנשים השוים "עם אתך" או מלשון "לעומת" כמו שכתבנו ויקרא (סימן שע). והוה אמינא דוקא אנשים שוים כמו תגר לתגר והדיוט להדיוט, לא בבלתי שוים כמו הדיוט ותגר, דהא לדעת ר' יהודה תגר אין לו אונאה והוה אמינא שהוא הדין לענין איסור, מותר להונותו. לכן אמר "את אחיו" שכולל כל אישי האומה ואינו פורט השיווי.

סימן לג

ויקרא כה טו-טז:

בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ. לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרשה ג:

[י] מנין למוכר שדהו בשנת היובל אינו מותר לגאול פחות משתי שנים? תלמוד לומר "..שנים..תקנה מאת עמיתך".

"אחר היובל"-- סמוך ליובל. מופלג מן היובל מנין? תלמוד לומר "לפי רב השנים תרבה מקנתו ולפי מעט השנים תמעיט מקנתו".

"שני תבואת"-- לא שנת שדפון ולא שנת ירקון ולא שביעית עולה לו מן המנין. נרה או הובירה, עלה לו מן המנין.

ר' אלעזר אומר מכרה לו לפני ראש השנה והיא מלאה פירות, יכול יאמר לו "הניחה לפני מלאה פירות כדרך שהנחתיה לפניך מלאה פירות"? תלמוד לומר "כי מספר תבואות הוא מוכר לך"-- פעמים שאתה אוכל ממנה שלש תבואות לשתי שנים.

במספר שנים אחר היובל: לפי הפשט רוצה לומר שיהיה מקנתך כפי מספר השנים אחר היובל, אם מעוטות או מרובות, וכנגדן תתן כסף השדה רב או מעט. אבל עם ההשקפה אין הלשון מדויק שהיה לו לומר "במספר שנים עד היובל תקנה", שהחשבון הוא כמה שנים יש עד היובל, כמ"ש "לפי רוב השנים תרבה מקנתו" שהוא לפי רוב השנים עד היובל, לא אחר היובל. וגם שכל הפסוק מיותר ודי שיאמר "לפי רוב השנים עד היובל תרבה.." ותו לא. ועוד למה דבר נגד הקונה? והלא כבר בארנו שבקרקעות לא יצויר אזהרת אונאה רק גבי המוכר שמוכר לו לצמיתות (כנ"ל סימן ל).

על פי ההערות האלה למדו חז"ל שכולל בזה עוד הלכה אחרת שמזהיר את הקונה ואת המוכר שיהיה הקנין על כל פנים "מספר שנים" ר"ל שתי שנים, ונכלל בזה שתי ענינים: ( א ) שקודם שהיה ביד הלוקח שתי שנים לא יפדנו ( ב ) שאם מכרה לו קרוב ליובל ישלים אחר היובל לשני תבואות כמ"ש בערכין (דף כט:). [ובאמת אני מסתפק בזה אם מכר לו לפני היובל, ולא אכל תבואה קודם, אם ישלים שני שנים אחר היובל? דהא שנים הללו חשבינן מעת לעת כמ"ש בערכין (דף יח), אולם בגמ' אמר (שם כט:) לרב דאמר דמוכר שדהו בשנת היובל מכורה ויוצאה ומפרש שאינה מכורה למספר שני תבואות אבל מכורה היא ויוצאה דתיקום ברשותיה עד בתר יובל ובתר יובל ניכליה שני תבואות ונהדרה, מי לא תניא אכלה שנה אחת לפני היובל. ומתרץ התם נחית לאכילה, הכא לא נחית לאכילה. ועדיין אני מסופק לשמואל דקיימא לן כוותיה דביובל אינה מכורה כל עיקר ולדידיה אין הכרח לחילוק זה. וגם אם נאמר דלכולי עלמא צריך דנחית לאכילה משכחת אם מכרה לו לפני ראש השנה של שביעית שקודם יובל והוא מלאה פירות שבזה נחית לאכילה וצריך להשלים שתי שנים אחר היובל] וזה שרמז במה שכתב "במספר שנים אחר היובל תקנה" שהזהיר שאם קנה סמוך ליובל שדה מלאה פירות ישלים מספר שתי שנים אחר היובל. וכן הזהיר למוכר שבמספר שני תבואות ימכר ולא יפדנו קודם לכן. ולהורות הדרוש הזה אמר "אחר היובל" דאין לפרש שפירושו אחר היובל-סמוך ליובל, ולאפוקי מופלג מן היובל, דהא אמר "לפי רוב השנים..ולפי מעט השנים".

עוד הוציאו חז"ל ממה שכתב "מספר שני תבואות ימכר" -- דוקא שנים הראוים לתבואה, לא שני שדפון ושנת השמיטה. וגם ממה שלא אמר "מספר תבואות" מבואר שאין משקיפים על מספר התבואות רק גם על מספר השנים, ואם היה לו ג' תבואות בב' שנים הוא ללוקח. וכל זה מובא בערכין (דף כט:).