התורה והמצוה ויקרא יג נב-נו

סימן קסז

ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק טו :

[א] "ושרף את הבגד או את השתי או את הערב בצמר או בפשתים"-- יכול יביא גיזי צמר ואניצי פשתן וישרפם עמה? ת"ל "היא באש תשרף"-- אינה צריכה דבר אחר לישרף עמה. [ב] אם כן למה נאמר ב"צמר או בפשתים"? להוציא את האמריות. [ג] אוציא את האימרין של שיראים ושל זהב שאין מינן מיטמא בנגעים ולא אוציא את של ארגמן ושל זהורית טובה שמינם מיטמא בנגעים?... ת"ל "אשר יהיה בו הנגע"-- הראוי לקבל נגע.

ושרף את הבגד וכולי בצמר או בפשתים: פרש"י של צמר ושל פשתים, ר"ל שהב' בא במקום "מן" כמו "ואם מעט נשאר בשנים" (ויקרא כה), "וירוצצו את בני ישראל בשנה ההוא שמונה עשרה שנה (שופטים י).

אולם מבואר אצלנו שלדעת חז"ל לא יתחלף שימוש אות באות אחרת אם לא לאיזה צורך, כי לפי פשוטו הב' ישמש תמיד במקום מלת "עם" שעל כן נקרא ב' הכלי. אולם בארו תחלה שאי אפשר לפרש פה שישרף עם צמר דהיינו שיביא גיזי צמר ואניצי פשתן ועמהם ישרף את הבגד, דהא סיים "צרעת ממארת הוא באש תשרף" דמשמע שהוא לבדה תשרף, לא עם דבר אחר. וגם לשון "באש תשרף" משמע באש לבד. על פי זה הוכיחו שהב' הוא ב' התוך או המקום ורצונו לומר שהשריפה תהיה בצמר שבבגד, לא באמריות שהם ממינים אחרים שאין מטמאים בנגעים.

והוסיף לאמר "אשר יהיה בו הנגע" לבל נטעה שעל כל פנים ישרף כל מה שהיא מצמר ופשתים אף שאינו מיטמא בנגעים כגון האמריות הצבועות ארגמן. לכן אמר רק החלקים אשר היה בם הנגע אבל חלקים הצבועים שאי אפשר שיהיו בם הנגע אין צריך לשרף.והרמב"ם שדעתו שגם האימריות הלבנות נצולים כבר השיגו הראב"ד

סימן קסח

ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק טו :

[ד] "ואם יראה הכהן והנה לא פשה הנגע בבגד... או בכל כלי עור"-- זה העומד.

"וצוה הכהן וכבסו"-- הצוואה בכהן, והכיבוס בכל אדם.

והנה לא פשה הנגע: היינו שעמד במקומו, ופה אינו מדבר מן המראה. והדין יתבאר (פרק טז משנה ג) שגם אם כהה בראשון יכבס ויסגיר [ופליאה על הקרבן אהרן שכתב זה העומד שלא הוכהה ממראיתו, שאם הוכהה לא יסגירנו, ומשנה שלימה (פרק יא דנגעים משנה ה) הכהה בראשון יכבס ויסגיר]

וממ"ש "וצוה הכהן וכבסו" מבואר שהכיבוס על ידי אחרים דאין אדם מצוה אל עצמו וכמ"ש בפרשת מצורע (סימן ח)

סימן קסט

ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק טו :

[ה] "וכבסו... הנגע"-- יכול נגע לבד? ת"ל "אשר בו הנגע". אי וכבסו אותו יכול הבגד כולו? ת"ל "אשר בו"-- הא כיצד? יכבס מן הבגד עמו.

וכבסו את אשר בו הנגע: ראינו שפעם מייחס הכיבוס אל הנגע כמ"ש (פסוק נה) "אחרי הכבס את הנגע" וכן (בפסוק נו) "והנה כהה הנגע אחרי הכבס אותו", ופעם מיוחס הכיבוס אל הבגד כמ"ש (בפסוק נח) "והבגד... אשר תכבס וסר מהם הנגע וכבס שנית". ומבואר שבמקום שלא סר הנגע יחס הכיבוס אל הנגע, כי הבגד לא נתכבס באמת כי הכביסה לא יתיחס אל הדבר רק- או מצד הפעולה שמשפשף שם במים, -או מצד התכלית שנתכבס ויצאו ממנו הכתמים. וכיון שאינו מכבס את כל הבגד לא יצויר שייחס לו הכיבוס רק אם סר הנגע שאז נתכבס הבגד כולו ר"ל שיצא ממנו הכתם. ובזה מדבר בפסוק נח. אבל במקום שלא סר הנגע יחס הכיבוס אל הנגע מצד ששפשף שם במים, הגם שלא נתכבס באמת ולא יצא הכתם, שעל כן דבר בזה בבנין מורכב מן הפעל והתפעל כמו שהעירו המבארים כי התכבס רק למראה עינים, לא באמת (ועיין מ"ש בזה עוד לקמן סימן קעח). ופה באר היטב איכות הכיבוס שאם לא היה צריך לכבס רק את הנגע לבד היל"ל "וכבסו הנגע". ואם היה צריך לכבס כל הבגד היל"ל "וכבסו אותו" והיה מוסב על הבגד שנזכר תחלה. ובמ"ש "וכבסו את אשר בו הנגע" מציין המקום, שמבואר שיכבס הבגד אשר סביבות הנגע, וזה פירוש הספרא

סימן קע

ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק טו :

[ו] "והסגירו שבעת ימים שנית"-- מלמד שיום השביעי עולה לו מן המנין, בין מלפניו בין מלאחריו

והסגירו שבעת ימים שנית: כבר בארתי (למעלה סימן סב) ההבדל בין מלת עוד ובין מלת שנית. והראיתי שאם השתמש במלת שנית מבואר שיום הז' עולה לו מן המנין.

סימן קעא

ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק טו :

[ז] "וראה הכהן אחרי הכבס... והנגע לא פשה טמא"-- הא אם לא הפך ולא פשה טמא. הפך ולא פשה איני יודע מה יעשה לו... ת"ל "והסגירו שבעת ימים שנית דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים טמא אינו אלא משום עומד. הא מה אני מקיים "והנה לא הפך הנגע את עינו ולא פשה טמא"? הפך-- טמא בכל מין שהוא מטמא לו.

והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה: הנה יש הבדל בין "הפך את עינו" ובין "כהה הנגע", שכהה הוא שנחלש מראיתו מאדמדם לאדום, ומירקרק לירוק. והפך את עינו הוא שנהפך למראה אחרת שזה גדר שורש הפך, שהוא מהפך אל הפך כמו "ושערה לא הפך לבן", "היהפך כושי עורו"-- שהוא לצבע שהיא מין אחר. ופה התנה שדקוא אם לא הפך עינו ולא פשה, טמא-- הא הפך עינו-- טהור, והיינו אם שינה מראהו למין אחר כגון למראה לבן ושחור ותכלת.

אמנם אם הפך מראה אדמדם למראה ירקרק כיון שגם עתה הוא נגע איני יודע מה יעשה לו, בזה פליגי ר' יהודה ורבנן. לדעת ר' יהודה גם זה בכלל "הפך את עינו" וטהור מנגע הקודמת, רק יראה בתחלה דהוה נגע חדש. ודעת חכמים ששני המראות הטמאות נקראים בשם "עינו" שהם כגוון אחד, ונקרא "לא הפך את עינו".

והיה נכון להגיה בדברי חכמים "הפך טהור בכל מין שאינו מטמא לו" ושוב ראיתי בר"ש גריס הא מה אני מקיים "והנה לא הפך הנגע את עינו"-- בכל מין שהוא מטמא לו, והוא גירסה נכונה שמפרש מ"ש "הפך את עינו" היינו שכל מין שהוא מטמא לו נקרא "עין הנגע", וכל שלא הפך מעין המטמא אל עין הטהור לא הפך את עינו. (ומ"ש הר"ש אא"כ כהה אינו נכון והיה לו לומר אא"כ הפך למראה טהור וזה מ"ש (במשנה ד דפרק יא דנגעים) נשתנה ופשה נשתנה ולא פשה כאילו לא נשתנה ר' יהודה אומר יראה בתחלה והיינו נשנתה מירקרק לאדמדם כפירוש הרא"ש והראב"ש ולשיטה זו אם לא הפך ולא פשה-- טמא, וכל שכן הפך ופשה. ואם הפך למראה טהור-- טהור, בין פשה בין לא פשה. ואם הפך ממראה טמא למראה טמא לחכמים כאילו לא נשתנה. ואם כהה הנגע זמ"ש אחר כך "והנה כהה הנגע..."

והרמב"ם בפירוש המשנה יש לו פירוש אחר שעפ"י כתב שאם נשתנה מירקרק לאדמדם קורע מקום הנגע ופוטר את הבגד, ובהכרח היה לו גירסה אחרת בדברי הספרא, ואכמ"ל

סימן קעב

ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק טו :

[ח] "פחתת"-- שיהיו כל מראיה שוקעים. או אינו פחתת אלא כמראה שני?... כשהוא אומר "הוא" הרי הוא כמות שהיתה, הא מה אני מקיים "פחתת" שיהיו כל מראיה שוקעים.

[ט] "בקרחתו"-- אלו השחקים. "בגבחתו" אלו החדשים. מיכן אמר סגוס שנראה בו נגע-- ר' אליעזר בן יעקב אומר עד שיראה בארוג ובמוכין.

פחתת הוא בקרחתו או בגבחתו: שם פחת לא נמצא במקרא רק על החפירה בעומק כמו "כיונה תקנן בעברי פי פחת" (ירמיהו מח), "יפול אל הפחת" (שם) ובלשון חז"ל נמצא על הגרעון-- "לא פחות ולא יותר", "הפוחת לא יפחות". ומענין זה פירשוהו הרשב"ם שפירש שמפחית ומחסר. והראב"ע כתב שהוא חסרון בבגד ואין בזה טעם שהיה לו לומר "צרעת ממארת הוא" כמ"ש תחלה.

וגם בספרא בא להוציא בל נפרש מענין "גרעון על המראה" שרצונו לומר הגם שהיא פחתת שנפחת מראיתו בכל זאת ישרף, והיינו שנפחת למראה שני. ומ"ש "והנה כהה הנגע" יהיה פירושו שהוכהה עוד למראה שלישי. ומשיב כשהוא אומר "היא" הרי היא כמות שהיתה-- ר"ל שבכל הפרשה דבר על הנגע בלשון זכר, ואם פירושו שנפחת הנגע היל"ל "פוחת הוא" בלשון זכר, וכשאמר פחתת היא" מדבר על הצרעת ומודיע טומאתו, שבזה ידבר לרוב בלשון נקבה על הצרעת וממילא אינו מדבר מן הגרעון של הנגע רק מסבת טומאת הצרעת

(גם יש לפרש שדייק שאם תאמר פחתת שנפחתו מראיה ובהכרח שמ"ש "והנה כהה הנגע וקרע אותו" היינו שכהה הפחתת ר"ל שכהה מן מראה הפחתת למראה שלישי, וזה היה נכון אם היה אומר "פוחת הוא" בלשון זכר אבל כיון שאמר "פחתת היא" בלשון נקבה אי אפשר לפרש שמ"ש "והנה כהה הנגע" שב על מראה שלישי דהיינו שכהה הפחתת דהיל"ל "והנה כהתה" בלשון נקבה. ומזה יוכיח בסימן שאחרי זה דפירוש "והנה כהה הנגע" למראה שלישי עיי"ש והבן)

וע"כ פירש שיהיו כל מראיה שוקעים-- ר"ל שבא לבאר שהגם שלא פשה ובנגעי אדם הדין הוא שאם לא פשה אחרי ההסגר טהור, שאני נגעי בגדים שהיא מעמיק וחופר בעומק הבגד, וגם אם לא פשה על שטחו, פשה בפנים הבגד. ומזה הוציא שצריך שיהיה מראיה שוקעים לעומק הבגד.

וז"ש בקרחתו או בגבחתו ותרגם אונקלוס בשחיקתיה או בחדתותיה. ופי' הרמב"ם בפי' המשניות (פרק יא משנה יא) והפסיקתא זוטרתא שמפ' בקרחתו הם הבגדים הישנים שנקרחו המוכין שעל גביהם שדומים לשער הראש ובגבחתו הם הבגדים החדשים שעדיין המוכין גבוהים עליהם. ופירש שלכן הוא טמא אף שלא פשה מפני שפוחת ומעמיק -או בקרחתו, בעומק הבגד עצמו -או בגבחתו, בבגדים שעליהם מוכין-- מעמיק בארוג ומוכין. וז"ש מכאן אמרו.

וראב"ע בשם הגאון פירש בקרחתו הוא צד אחורי הבגד וגבחתו הוא צד פני הבגד כמו שבאדם הקרחת היא מאחורי הראש והגבחת הוא מלפניו. וגם פירוש זה יש לו פנים עם דברי חז"ל כי אחורי הבגד הוא לרוב מבגדים שחקים ולפניו הוא מחדשים, ויאמר שהנגע פוחת ומעמיק -או מלפני הבגד אל צד אחוריו, אם נראה מלפניו -או מאחורי הבגד אל צד פניו, אם נראה מאחוריו. ולכל הפירושים מ"ש "פחתת היא" בא לבאר טעם הטומאה כמו שנהג בכל הפרשה שבאר הטעם-- "כי צרעת המכוה היא", "נתק הראש היא", "כי צרעת ממארת היא", וכדומה.

סימן קעג

ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק טו :

[י] "ואם ראה הכהן והנה כהה הנגע"-- כהה למראה שני. או כהה למראה ג'?... ת"ל "הנגע". אי "הנגע" יכול במראיו?... ת"ל "והנה כהה", הא כיצד? למראה שני ולא כהה למראה שלישי.

והנה כהה הנגע: סתם כהה האמור בנגעים היינו שהוחלש מראיתו למראה פחותה ממנו במדרגה, לא למראה פחותה בהחלט, דהא "כהה" (בניקוד צר"י קמ"ץ) אינו שם תואר לנגע דאם כן היה לו לומר "כהה" (צר"י סגו"ל) בסגול כמו "גאה (צר"י סגו"ל) ורם", שהרי נגע לשון זכר הוא, רק הוא פעל עבר מבנין הכבד ופי' שהוכהה מראיתו. ואם היה פירושו שהוכהה בהחלט היל"ל "כהה" (צר"י סגו"ל) הנגע בשם תואר, שהשם מורה שהוא כהה בהחלט כמו "בהרות כהות לבנות", אבל הפעל "כהה" (צר"י קמ"ץ) מורה שירד מגבורתו קצת. וז"ש והנה כהה הנגע כהה למראה שני

אמנם כבר זכרנו (בסימן הקודם) שיש מקום לפרש מ"ש "פחתת היא" שנפחתו מראיה ויהיה פירושו שאף שנפחת מראיה למראה שני צריך שריפה. ואם כן יש לומר שמ"ש "והנה כהה" היינו למראה שלישי דהיינו שמ"ש "פחתת" היינו שירד למראה שני וצריך שריפה, ואם אחר כך כהה עוד למטה מן הפחתת יקרע וטהור... ומשיב ת"ל הנגע ר"ל שאם לא היה כתוב "הנגע" הייתי אומר שמלת "כהה" היא שם תואר לנקבה וכמ"ש בבהרת "ושפלה איננה מן העור והיא כהה" והיה מוסב על הפחתת שהיא שם נקבה כמ"ש "פחתת היא" והיה פירושו שכהה לגמרי למטה מן הפחתת (וכמ"ש אח"כ "ואם תראה עוד" שפעל תראה מוסב על הפחתת כמ"ש הראב"ע) אבל הלא אמר "והנה כהה הנגע" הרי כהה פעל מוסב על הנגע, לא על הפחתת, ומוכרח שהוכהה למראה שני, ומזה הוכיח גם כן בסימן הקודם שמ"ש "פחתת היא" אין פירושו שנפחת ממראיה, דהא אמר "פחתת היא" בלשון נקבה, וכהה הנגע בלשון זכר. ואם כן ממ"ש "כהה הנגע" מבואר שבנפחת ממראיו אין צריך שריפה.

ושאל עוד אי הנגע יכול במראיו ר"ל הלא אינו קרוי נגע בתחלתו רק אם הוא במראה ראשון וכמ"ש (במשנה ה' פרק יא דנגעים) הכהה בתחלה חכמים אומרים אין זקוק לו. ואם כן ממה דקראו בשם נגע משמע שהוא עדיין במראה החזק ונאמר שמ"ש "והנה כהה הנגע" פירושו שנשתנה ממראה למראה כגון מירקרק לאדמדם (כמו שכן יבואר באמת לשיטת הרמב"ם) וז"ש יכול במראיו ר"ל שכהה במראיו היינו ממראה למראה ומשיב ת"ל "והנה כהה" שלשון כהה מורה כהיית המראה מחזקה, שעל שינוי ממראה למראה היל"ל "והנה הפך את עינו" (לשיטת ר' יהודה בסימן קעא) או "והנה לא עמד בעיניו" (לשיטת חכמים שם) ומוכרח שפירושו כהה למראה שני. ומ"ש כהה הנגע ולא אמר "והנה כהה" סתם, שאז נטעה שהיא תואר לנקבה ומוסב על הפחתת ונפרש פחתת שהופחת מראיתו למראה שני וכהה היא למראה ג' כנ"ל