התורה והמצוה ויקרא יג טז-יח
ספרא | מלבי"ם על פרשת תזריע | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן צג
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ו :
[א] "או כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן"-- הרי זה בא ללמד על ראשי אברים שנתגלו וחזרו ונתכסו שיהיו טהורים. יכול פעם אחת. ומנין אפילו מאה פעמים --נתכסו טהור, נתגלו טמא? ת"ל ישוב או כי ישוב
או כי ישוב הבשר החי: כבר בארנו (ויקרא סי' יב) שיש הבדל בין שימוש מלת כי ובין שימוש מלת אם שמלת "אם" מיוחד אל החלוקה. ושם בארנו שבכ״מ יבא באמצע המאמר מלת "אם" ובתחלת המאמר יבא מלת "כי" שמלת אם מציין את החלוקות הפרטיים שבמאמר הכולל. וכפי זה היה ראוי שיאמר "ואם ישוב" לא מלת "כי" שהיא זרה פה. זאת שנית מלת או אין לה משמעות כלל, כי היא מורה תמיד על ההבדל שבין ב' דברים או על האפשריות של שני קצות האפשר. והראב"ע נדחק ופירש "או כי ישוב" שיתכן שישוב. וכבר כתבתי (ויקרא סי רסב) כי דעת ר' יונה שהביא הרד"ק שיש "או" במקום "אם" לא נכונה בעיני חז"ל. כי כל מלה יש לה גדר מיוחד ולא תלך שובב חוץ לגדרה. וחז"ל בארו זה בטוב טעם ודעת קדושים שאם יאמר בלשון "ואם ישוב הבשר החי" יהיה זה תנאי מוחלט ולא נדע מזה רק שאם שב אח"כ ללבן טהור אבל נוכל לאמר שאז טהור לעולם, ואם ישוב אח"כ ויתגלה בו בשר חי לא יטמא כיון שראינו ששב ללבן. לכן אמר "או כי ישוב" שמלת "או" מורה על האפשריות ומלת "כי" מציין משך זמן העתיד, ושניהם מורים אפשריות התמידי ר"ל שהדבר עומד תמיד באפשריות בכל עת כי ישוב ללבן טהור וכי יתראה שנית בשר חי יטמא וכי ישוב שלישית ללבן יטהר וכן תמיד אפילו מאה פעמים וז"ל ת"ל ישוב או כי ישוב
סימן צד
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ו :
[ב] "ונהפך ללבן"-- אפילו למראה בהק, שהייתי אומר הואיל והוא סימן טומאה בתחלה, תהא סימן טומאה בסוף ת"ל "ונהפך ללבן" --למראה בהק
כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן: היה די לאמר "כי ישוב הבשר החי ללבן" כי פעל שב מציין ששב למה שהיה בראשונה כמו "והנה שבה כבשרו" (שמות ד), "וישוב בשרך לך" (מ"ב ה), וכמ"ש בפסיקתא עמ"ש "ותשב יד המלך אליו ותהי כבראשונה"-- מה בראשונה עומד ומקריב לעכו"ם אף אח"כ עומד ומקריב לעכו"ם. כי קשיא ליה אחר שאמר "ותשב" אין צריך לומר "ותהי כבראשונה". וביבמות (דף עב) על "שוב מול את בני ישראל שנית" מהו שוב ומהו שנית? וכן פה אחר שאמר פעל "ישוב" אצ״ל פעל "נהפך". פי׳ חז״ל שאם היה אומר "כי ישוב" היה משמעו ששב למה שהיה בראשונה, מראה צרעת, לכן הוסיף "ונהפך ללבן" שכל שנהפך למראה לבן אף למראה בהק טהור. ובאר שמן הסברה הייתי אומר בהפך, דכיון שהבהק הוא סימן טומאה בתחלה, אם פרח הנגע ונשאר קצתו כמראה בהק טמא (כמו שלמד (פ"ד מ״א) ממ״ש "וכסתה צרעת" ולא הבהק) יהיה סימן טומאה גם בסוף, לכן צריך קרא
סימן צה
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ו :
[ג] "וראהו הכהן והנה נהפך הנגע ללבן וטהר את הנגע טהור הוא"-- מה ת״ל? שיכול אין לי ראשי איברים שנתגלו וחזרו ונתכסו שיהיו טהורים אלא אחר חזרת פריחת-החלט-מחיה בתחלה. מנין אחר חזרת פריחת-החלט-מחיה בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, אחר הפטור? אחר חזרת פריחת-החלט-שער-לבן בתחלה, בסוף שבוע א׳, בסוף שבוע ב׳, אחר הפטור? אחר חזרת החלט הפשיון בסוף שבוע א׳, בסוף שבוע ב׳, אחר הפטור, אחר חזרת פריחת הסגר? ת״ל "וראהו.. והנה נהפך.. טהור הוא" לרבות את כולם
[ד] יכול הבא בכולו לבן בתחלה יהא טהור? ת״ל "הוא"-- הוא טהור ואין הבא בכולו לבן בתחלה טהור אלא טמא
וראהו הכהן והנה נהפך הנגע ללבן וטהר את הנגע טהור הוא: יש פה אריכות לשון שהיל"ל "וראהו הכהן וטהרו" ופירשו חז"ל שגם פה מרבה שגם דין זה נוהג בכל מיני נגעים, ובכל ענין כל שיהיה טומאה ונטהר על ידי הפריחה, כמו שרבה כן (פרק ד משנה ו) לענין טהרת הפריחה בפעם הראשון, ובפרק ה משנה ואו לענין שחוזר ונטמא על ידי התגלות ראשי אברים בכל מיני טומאות, כן רבהו גם פה לענין אם חוזר ופרח שיטהר בכל ענין. והוסיף "טהור הוא" מלת "הוא" בא לדייק -רק הוא- לא זולתו ויוציא הבא בכולו לבן בתחלה שאינו טהור כי דינו כנגע גדולה וצריך הסגר
סימן צו
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ו :
[ה] "שחין"-- יכול מורד? ת"ל "ונרפא". אי "ונרפא" יכול עד שתעשה צלקת? ת"ל "שחין". הא כיצד? נרפא ולא נרפא. וכן הוא אומר למטה "צרבת השחין הוא"-- עד שתקרום כקליפת השום
ובשר כי יהיה בו בעורו שחין: לפי דקדוק הלשון היה ראוי שיאמר "ובשר אשר היה בעורו שחין" (א) כי עקר התנאי לנגע הוא מ״ש "והיה במקום השחין שאת" שזה יהיה בעתיד במקום שהיה שם השחין בעבר וא״כ ראוי לספר היות השחין בעבר ושיבא במקומו שאת בעתיד. ולמה אמר "כי יהיה" בלשון עתיד? (ב) כבר בארנו (בסי׳ ב) שבכל פרשת נגעים בא מלת כי תחת מלת אשר ללמד שאין נגע שלפני הדיבור מטמא, כי מלת "כי" מורה על שיהיה כן בעתיד אחר הדבור. אמנם על מה שכתב פה מלת "כי" (ומן הדין ראוי שיבא מלת "אשר היה" להורות על השחין שהיה בו כבר) אינו אלא לומר כן-- כי אף שהיה השחין קודם הדיבור, כיון שנולד השאת אחר הדיבור מטמא (וכמו שלמד לקמן סי צח). ופירשו חז"ל שאם יאמר "אשר היה בו שחין ונרפא" נאמר שנרפא לגמרי עד שנעשה צלקת, כל אשר היה בו שחין בזמן עבר, יטמא. לכן אמר "כי יהיה בו שחין ונרפא" שהגם שנרפא צריך שיהיה גם השחין במציאות שזה מורה העתיד עם מלת "כי" ובהכרח פירוש "נרפא" שנרפא קצת עד שאין השחין מורד ומעלה ליחה ובכל זאת לא נרפא לגמרי ועדיין יש בו שחין גם כן. וכן אמר למטה "צרבת השחין הוא" כמו שיבואר שם. ודרוש כזה בא ( בפ"ז מ"ג) גבי מכוה ועי' באה"ש כלל מ"ה
סימן צז
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ו :
[ו] אין לי אלא שחין שעלה מאליו. מנין לקה בעץ באבן ובגפת ובחמי טבריה ובכל דבר שאינו בא מחמת האש הוא שחין? ת״ל שחין שחין ריבה
ובשר כי יהיה בו בעורו: ביתר נגעים תפס שם "אדם" ושם "איש" שהנגעים הם חליים מתדבקים במין האדם לבדו, לא ביתר בע"ח כמ"ש "והוכחתיו בשבט אנשים ונגעי בני אדם" ואמרו בבכורות (דף מה*) שהנגעים הטהורים הם ממומים המיוחדים באדם ולא בבהמה, אבל בשחין ובמכוה תפס שם "בשר" שהם יולדו בבשר, בין בבשר אדם ובין בבשר יתר הבע"ח כמ"ש "ותהי שחין אבעבועות פורח באדם ובבהמה" ואמרו "כי יהיה בו בעורו" שכפל הכינוי עם הפעול כי השחין יולד לרוב על ידי איזה ארס ותבערת שבבשר המעפש הליחות ונקרא שחין מענין חמום כמ"ש אם גשומה אם שחונה, שהחמימות יולד בו בפנים ומשם יצא אל עורו החוצה. והנה יש מקום לטעות שדוקא בענין זה שנולד השחין מסבה פנימית, לא אם נולד על ידי סבה מבחוץ, וז"ש בספרא מנין לקה בעץ באבן וכולי ("ובכל דבר שאינו מחמת האש" פירשו בחולין דף ח לאתויי אבר מעיקרו) ת"ל שחין שחין ריבה פי' כי אמר "והיה במקום ההשחין" והיל"ל והיה במקומו בכינוי, ולמה חזר את השם פעם שנית? ומבואר אצלינו (ויקרא סי' מ' ובכמה מקומות) שא' מן היסודות שהיו לחז"ל בשם הנשנה הוא שהשם הנשנה אינו דוקא השם הראשון כמו "והקריבו את הדם.. וזרקו את הדם"-- אף דם אחר שנשפך על הרצפה (וכמ"ש באילת השחר כלל קלח) וכן פה אם היה אומר "והיה במקומו" הכינוי מוסב רק על השם שנזכר שהוא השחין שבא מסבה פנימית אבל כשכפל את השם ואמר "והיה במקום השחין" היינו על שחין שיהיה אף שכלה על ידי דבר אחר
סימן צח
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ו :
אין לי אלא שחין שלאחר הדיבור, שלפני הדיבור מנין? בעכו"ם משנתגייר, עד שלא שנתגייר מנין? בקטן משנולד, עד שלא נולד מנין? ת"ל שחין שחין ריבה
כי יהיה בו בעורו שחין: כבר בארנו (בסימן צו) שמ"ש פה מלת "כי" ולא אמר מלת "אשר" בא ללמד שצריך שיהיה עוד השחין במציאות. אמנם מנ"ל זה? הלא בכל פרשת נגעים בא מלת "כי" תחת מלת "אשר" ללמד שנגע שלפני הדיבור אינו מטמא (כמ"ש בסי' ב) ונאמר גם בשחין שצריך שיולד השחין אחר הדיבור. וכן בעכו"ם אחר שנתגייר ובקטן אחר שנולד... השיבו בספרא ת"ל שחין שחין ריבה-- ר"ל דהא חזר שם שחין שנית ובארנו (בסי' הקודם) ששם הכפול אינו דוקא השם הראשון , וא"כ גם שתאמר שמ"ש "כי יהיה" היינו אחר הדיבור הלא במ"ש "והיה במקום השחין" כולל כל שחין שיהיה אף שלפני הדיבור
סימן צט
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ו :
אין לי אלא שחין שיש לו היכן שיפשה, שחין שאין לו להיכן שיפשה מנין? ת״ל "כי יהיה בו בעורו"-- אפילו בכולו. אין לי אלא בזמן שמקצת שחין ומקצת בהרת, [מקצת שחין וכולו בהרת], מקצת בהרת וכולו שחין. כולו שחין וכולו בהרת מנין? ת״ל "כי יהיה בו בעורו" אפי׳ בכולו:
[ז] שאלו את ר' אליעזר מי שעלה לתוך ידו בהרת כסלע ומקומה צרבת השחין מהו? אמר להם יסגיר. אמרו לו למה? לגדל שער לבן אינה ראויה, לפשיון אינה פושה, ולמחיה אינה מטמאה. אמר להם שמא תכנוס ותפשה. אמרו לו והרי מקומה כגריס! אמר להם כך שמעתי "יסגיר". א״ל ר' יהושע בן בתירה אלמדנו? אמר לו אם לקיים דברי חכמים, הין. א״ל שמא יולד שחין אחר חוצה לו ויפשה לתוכו. אמר לו חכם אתה שקיימת את דברי חכמים
כי יהיה בו בעורו: כבר כתבנו שמ״ש "כי יהיה בו" היינו שנולד השחין בו ע"י חולי פנימית ומתוך כך הוצרך לכפול שחין שחין לרבות שחין מחמת דבר אחר (כנ״ל ס׳ צז) אמנם למה תפס לשון זה שנותן מקום לטעות? פי׳ חז״ל שבא ללמד שאפי׳ אם יהיה השחין מתפשט על כל העור שזה לא יצויר רק בשחין הבא ע"י סבה פנימית שע״י חולי לקה כל עורו בשחין בכ״ז נוהג דין זה. ובאור הדבר כי במ״ש "והיה במקום השחין שאת" יצויר שהתפשט השאת על כל מקום השחין כמו "ושחט את החטאת במקום העולה" שפי׳ בכל מקום המיוחד לשחיטת העולה, וא״כ אם השחין מתפשט בכל הבשר ועליו השאת בכולו, אין לו היכן שיפשה והוה אמינא שבאופן זה אינו מטמא, לכן אמר "כי יהיה בו בעורו" אפי׳ בכולו. ועתה פי׳ את דבריו כי לולא הריבוי ה״א שאין מטמא רק בא׳ מג׳ פנים (א) בזמן שמקצת שחין ומקצת בהרת, שיש להבהרת מקום לפשה (ב) מקצת שחין וכולו בהרת, דאף שהבהרת בכל השחין, כיון שרק מקצת העור בשחין יש מקום לפשה על ידי שיולד שחין אחר חוצה לו ויפשה לתוכו כמ"ש במשנה שאחרי זה (ג) מקצת בהרת וכולו שחין, אף שכולו שחין כיון שהוא מקצת בהרת נדע גם כן דהא י"ל היכן שיפשה, אבל יש אופן רביעי והוא כולו שחין וכולו בהרת מנין? שכזה אין מקום לפשה. ת״ל "בו בעורו"-- אפי׳ בכולו ופי׳ שאף שבנגע בשר כבר ידעינין שאם בתחלה פרח הנגע בכולו טמא, שם אף שא״א שיפשה יצויר עוד שני סימני טומאה-- שער לבן ומחיה אבל שחין שאין מטמא במחי׳ נאמר מן הסברה שלא יסגיר רק אם יצויר שיטמא בשני סימני טומאה שער לבן ופשיון, לא אם אין לו היכן שיפשה: עפ״ז שאלו לר׳ אליעזר (במשנה ז׳ מובא בנגעים פ״ט מ״ג) במי שעלתה לתוך ידו בהרת כסלע ומקומה צרבת שחין שבזה א״א שיבא שום סימן טומאה אף גם א׳ והשיב שלכן יסגיר שמא תכנוס ויפטר אותה הכהן בסוף שבוע ואחר הפטור תפשה בתוך השחין. ואמרו לו ואם מקום השחין כגריס בלבד שאז אין לומר שמא תכנוס, שפחות מגריס בטלה נגע ולמה יסגיר ואמר להן שגם בזה שמע יסגיר ואינו יודע הטעם וריב׳׳ב נתן הטעם שמא יולד שחין חוצה לו ויפשה לתוכו ששחין פושה לשחין אחר