התורה והמצוה ויקרא ז לד

סימן קנה

ויקרא ז לד:

כִּי אֶת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה לָקַחְתִּי מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק יז:

[א] רבי אלעזר ב"ר שמעון אומר:

בא טבול יום ואמר לכהן "תן לי מן המנחה שאוכל".
אמר לו: "ומה אם במקום שיפה כחך בחטאתך - דחיתיך מחטאת ישראל, מקום שהורע כחך במנחתך - אינו דין שאדיחך ממנחת ישראל היום?!"
אמר לו: "ומה לדחותי מחטאת ישראל - שהרי יפה כחך בחטאתך, תדחני ממנחת ישראל - שהרי הורע כחך במנחתך!"
אמר לו: (ויקרא ז, ט) "לכהן המקריב אותה לו תהיה" -- "בוא הקרב ואכול!"
[ב] אמר לו: "אם לאו תן לי מן החטאת שאוכל!"
אמר לו: "ומה במקום שהורע כחך במנחתך - דחיתיך ממנחת ישראל, מקום שיפה כחך בחטאתך - אינו דין שאדיחך מחטאת ישראל?!"
אמר לו: "לא! אם דחיתני ממנחת ישראל - שהרי הורע כחי במנחתי, תדחני מחטאת ישראל - שהרי יפה כחי בחטאתי?!"
אמר לו: (ויקרא ו, יט) "הכהן המחטא אותה יאכלנה" -- "בא חטא ואכול!"
[ג] אמר לו: "ואם לאו תן לי מחזה ושוק של שלמים ואוכל!".
אמר לו "ומה אם במקום שיפה כחך בקדשי קדשים --שכולן שלך-- דחיתיך מהם, מקום שהורע כחך בקדשים קלים --שאין לך בהן אלא חזה ושוק-- אינו דין שאדיחך מהן?!".
אמר לו: "ומה אם לדחותינו מקדשי קדשים - שהרי הורע כחי בהן באכילת נשיי ועבדיי, תדחני מקדשים קלים - שהרי יפה כחי בהם באכילת נשיי ועבדיי?!".
אמר לו: (ויקרא ז, יד) "לכהן הזֹרק את דם השלמים לו יהיה" -- "בוא זרוק ואכול!".

[ד] יצא טבול יום בקוליו וחומריו על ראשו; אונן מימינו ומחוסר כפורים משמאלו.

המקריב את דם וכו' לו תהיה: הנה זה נזכר ג' פעמים -

( א ) במנחה (ויקרא ז, ט) -- "לכהן המקריב אותה לו תהיה"
( ב ) בחטאת (ויקרא ו, יט) -- "הכהן המחטא אותה יאכלנה"
( ג ) בשלמים (ויקרא ז, יד) -- "הכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה"

ובא ר' אלעזר בר' שמעון בספרא (מובא במנחות דף קב:) לתת טעם למה צריכי ג' קראי. דאי אפשר למילף חד מחבריה.

כי בחטאת אלים כח הכהן, שאם מקריב חטאתו - כולו שלו, אף במשמר שאינו שלו (כמו שלמד בבבא קמא דף קד). ובמנחה חלוש כחו שאין לו בה כלום, דמנחת כהן כליל. וכפי זה אי אפשר ללמוד מנחה וחטאת זה מזה. שאם יכתב בחטאת לדחות הטבול יום -- יאמר הטבול יום שזה מצד שבו יפה כח הדוחה בחטאתו שכולו שלו, ומצד אלימות כחו מדחהו מחטאת ישראל. מה שאין כן במנחה -- שחלש כח הדוחה במנחתו -- יאמר שאין לו ראיה לדחותו ממנחת ישראל. ואם יכתב במנחה יאמר הטבול יום בהפך - שמה שנדחה ממנחה היא מצד חלישת כח הנדחה בה שאין לו כח במנחתו, לא בחטאת שאלים כח הנדחה בחטאתו, לא יכול לדחותו.

והגם שהכהן ישיב לו בכל אחד להפך -- שבמנחה ישיב לו מצד חלישות כח הנדחה ובחטאת ישיב לו מצד חוזק כח הדוחה -- בכל זה אין הכרעה ביניהם. לכן צריך קרא בכל אחד. ובזה ידחהו בכל אחד מכח הכתוב. [וזה כוונת משנה א' ומשנה ב’]

וכן יש הבדל בין חטאת ומנחה שהם קדשי קדשים לבין שלמים. כי בצד אחד אלים כח הכהן יותר בקדשי קדשים שהכל שלו, מה שאין כן בקדשים קלים אין לו רק החזה ושוק, והבשר לבעלים. ובצד אחר אלים כח הכהן בקדשים קלים שיוכל להאכילם אף בטמאתו לנשיו ועבדיו. ואם כן, אם יכתב בחטאת ומנחה, יבא הטבול יום לאכל בקדשים קלים מצד שבהם יפה כחו לענין נשיו ועבדיו. ואם יכתב בשלמים יאמר בהפך - שאין מזה ראיה לקדשי קדשים שיפה כחו לענין שהכל שלו.

והגם שהכהן ישיב לו בכל אחד להפך - אין מכריע. ולכן צריך קרא גם בשלמים. [וזה פירוש משנה ג'].

ואחר שפרט הכתוב בכל אחד יצא טבול יום בקוליו וחומריו -- רצונו לומר אין מועיל לו טענותיו מצד הקולא וחומרא. וכל שכן אונן שגרוע מטבול יום (כי הטבול יום יטהר בערב); לכן עומד בימין הטבול יום ונדחה עמו. ואף המחוסר כפורים שקל מטבול יום - נדחה אחר שאין ראוי לזרק.

סימן קנו

ויקרא ז לד:

כִּי אֶת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה לָקַחְתִּי מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק יז:

[ה] "חזה" - זו חזה; "התנופה" - זו תנופת הסל; "שוק" - זה שוק; "התרומה" - זו תרומת לחמי תודה.

כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה: כתב הרמב"ן (בפר' שמיני) וזה לשונו:

למה חלקם הכתוב - תרומה בשוק ותנופה בחזה לא ידענו, ששניהם בהרמה והנפה - לשון רש"י.

והנראה אלי בטעם זה כי במלואים היה השוק תרומה לה' והוקטר עם הלחם ועם החלבים, והמורם מן השלמים יקרא 'תרומה' כמו שנאמר (בלחמי תודה) (ויקרא ז, יד) "והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה להשם", וכל שכן אלו שהעלו אותם לגבוה שהם כולם תרומת ה'. ולא יקרא בשם 'תנופה' כי תנופתו היתה עם החלבים והלחם כדי להקטירם לה'. אבל החזה הונף בפני עצמו ולא היה חלוק משאר הבשר אלא בתנופה, ובתנופה זו לבד נתקדש וזכה בו משה להיות לו למנה. ומפני שזכות אהרן ובניו בחזה היה מיום המלואים, וזכו בשוק בתרומתו לה' ובחזה בתנופתו - יקרא לעולם השוק 'תרומה' והחזה 'תנופה' כאשר היה ביום הזכות, עד כאן לשונו.

ובאורו נראה אור. מדוע הזכיר פה את השוק בפני עצמו ולא כללו עם החזה? שהיה לו לומר "את החזה והשוק להניף"? רק שהשוק אין צריך לבאר שיניף. רק את החזה שבמלואים הונף בפני עצמו -- השמיע שלדורות יונף גם כן עם החלבים כמו שהיה השוק מונף עם החלבים במלואים. ובשוק הייתי סובר שיוקטר כמו שהיה במלואים - אמר "ואת שוק הימין תתנו תרומה לכהן", וזה שיונף מבואר ממילא.

ובזה נבין לשון הכתובים בפר' שמיני -- "ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור...שוק התרומה וחזה התנופה על אישי החלבים יביאו להניף" (ויקרא י', י"ד-ט"ו) -- שתחלה הקדים החזה להשוק ואחר כך הקדים השוק אל החזה. וזה מובן על פי היסוד המונח אצלינו שדרך הכתוב לדבר תמיד בדרך לא זו אף זו, שדבר שיש בו חידוש יותר בא באחרונה. ולכן במה שכתב שיאכלו החזה והשוק, יש בשוק רבותא יותר - כי במלואים הוקטר, והוסיף שאף השוק יאכל. ובמה שכתב שיונפו על אישי החלבים יש בחזה רבותא יותר, כי במלואים הונף החזה בפני עצמו, לא עם החלבים -- הוסיף שאף החזה יונף לדורות על אישי החלבים.

וזה גם כן כונת הספרא. שקשיא ליה למה אמר בחזה 'תנופה' ובשוק 'הרמה'? ופירשו "תנופה" - זו תנופת הסל -- כיון לתנופת המלואים שהיה שם סל המצות, ו'תרומה' שאמר בשוק זו תרומת לחמי תודה - רמז כמ"ש הרמב"ן כמו שלחמי תודה קרואים 'תרומה' כן קרא השוק 'תרומה' מפני שהיה לגבוה; ורוצה לומר שנשאר עליהם שם זה כאשר היה ביום הזכות.

ומאמר זה הוכפל בספרא שמיני על מה שכתוב שם "חזה התנופה ושוק התרומה".

ובדרך הדרוש י"ל שרמז גם כן לסל מצות שבשלמי נזיר ותרומת לחם שבשלמי תודה, שגם שם הונפו והורמו החזה והשוק (כי פה דבר רק משלמי נדבה). כי שלמי נזיר מצד שהיה עמם סל מצות דומה כחזה התנופה דמלואים. ושלמי תודה היה עמם ג' מיני לחם כמו במלואים, כמ"ש במנחות (דף סב.)

סימן קנז

ויקרא ז לד:

כִּי אֶת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה לָקַחְתִּי מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק יז:

"לקחתי מאת בני ישראל"-- ראוים היו לישראל, וכשנתחייבו - ניטלו מהם וניתנו לכהנים.

יכול כשם שנתחייבו ניטלו מהם - כך אם זכו ינתנו להם?... תלמוד לומר "ואתן אֹתם לאהרן הכהן ולבניו לחק עולם"-- נתונים לכהן מתנה לעולם.

[ו] יכול אף הקדשים יהיו חייבים במתנות?

ודין הוא! ומה חולין --שאין חייבים בחזה ושוק-- חייבים במתנות, קדשים --שחייבים בחזה ושוק-- אינו דין שיהיו חייבים במתנות?!
תלמוד לומר "ואתן אֹתם לאהרן הכהן ולבניו"-- אין לך אלא מה שאמור בענין.

"מאת בני ישראל"-- מרצון כל ישראל.

לקחתי מאת בני ישראל ואתן אותם לאהרן וכו' מאת בני ישראל: לשון 'לקיחה' יבא בשני פנים: ( א ) על לקיחה בחזקה, ( ב ) על לקיחה מהנותן ברצון טוב; שמקבל ממנו המתנה.

ובשניהם יש הבדל בין אם בא אחריו מ"ם "ממנו" ובין אם בא אחריו מלת "מאתו" "מאתם".

שבלשון לקיחה בחזקה יציין במלת "מאתו" שלוקח דבר שהוא ברשות חברו -- "לא היתה קריה אשר לא לקחנו מאתם" (דברים, ג), "אל תקח מאתו נשך" (ויקרא, כה).

ובספרי (קרח פסקא קכ) לפי שהוא אומר "ולבני לוי נתתי את כל מעשר" בפירות הכתוב מדבר או אינו אלא א' מעשרה בארץ? ת"ל "ואל הלוים תדבר כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר" -- ר"ל שבמלת "מאת" מציין שלוקחים דבר שעומד ברשותם שהיא מעשר פירותיהן, לא חלק בארץ שעל זה היה לו לומר "מבני ישראל" כיון שהארץ אינו ברשותם.

ובלשון לקיחה מן הנותן יציין במלת "מאתו" שנותן לו ברצון, לא על ידי הכרח -- "קח מאתם והיו לעבד את עבודת אהל מועד" (במדבר, ז), "קחו מאתכם תרומה" (שמות, כה), "לקוח מאת הגולה" (זכריה, ו). ולא יבא לשון "מאתו" אם תהיה הלקיחה מן המקום או מבלתי בעל רצון.

ולכן במה שכתב "לקחתי מאת בני ישראל" שהיא הלקיחה בחקזה פירשו חז"ל שמלת "מאת" מציין שהיה ברשותם, כי ראוים היו ישראל. ובמה שכתב שנית "ואתן אותם לאהרן מאת בני ישראל" - שהיא הלקיחה על ידי הנותן, שבני ישראל הם הנותנים - פירשו שמציין שנתנוהו ברצון טוב. וזהו שאמר בסוף הפסקא "מאת בני ישראל" - מרצון כל ישראל.

וכבר בארנו בסדר אמור (סימן סו) שכל מקום שאמר "לחק עולם" יש בו טעם שהיה מקום לטעות שאינו נוהג תמיד, עיי"ש באורך. ואמרו חז"ל שמה שכתוב במתנת כהונה "לחק עולם" בא להוציא בל נטעה שיופסקו על ידי זכות ישראל. וזהו שאמר יכול כשם וכולי. ורצונו לומר כי לענין שיהיה נוהג לבית עולמים הלא אמר בפסוק ל"ו "חוקת אולם לדורותיכם".

ומבואר אצלינו באילת השחר (כלל קן) שכל מקום שבא מלת "אותם" תחת הכינוי יש בו דרוש, ובא למעט זולתו. ובאר [במשנה ו'] שבא לומר "ואתן אותם" - לא זולתם, שלא יתן זרוע ולחיים וקיבה שנוהג בחולין. דלא נלמד מקל וחומר אחר שחייבים בחזה ושוק שאינו נוהג בחולין -- כל שכן במתנות שנוהגים בחולין. ובחולין (דף קל.) הביאו ברייתא זו ופלפלו בקל וחומר זה, עיי"ש.