הראי"ה קוק על במדבר

במדבר טו לז-מא

מתוך: עולת ראי"ה/סדר ציצית (עריכה)

נפגשנו עם העולם הכללי, ספגנו אל תוך נשמתנו את האורה הצחה הכוללת, של ההארה האלהית, המחיה כל החיים, המחזרת את נשמתנו בנו באמונה רבה. והננו צועדים הלאה, מתוך הפרוזדור, החצר הגדול של חצרות ד', לבא אל הטרקלין, אל ההיכל, מתוך ההופעה הכללית של חיי העולם, לבא אל הזיו התוכי הפנימי של אל אלהי ישראל, המיחד אותנו בעליות הקודש של קדושת המצות והאורות האלהיות המיוחדות לעם סגולה:

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם.

הדורות יתחנכו, יתגדלו ויתפתחו, על יסוד התוכן האורי של ההארה האלהית הפנימית, המיחדת את הגוי הגדול הזה בעצמת הוד קדושתו. המדות הנפשיות כולן, הנן לבושי הנפש. העצמיות, הנפשית בעזוז פנימיותה, היא ענין נשא ונעלה, טמיר ונעלם, מכל רעיון והשגה אישית גופנית. המדות הן מלבישות אותה, נותנות לה את תוארה ואת תפארת אופיה להתגלות על מרחב החיים. המעשים כולם הנם תוצאות ישרות מתאימות ע"פ תכונות הנפש, המתגלות ע"פ ההתלבשות של המדות ביפעת תפארתן. יוצאים הם המעשים מתוך הכנפים הקיצוניות של המדות, ומבליטים את התפשטות כוחותיהן לפרטים, ותכונת הנשמה הישראלית הספוגה מרוח אל אלהי עולם, המראה את בהירות אורו בתהילות ישראל שהוא יושב בהן, היא מתגלה ע"י פאר המצוה האלהית, השקולה ככל המצוות כולן, היא מצות ציצית. לא רק אור חיים טבעיים, מיושרים רק בהישרה אנושית מצומצמת ומוגבלה, מופיע בתוכיותה של הנשמה הישראלית, כי אם אור חיי עולם, מהוד החיים האלהיים, מזיו החיים של אומר סלה של דבר ד', המבוטא בדברות קודש אשר בתורה, תכונת המדות הישראלית, הוד הלבוש של הנפש הישראלית, הנה תכונת האורה של דבר ד' אשר בהתגלות חפץ קדשו, שנתגלתה באור הבהיר של תורת אמת. ע"פ הצווי האלהי מתלבשת היא הגויה הישראלית בבגד מעטה, הנושא בקרבו את התפשטות האורה על כל סעיפי המעשים ע"פ חקי ד' ומשפטיו על ישראל. והסעיפים המעשיים, היוצאים מתוך התכונה המדותית הזאת של ההופעה האלהית, המלבשת את אורה הפנימי של הנשמה, הנם פרטי המצוות של התורה כולה, בתכונת העשיה שלהן ובהופעת ההסתכלות העיונית וההרגשית שלהן. ובאות הן הציציות על כנפי הבגדים בתכונתןהקדושה האלהית, ונושאות בתוכן את האור העליון, אור החיים שמנשאים את נשמותיהם של הדורות כולם לאותה הרוממות של קדושת ישראל העליונה. (במדבר טו לח): "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם".

ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. והיה לכם לציצית.

הסעיפים המעשיים ממין הצבע של הבגד הם. כלומר : מעצמיות הכח הנפשי מתפשטים המעשים כולם. התגלות החיים ממקור חיי הנפש באה ומתבלטת בכל אשר יעשה האדם בחיים. ותואר גילוי החיים המעשיים כתואר המדות וכחותיהן, שהם לבוש הנשמה החיה, הם דומים זה לזה בערכם. אמנם נוסף עליהם הכח של הצפיה הגנוזה, של נטית ההתקשרות למקום החיים, שהכחות משם הם נובעים, לאותו המקור החתום, שגווניו אינם מתראים כ"א ע"י כללות כח הראיה ומתגלים בתכונה כללית, כעין צבע התכלת, הדומה לים, לרקיע, לאבן ספיר, ולכסא הכבוד. ויחד עם חוטי הציצית שממין הכנף, המכוונים לעומת ההתפשטות המעשית, משלימים הם את תכונת הציצית. (במדבר טו לט): "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, והיה לכם לציצית".

וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ד' ועשיתם אותם.

הראיה של פתיל התכלת, הדומה לים, לרקיע, ולכסא הכבוד, מזכירה אותנו את מצות ד', מעודדת בנו את הזכר הרוחני של קדושת המצות, את האורה האלהית המתפלשת דרך כל המעברים של הנשמה, המתלבשת בהוד הקודש של התגלות החיים האלהיים, המתפרצת להתגלות במעשי המצוות כולם, כשם שכל הופעת החיים מתגלה בפרטי המעשים הטבעיים, הבאים מכל תפקידי החיים כולם. זאת היא ההזכרה, הבאה מתוך ראית התכלת, והיא מביאה להעשיה הממשית, בשאיפה העליונה של הופעת האורה של החיים הקדושים ברוח ד' על המעשים, שהם מופיעים ע"י ההתגלמות המעשית במעשה המצוות.

ולא תתורו אחרי לבבכם, ואחרי עיניכם, אשר אתם זונים אחריהם.

המעשים, הממשיכים בכח קדושתם בתור מצות אלהיות, אתהאורה האלהית, בתוכיותם של החיים, פועלים הם את פעולתם, להאיר את כל מחשכי הטבעיות הגסה של האדם, שממנה באה ההשקפה החשוכה של כל הדעות הכוזבות, הרהורי מינות והרהורי עבודה זרה, שאנו מוצלים מהם ע"י ההארה הקדושה של אור ד' שבקדושת המצוות. והכח המחשבי העדין הולך הוא וחותר בתוך מעבי הגויה, ומעדן את הבשר ואת הדם, עד שהזוהמא הגופנית הולכת ומתנדפת, ובמקומה באה טבעיות עדינה של טהרת החיים, שהיא מזככת את הלב ואת העינים גם יחד ומשמרת אותם מתזנותם השובבה.

למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי, והייתם קדושים לאלהיכם.

אחרי אשר ההתפשטות הפרטית, הבאה בכל מצוה ומצוה בפני עצמה, פועלת את פעולתה על הארת המחשבה וזכוך נטית החיים, באה הופעה כללית וקבועה של זכרון מתעצם בקביעות, החובק את האור הכללי של כל המצוות כולו, בתכונתן האורגנית, שהן בו ועל ידו משולבות אחת באחת לחטיבה אחדית גדולה וכללית, שהיא קביעות הקדושה במעמד איתן בתכונת החיים הפנימיים והחיצוניים, בשאיפה איתנה לאורה האלהית העליונה בתעצומות עזה, (במדבר טו מא): "אני ד' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים, אני ד' אלהיכם". אז מתגלה פאר ההוד של הזרחת אור ד' בהכרתו המיוחדה, שנסתגלה לישראל בתוכן מובלט ע"י אותה ההתגלות המופלאה, של ההוצאה ממצרים ע"י גילוי שכינה במאור הפנים, שעל ידה נקבעה הטבעיות האלהית בישראל, להיות ד' לנו לאלהים, בדרך כ"כ רשום וכ"כ קבוע, עד אשר גם בהתחדשות כל מסבות הזמנים, וכל מאורעות העולמים כולם, אשר ירחיקו את הקו התולדתי הרבה מהתקופה הנפלאה של יציאת מצרים, בכ"ז הטבעיות הקדושה של הקשר האמיץ של הקדושה האלהית, אשר בעצם חיינו, תהיה בנו קבועה ומושרשת לעד ולעולמי עולמים, כמו שבאה ההרחבה הזאת בבאור בברכה האחרונה של ק"ש של שחרית : "ודבריו חיים וקיימים, נאמנים ונחמדים לעד ולעולמי עולמים, על אבותינו ועלינו, על בנינו ועל דורותינו, ועל כל דורות זרע ישראל עבדיך, על הראשונים ועל האחרונים, דבר טוב וקים לעולם ועד, אמת ואמונה, חק ולא יעבור, שאתה הוא ד' אלהינו ואלהי אבותינו, מלכנו מלך אבותינו, גואלנו גואל אבותינו, יוצרנו צור ישועתנו, פודנו ומצילנו מעולם שמך, אין אלהים זולתך".

במדבר כד ה

מתוך: עולת ראי"ה/כניסה לביה"כ (עריכה)

(במדבר כד ה): "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל"

ההשתלמות המאושרת, שאליה ראוי שיכסוף האדם תמיד בכל חייו בלא הרף, היא מיוסדת על שתי בחינות יסודיות, שהן כבסיסים המעמידים את כל חמדות עולמים. האחת היא העטרה העליונה של כל מעלה, להיות האדם שואף תמיד להתעלות, לעלות אל על במעלות הקודש, להוסיף חכמה ודעת קדושים רבה, להיות מואר באור זיו דעת ד' ועוזו, באור טהרה וקדושה, הבאה מתוך תוספות חכמה ודעת, מתוך הזדככות רגש ורעיון, מתוך תגבורת האצילות הנפשית הלך וגבור. והשניה היא הבסיסיות של העמדה, התכן השומר את המצב, שלא יהורס, שבכללו הוא התכן המקיים את תשוקת ההתעלות, הנותן מנוחה לשיא גליה, והקובע לנשמה מקום של מנוחה, לבלי תהיה מהרסת למעלה מכל חקה. האוהל והמשכן, הם שני השמות של בית הדירה, העלול להיות מוכן למסעות, שמרשמים בתוכן הרוחני העליון את העליות הנכספות. האוהל מסמן את היסוד המטלטל, את הצביון של ההכנה אשר לתנועה, שכונתה היא תמיד השתנות ועליה לצד האושר העליון, לקראת הזיו של מעלה. והמשכן מסמן, אם גם בצורה המחוברת באיזה אופן להכנה של נסיעה, אבל דוקא את היסוד המנוחתי שיש בין מסע למסע, ובנפשיות היא ההרגשה המרגעת, העוצרת את ההתנועעות הבלתי פוסקת, לשם היסוד של המטרה העליונה, קביעות האורה ובסיסיותה בערכה. ובודאי שאלה שתי ההכרות הן הנה היסודות של האוצר העליון, אשר ליראת ד', הגנוזה בבית גנזיו של הקב"ה, היראה התחתונה והיראה העליונה, שהתחתונה היא מתיראת שלא תרד מטה מטה, ומתוך כך היא מתאמצת בעליותיה התדירות, והעליונה היא מתיראת שלא תהרוס אל על יותר מהחוג המתאים לה, שלא תאבד בזה את המנוחה המבססת כל טוב. בעת ההתרוממות העליונה אשר להתפילה השלמה, צריכים להיות מופיעים לפנינו אלה שני חזיונות הקודש, בעצם עוזם ותפארתם. ואנו מזכירים בזה : מה טובו אוהליך, המביעים את הכנת ההעתקה התדירית, המסע העליון המוכן להעלות את הכל בעילוי אחר עילוי, לשאוף לרוממות קודש, יעקב, מצד הויתך הראשונה בזמן ומצערה במעלה,שיראתך התחתיתית היא צריכה להיות נאזרת תמיד בגבורת אומץ, שלא לרדת כ"א לעלות, - ויותר מזה יסוד הופעתך הרוממה ביראה העליונה, שלא לאבד את הטוב העליון מצד רוב התפרצות אורו, שלא לזנח את תוכן המנוחה המקליט כל טוב ואושר עליון עדי עד, היראה העליונה המתיראת מהעליה המופרזת, ובתוך ההכנה המוחלטת, להתעלות הקדושה התדירית,תופסת היא את יסוד השיכון, העמדה המקומית בכל יקרת תפארתה, משכנותיך ישראל. בהוסדן יחד שתי שאיפות עילאות אלו בכל מילואן וטובן, יוצג לנו הטוב המאושר בכל חוסן יקרו, עד לכדי ההבעה של השתוממות הפלא העליון, שאנו אומרים לקבוץ הנהדר הזה המתאים יחד : מה טובו. מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל.