החטא ועונשו (ברנר)/חלק רביעי/פרק V
| פיודור דוסטויבסקי | |
| החטא ועונשו | |
|---|---|
| חלק רביעי, פרק V | |
| →פרק IV | פרק VI← |
ביום השני בבֹּקר, באחת-עשׂרה שעות בדיוק, כשבא רסקולניקוב לבית-הפקידות, למחלקת חוקרי-הדין, ובקש להודיע על-דבר בואו לפורפירי פטרוביץ’, נתפלא על שכל-כך הרבה זמן לא נתקבל לראיון: עשרה רגעים, לכל-הפחות, עָברו עד אשר קראו לו. ולפי חשבונו צריכים היו, כמדֻמה, להתגולל ולהתנפל עליו ברגע הראשון לבואו. הוא עמד בּבִּיאָה, ועל פניו הלכו ועברו אנשים, שכפי הנראה לא היה להם כל ענין אליו. בחדר השני ישבו כתבים אחדים וכתבו, וגלוי היה, שאיש מהם לא ידע, מי הוא ומה הוא רסקולניקוב. במבט נפחד וחשדני ארב מסביבו, אם אין איזה מבט סודי שלוח אליו, אם לא הָעמד עליו איזה שוטר שהוא? אולם דבר לא היה מכל זה: הוא לא ראה לפניו אלא פנים רשמיים, מלאים דאגה פעוטה. הפנים נתחלפו, ואיש לא שׂם אליו לב: הרשות והאפשרות היו בידו ללכת מפה לארבע כנפות הארץ. ויותר ויותר נקבע בלבו הרעיון, שאלמלי היה האלמוני מדאתמול, האיש הפלאי, הרוח מתחת לאדמה , יודע ורואה הכֹּל באמת – כלום היו מניחים לו, לרסקולניקוב, לעמוד עכשו במנוחה שכזו ולהמתין? וכלום היו מחכים לו פה עד אחת-עשרה, עד שיתיַשב בדעתו לבוא בעצמו? היוצא מזה, שאותו בן-אדם או שלא מסר עדַין כלום, או... שגם הוא, פשוט, אינו יודע כלום ובעיני עצמו לא ראה כלום (ואמנם, איך יכול היה לראות?), וכל מה שקרה לו, לרסקולניקוב, אתמול שוב אינו אל חזון-תעתועים, שקבל צורה מֻגזמה על-ידי דמיונו המרֻגז והחולה. ההשערה הזאת התחילה עוד אתמול, אפילו בשעות היאוש והדאגות היותר תקיפות, להתחזק בו. עכשו, כשכֹּל זה עבר מחדש במוחו, והוא התכונן לקרב חדש, הרגיש פתאם רעד בעצמותיו, – וחמתו בערה בו לרעיון, שהוא רועד מפחד מפני פורפירי פטרוביץ’ המתֹעב. היותר נורא בשבילו היה להִפָּגש שוב בזה האיש; הוא אָיַב אותו בלי-שִׁעור, בלו-קץ, ואף נתיָרא פן תהא איבתו זאת לפוקה לו ולמכשול. חמתו היתה כל-כך חזקה, עד שמפניה עבר הרעד; הוא התכונן להִכָּנס בסבר פנים קרים ומעִזים ולהיות שתקני עד האפשׁרות האחרונה, להסתכל ולהקשיב ולנַצח, למצער, הפעם, באיזה אֹפן שהוא את תכונתו הרגזנית והחולנית. באותה שעה נקרא לפרופירי פטרוֹביץ'.
נתגלה, שפורפירי פטרוביץ' ישב בשעה זו בחדרו לבדו. החדר היה לא גדול ולא קטן. רהיטיו: שלחן-כתיבה גדול לפני סַפַּת-עור, בּיוּרוֹ, ארון בזוית וכסאות אחדים, – בולי-עץ משוחים בששר צהֹב. בַּפִּנה, בַּכֹּתל האחורי, או יותר נכון, במחיצה, היתה דלת סגורה, שמעֵבר לה היו בודאי עוד חדרים. לאחר שנכנס רסקולניקוב עמד פורפירי פטרוביץ’ מיד וסגר את הדלת בעדו, והם נשארו לבדם. הוא פגש את אורחו בסבר פנים יפות מאד, ורק לאחר איזה רגעים הכיר בו רסקולניקוב, על-פי איזה סִמנים, כעין בלבול, – כאלו נתפס פתאם בדבר הדורש הסתר.
– אַה, נכבדי! הנה הוא... במחננו... – התחיל פורפירי, בהושיטו לאורחו את שתי ידיו – נו, יֵשׁב-נא, אבי! או, אולי, הוא אינו רוצה, שיקראו לו נכבדי ו... אבי – מין tout court?[1] את ההתקרבות שלי אַל-נא יחשוב לי לעון... כאן, כאן, על הספה הרכה.
רסקולניקוב ישב מבלי גרוע ממנו עין.
"במחננו", בקשׂת סליחה על ההתקרבות, מבטא צרפתי tout court וכו' וכו' – כל אלה היו סִמנים אָפיָנים. "הושיט שתי ידיו, ולא הגיש אף אחת, החזירן בזמנו" – חלפה מחשבה חשדנית במוחו של רסקולניקוב, שניהן ארבו איש לרעהו, ואולם אך נפגשו מבטיהם, מהרו שניהם במהירות הברק להסב עין איש מרעהו.
– אני הבאתי לו את הכתב... על-דבר השעון... הנה... כך הוא הנוסח, או שצריך להעתיק מחדש?
– מה? הכתב? כן, כן... אל-נא ידאג, כן – נכון, דבּר פורפירי פטרוביץ', כאלו הוא ממהר לאיזה מקום, ולאחר שאמר כל זאת, לקח את כתב-הבקשה ושׂם בו עינו – כן, נכון, תוּ לא – אִשֵׁר באותו הדבּור הנחפז והניח את הגליון על השלחן. אחר-כך, כעבור רגע, כשדִּבּר כבר על אחרת, נטל שוב את הגליון והעבירו מן השלחן לַבּיורוֹ.
– הוא, כמדֻמה, אמר אתמול, שיש ברצונו לשאֹל אותי... באֹפן רשמי... מה אני יודע על זוּ... ההרוגה? – התחיל רסקולניקוב. "למה הוספתי כמדֻמה" – חלף בו הרהור כברק. – "למה אני דואג כל-כך, שהוספתי 'כמדומה'"? – חלף בו מיד הרהור שני כברק.
הוא הרגיש פתאם, שחשדנותו, מתוך המגע-ומשׂא הראשון עם פורפירי, מתוך שתי המלים, שדִּבּר אתו, מתוך שנים-שלשה מבטים בלבד, גדלה ברגע אחד במדה מבהילה... ושזה מסֻכן מאד: עצביו מתרגזים, התרגשותו מתרבה... "אסון! אסון!... שוב יתמלטו דברים לא רצוים מפי".
– כן, כן,! אל ידאג, יש לנו פנאי, יש לנו פנאי, – מלמל פורפירי פטרוביץ', בהתהלכו פנים ואחור אצל השלחן, אבל כמו בלי כל מטרה; יש שמִהר אל החלון, אל הבּיוּרוֹ, ויש שחזר אל השלחן; יש שהשתמט מבטו החשדני של רסקולניקוב, ויש שעמד בעצמו ונעץ בו שׁתי עינים. ומשֻׁנה ביותר היה בשעת מעשה פרצופו הקטן, הֱעָבֱה והעגֹל, שנדמה לכדור הנזרק לעברים שונים ונִתָּר מכל הכתלים והפִנות.
– עוד נספיק, עוד נספיק!... והוא מעַשן? יש לו? הנה, פפירוסה זעירה, – המשיך, בהגישו לאורח סיגַרה –. יודע הוא, אני מקבלהו פה, והרי הדירה שלי כאן, מעֵבר לַמָסָך, מִשֱל הרשות, ואני גר לפי-שעה במעון חפשי... איזה תקונים נחוצים פה – בֱּדֱק-בית! עתה הענין כבר קרוב לגמר... דירה משל הרשות, יודע, זה דבר נעים מאד – לא כך? מה דעתו?
– כן, נעים מאד, ענה רסקולניקוב, וישקף עליו כמעט בלעג.
– נעים מאד, נעים מאד – חזר פורפירי פטרוביץ', כאלו נשקע פתאם במחשבות אחרות לגמרי – כן! דבר נעים! – כמעט שצָּוַח לבסוף, בהעמידו פתאם את עיניו על רסקולניקוב ובהתיצבו במרחק של שני צעדים ממנו. זו הַחֲזָרה הטפשית, שֱׁמָּעון הנִּתּן לאדם מאת הרשות הוא דבר נעים, התנגדה ביותר לזה המבט הרציני, העמֹק והסודי, ששלח עכשו כלפי אורחו.
זה הרתיח ביותר את רסקולניקוב, והוא כבר לא יכֹל בשום-אֹפן להתאפק מִתִּגרה בלתי-זהירה ומלאה לגלוג.
– היודע הוא, – שאל פתאם, בהביטו בו כמעט בחֻצפה וכאִלו התענג על חֻצפתו – הן, כמדֻמה, יש כלל כזה, מנהג כזה אצל כל מיני חוקרי-דין, להתחיל כל חקירה מרחוק, מדברי הבלים, או אפילו מדברים רציניים, אבל צדדיים לחלוטין, בכדי, כלומר, לאַמֵּץ, או יותר נכון, להסיח דעתו של הנחקר לדבר אחר, ליַשֵׁן את זהירותו, ואחר-כך, פתאם, באֹפן בלתי-צפוי, להכות על קדקדו באיזו שאלה מכריעה. הלא כך? על זה, כמדֻמה, מזכירים, כחֹק ולא יעבור, בכל תורת כללי החקירה וספרי ההדרכה?
– כן, כן... מה אפוא כסביר הוא, שגם ענין זה של מעון מן הרשות... אַה? –
לאחר שאמר זה, מצמץ פורפירי פטרוביץ’ בעיניו ויקריץ בהן; דבַר-מה מבדח וערמומי חלף ועבר על פניו; הקמטים שעל מצחו נתישרו, עיניו נתכַּוצו, רשמי פניו נתרחבו, והוא השתפך פתאם בצחוק עצבני, ממֻשך, כשכּל גופו סוער ומתנועע ומבטו נעוץ ישר בעיני רסקולניקוב. הלה נתן גם הוא קולו בצחוק, מאֻנס במקצת; ואולם כשראה פורפירי פטרוביץ' , שגם אורחו צוחק, התחיל לצחוק במין קול כזה, עד שאָדַם כֻלו, ואז נצחה הבהילה את זהירותו של רסקולניקוב: הוא פסק מצחוק, פניו רעמו, ובכל שעת-צחוקו הארֻכּה של זה, שלא נפסקה כמו במתכַּוֵן, הביט בפרפירי במשטמה, מבלי גרוע עין ממנו. אי-הזהירות היתה אמנם גלויה משני הצדדים; יצא, שפורפירי פטרוביץ’ כמו מלעיג על אורחו בפניו, הלה מקבל את הלעג במשטמה, והוא לא אִכפת לו. זה היה חשוב מאד בשביל רסקולניקוב: הוא הבין, שבכל העת ודאי לא אִכפת לו, לפורפירי, דבר, ושהוא, רסקולניקוב, נפל בפח; שכאן יש בודאי איזה דבר נסתר ממנו, איזו מטרה; שאולי הכֹּל כבר מוכן, ובעוד רגע יתגלה ויכריעהו...
מיד הלך ישר לקראת הדבר; קם ממקומו ולקח את כובעו: – פורפירי פטרוביץ' – התחיל בהחלטה, אבל בהתרגזות רבה – הוא הביע אתמול את רצונו, שאבוא אליו לשם איזה חקירות ודרישות (הוא הטעים ביותר את המלים "חקירות ודרישות"). אני באתי, ואם יש לו מה לשאֹל, ישאל, ואם לא, יַרשה לי ללכת. לי אין פנאי, לי יש ענין... אני צריך ללכת אחר מטתו של אותו הפקיד הנרמס, ש... שגם הוא יודע עליו... – הוסיף, ומיד התקצף על הוספה זו, והתרגזותו גדלה עוד יותר. – כל זה יצא מאפי, שומע הוא? ומכבר... במדה ידועה חליתי מזה... ובקִצור, – כמעט שצעק, בהרגישו, שהפרַזה על מחלתו היתה עוד יותר שלא-לצֹרך – בקִצור: או יעשה את הדרישה-החקירה, או שיתן לי ללכת, ומיד... ואם לשאֹל, אז דוקא באֹפן רשמי! אחרת לא אַרשה, ולכן לעת-עתה שלום, היות שעתה אין לנו מה לעשות.
– אֵלי! מה אתו! מה יש לי לשאֹל אותו! – התחיל פתאם פורפירי פטרוביץ לקרקר, ומיד נשתנה גם קולו, גם מראהו, והצחוק נעלם כלא-היה – רק אל ידאג-נא, בבקשה ממנו! – טרח, התגודד ממקום למקום וטִפל ברסקולניקוב להושיבו ולהרגיעו, כביכול – יש שהות, יש שהות, וכל זה הבל! הרי אני, אדרבה, שמח כל-כך על שסוף-סוף בא אלינו... אני מקבל אותו כמו שמקבלים פני אורח. ואת צחוקי זה הארור, רודיון רומנוביץ', אבי, יסלח לי. – רודיון רומנוביץ' – הן כך, כמדֻמני, שמו ושם אביו? עצבָני אני ביותר; הוא הצחיקני מאד בחריפות הערתו; יש, בנאמנות, שאתנפל לארץ מתוך צחוק, כחולה-נופל, לא-עליכם, ובמשך של חצי-שעה... צחקני אני ביותר. אם לשים לב לקומפליקציה שלי, יש לחשוש גם לשָׁבָץ. אבל יֵשב-נא, במטותא. מה לו? במטותא, אבי, ואם לא, אחשוב, שֱׁאַפּוֹ עוד יחרה בי...
רסקולניקוב שתק, שמע והתבונן, ופניו עדַין זעפו. אמנם, הוא ישב, אבל לא הניח את כובעו מידו.– אני אגיד לו דבר אחד על-אודותי, אבי, רודיון רומנוביץ', כלומר, לשֵׁם פֵּרוש הכרקטריסטיקה שלי – המשיך פורפירי פטרוביץ', בהתנודדו בחדר, וכמו מקֹדם, משתמט מהִפַּגש בעיני אורחו – אני, יודע הוא רַוָּק, לא-נשוי, אדם לא-ידוע ולא מבני העולם-הזה, ויחד עם זה, אדם נגמר, אדם קפוא, בודד במועדיו ו... ו... האם שׂם את לבו, רודיון רומנוביץ', לזה, שאצלנו, כלומר, ברוסיה שלנו, וביחוד בחבורות הפטרבורגיות שלנו, אם יִקָּרו יחדו שני אנשים לא טפשים, שעדַין לא הספיקו להתוַדע איש לרעהו, אבל, כלומר, שמכבדים איש את רעהו, כמונו עכשו, למשל... ובכן, אם יפָּגשו שני אנשים כאלה, יעברו עליהם חצאי-שעות מבלי שימצאו בשום-אֹפן תֹּכן לשיחה – נקפאים איש לפני רעהו, יושבים ומתבַּישים אהדדי. לכֹּל יש תֹּכן לשיחה, לנשים למשל... אצל בני החברה העליונה יש, c'est de rigueur,[2] ובני-האדם הבינונים כמונו – תמיד בַּישנים ושתקנים... מלאים מחשבה, כפי הנראה. במה אפשר לבאר זאת, אבי? או שאין ענינים חברתיים אצלנו, או שרגש-היֹשר המפֻתּח אצלנו ביותר ואין אנו רוצים להונות איש את רעהו, איני יודע. אַה? מה דעתו? אבל יואיל ויניח נא לכובע שלו, כאִלו מתכונן הוא חס-ושלום ללכת מיד; פשוט, לא נעים להביט... אני, להפך, שמח מאד...
רסקולניקוב הניח את כובעו, לא חדל משתיקתו, וברצינות ובפנים זועפים הקשיב לפטפוטי הריק של פורפירי. "אבל באמת מה כַּוָּנתו? כלום רוצה הוא באמת לבלבלני בפטפוטו הטפשי?".
– בקפה לא אכּבּד אותו; לא פה המקום; ואולם איזה חמשה רגעים לשבת עם רֵע, בכדי לבלות קצת בשיחה נעימה – מדוע לא? – פזר פורפירי מלים ומלים – יודע הוא, כל אלה חובות-המשׂרה... אבל הוא, אבי, אַל-נא יתרעם עלי, שאני מתהלך כל העת ארֻכּות וקצרות; יסלח לי, אבי, ירא אני מאד להיות לו למֹרת-רוח, אבל המוֹציון, פשוט, דרוש לי ביותר. כל העת אני יושב ויושב, והרי אני שמח כל-כך להתהלך איזה חמשה רגעים... מחלת הטחורים... ומתכונן אני להתרפאות על-ידי גִּמנסטיקה; שָׁם אוֹמרים, גם יועצי-החצר וגם יועצי-סתרים מרקדים על-גב החבל לשם רפואה; הנה המדע של תקופתנו... כן... ובנוגע לחובות המשרה הזאת, החקירות והדרישות וכל זו הרשמיות... הנה הוא, אבי, הואיל בעצמו להזכיר זה עתה על החקירות והדרישות... יֵדע אפוא, שבאמת, אבי, רודיון רומנוביץ' , אֵלו הדרישות והחקירות יש שהן מבלבלות את החוקר יותר מאשר את הנחקר... על זה הואיל הוא, אבי, להעיר אל-נכון ובחריפות גמורה. (רסקולניקוב לא העיר כלום מעין זה). ערבוביה! ערבוביה ממש! יום אחד דומה לחברו, יום אחד דומה לחברו, כהכאת התֹּף! ובנוגע לכללים ולמנהגים של כל מיני חוקרי-הדין – כמו שהואיל הוא לומר בשנינות – הרי אני תמים-דעים עמו לחלוטין. נו, מי מכל הנאשמים, יגיע בעצמו, אפילו אם הוא בן-כפר, שלא ראה מאורות מימיו, לא יבחין ולא ידע, שמתחִלה, למשל, יבואו ליַשְׁנֵהו בשאלות צדדיות (על-פי מבטאו הַמֻצלח) ואחר-כך יכו על קדקדו פתאם בקרדֹם, חֱ-חֱ-חֱ! ממש על קדקדו, כפי המבטא הציורי שלו, חֱ-חה! באֹפן, שהוא חשב אפילו, שבדבר המעון חפצתי באמת רק... חֱה-חה! הרי שהוא אדם בעל-כשרון של לגלוג! נו, לא אוסיף! אַה, כן, אגב-אורחא: מלה גוררת מלה ומחשבה קוראת לחברתה, – הנה הוא הואיל להזכיר גם על הרשמיות, בנוגע, יודע הוא לחקירה... אבל רשמיות למה! הצורה, יודע הוא, אינה כלום בהרבה מובנים. לפעמים אתה נכנס בשיחת-רֵעים, ויוצא יותר טוב. הרשמיות לא תברח מאתנו, בזה יַרשה-נא לי להרגיעהו. ובעִקר, פֵּרושה של רשמיות מהו, אתרשה לשאלו? אי-אפשר להצר את צעדי חוקר-הדין ברשמיות ובצורה. עבודת חוקר-הדין הרי היא, כלומר, אמנות, אמנות חפשית מיֻחדה, או מעין זה... חֱה-חה-חה!
פורפירי פטרוביץ' שאף רוח לרגע. שעה ארֻכה בזבז מלים, מלים, בלי-לֵאוּת, מלים אין-דעת במו, ופתאם איזו מלה מלאה רמז, ושוב דברים אשר אין להם שחר. הוא כבר התרוצץ בחדר בכעין מרוּצה, רגליו הקטנות והשמֵנות התנועעו מרגע לרגע ביתר מהירות וזריזות, עיניו מוּרדות לארץ, ימינו מאחורי כתפו ושמאלו עושה תנועות בלי-הפסק, תנועות שבכל פעם לא התאימו כלל לדבריו. רסקולניקוב ראה פתאם, שברוצו בחדר, כמו התיצב פורפירי פטרוביץ' פעמים או שלוש פעמים אצל הדלת, לכהרף-עין והקשיב...
"מה, המחכה הוא לאיזה דבר?"
– ובזה הוא צודק מאד – מִהר פורפירי לשוב לפזמונו, בהביטו בחדות בפשטות-נפש בלתי-מצויה על רסקולניקוב (הלה נרעד מזה והתכונן כרגע) – צודק מאד, בהלעיגו בשנינות שכזו על אפני הדרישה והחקירה. חֱה-חה! אמנם אלה (כמובן, יש יוצאים מן הכלל) האפנים העמֻקים-הפסיכולוגיים שלנו נלעגים מאד, ואולי גם מחֻסרי-תועלת, אם הצורה מגבילה את יכלתם יותר מדי. כן... שוב חזרתי לצורה; אני, למשל, אִלו הייתי חושב, או יותר נכון, חושד את מי-שהוא, את זה, את השני, את השלישי, לפושע, באיזה דבר, שנמסר לי לחקרהו... הוא הן לומד תורת המשפטים, רודיון רומנוביץ'?
– כן, למדתי...
– נו, ובכן, הנה לו, כלומר דֻגמה קטנה לימים יבואו, – זאת אומרת, אַל יחשוב, שאני, חס-ושלום מֵעֵז להורתו דעת: הן הוא מדפיס איזה מאמרים על העונות ועל הפשעים! – לא; כך; בתור עובדה, בדרך משל – ובכן, אִלו הייתי אני, למשל, חושד את מי-שהוא, את השני, את השלישי, באיזה פשע, למה, שואל אני, אפריע את מנוחתו בטרם מועד, אף-על-פי שיש לי נגדו הוכחות נאמנות? יש אמנם, שאני מחֻיָב לעשות כך, לאסור במֻקדם, למשל, אבל הלא יש גם בעל תכונות אחרות, באמת; ומה אִכפת לי, אם יטַיֵל בעיר עוד ימים אחדים. חֱ-חֱה-ס! לא, הוא, רואה אני, אינו מבין אותי לגמרי, ולכן אבאר לו זה בתוספת-באור: אִלו הייתי אוסר אותו, למשל, במֻקדם, הרי בזה גופא אני נותן לו, אולי, תמיכה מוסרית, חֱה-חה! הוא צוחק? (על דעת רסקולניקוב לא עלה גם לצחוק: הוא ישב בשפתים הדוקות מבלי הסר את מבטו הבוער מעיני פורפירי פטרוביץ'). אבל בין-כך, הרי זה נכון, ביחוד בנוגע לסֻבּיֱקט ידוע, מפני שהבריות שונים בטיבם, והדין אחד.הנה הוא הואיל עכשו לאמר: הוכחות, ברם, הוכחות-לא-הוכחות, ולהוכחות אבי, שני פנים, לרֹב. ואני הרי חוקר-דין, זאת אומרת, ילוד-אשה, ואודה על האמת: שואף אני לדיוק מַתֱּמטי בחקירה, רוצה הייתי בהוכחה כזו, שתהיה דומה לשתים כפל שתים! שתהיה ממש מופת חותך וראיה נאמנה! והרי אִלו הייתי אוסר אותו שלא-בזמנו – אף-על-פי שׁאני בטוח, שזהו – הרי בזה גופא אני שולל מעצמי את האמצעים למצֹא הוכחות חדשות. יען מה? יען שאני, כלומר, נותן לו בזה מצב מסֻים; במובן הפסיכולוגי, כלומר, אני מסדר ומרגיע אותו, והרי הוא יכול להמלט מפָני לתוך שריונו: יבין, לאחרונה, שהוא אסיר. הנה במלחמת-סֱוַסטוֹפול, מיד אחרי אַלְמָה, פחדו ותהו החכמים, שהנה-הנה יתנפל השׁונא בגלוי ויקח את סֱוַסטופול; אבל כשראו, שהאויב בחר במצור מסֻדר – אֱהֱה! וישמחו, כמו שאומרים, וַיֵרָגעו החכמים: לכל-הפחות נדחה הדבר לשני חדשים, שהרי במצור מסֻדר לא תקח כל-כך על-נקלה! שוב הוא צוחק? שוב אינו מאמין? מובן מאליו, גם הוא צודק. צודק! צודק! כל אלה הם מקרים יוצאים מהכלל, מסכים אני; העובדה שהרציתי יוצאת מן הכלל! ואולם הנה מה שצריך לשים-לב אליו, רודיון רומנוביץ’ החביב: הלא אותו הכלל, שממנו נוצרו כל אותן הצורות היוּריִדיוֹת ואָפני-ההנהגה, שבשבילו הָשתהו ונכתבו בספרים, אינו כלל בנמצא, ויהא מפני זה בלבד, שכּל ענין, שכּל דבר-פשע, למשל, מכיון שהוא נעשה למאורע במציאות, הרי הוא מיד יוצא מן הכלל ונעשה בהחלט למקרה פרטי; ולפעמים עוד לאיזה פרטי: ממש, שאין דוגמתו. ואומר אני לו, מקרים קוֹמיִים ביותר עולים לפעמים בנִדון זה. כשאני עוזב את האדון ההוא לנפשו, איני אוסרהו ואיני מטרידהו, אבל כשהוא יודע בכל שעה ובכל רגע, או, לכל-הפחות חושד, שאני יודע הכֹּל, את כל מסתּריו, ויומם ולילה מתחקה על שרשי רגליו, שומר את צעדיו בלי-הפסק; כשאני נותן לו בכַוָנה להיול תמיד תחת אימת החשד, – אז, חי נפשי, שיתבלבל, חי נפשי, שיבוא בעצמו אלינו, ואולי יעשה עוד איזה מעשה, שיהיה דומה לשתים כפל שתים. דיוק מַתֵּימטי – וכמה נעימות בזה בשבילנו! כזה יכול לאָרע גם לבן-כפר, שלא ראה מאורות מימיו, ומכל-שכּן לאחד מאנשי-שלומנו, בן השכלת דורנו, שנתפתה עוד בנטיה לצד ידוע. יען, חביבי, שחשוב הוא מאד להבין, לאיזה צד נוטה התפתחותו של אדם ידוע. ואת העצבים, את העצבים, חביבי, שכח לגמרי! הן כיום הכֹּל חולה ונגוע ומרֻגז!... ומרה וארס – כמה מרה וארס אצלם האדנא! וכל זה, אֹמַר לו, במקרה ידוע הנהו אוצר מיֻחד במינו! ומה אִכפּת לי, שהוא מתהלך ברחובות לא-אסור! יתהלך, יתהלך, יטַיֵל לו לעת-עתה; הלא אני יודע גם בלאו-הכי, שהוא קָרבּני הטוב וממני לא יִמָלט? ואמנם – לאן ימלט? לאן יברח, חֱה-חה? לחוץ-לארץ? פולני יברח לחוץ-לארץ ולא הוא, ובפרט שאני שומר עליו, וכבר אני משתמש באיזה אמצעים לשמור עליו. אלא מה? ינוס אל אחד המקומות הפנימיים של ארץ מולדתו? אבל הרי שם גרים אִכָּרים, אמתיים, מימות עולם, אִכָּרים רוסיים; והרי בן דורנו המפֻתּח יבחר בתפיסה מאשר לגור עם בני עם אחר, כאִכָּרים שלנו, חה-חה! אולם כל זה הבל ודברים שאינם צריכים לגופו. מה פֵּרוש: הוא יברח! זהו דבר חיצוני ואינו עִקר. העִקר הוא, שלא מחמת זה בלבד, שאין לאן לברוח, לא יברח מפָּני: מחמת פסיכולוגיה לא יעשה כן, חה-חה! איזו בטיחות! על-פי חֹק הטבע לא יברח מפני, אף-על-פי שיהיה לאן לברוח. ראיתם צפֹּרת לפני הנר? נו, כך יסתובב אצלי, כמו מסביב לנר; גם בחֹפש ימאס, יתחיל להעמיק במחשבות, להסתּבּך: יסַבּך את עצמו מכף רגלו ועד ראשו, כמו ברשת, יַרבה לעצמו דאגות עד מות!... גדולה מזו: בעצמו יביא לי איזה מופת מַתּימטו, יכין בשבילי איזה שתים-כפל-שתים – אם רק אאריך לו את ימי חֻפשתו... מיום ליום יוסיף עִגולים מסביבי, מיום ליום יוסיף להָצֵר את הָרַדִּיוּם – וקיש-קיש! נפל לתוף פי, ואני בולעהו, וזה נעים מאד, מאד, חֱה-חה-חה! הוא אינו מאמין?
רסקולניקוב לא ענה; הוא ישב חִוֵר ובלי-תנועה, והסתכל באותה ההתמדה בפני פורפירי.
"לקח טוב! – חשב וקֹר עבר בכל יצורי-גֵוו. – זה כבר לא מִשׂחק החתול ועכבר של אתמול. והן לא בכדי להראות לי את כֹּחו הוא מדַבֵּר... ונִבּא; הוא חכם הרבה מכפי זה... כאן מטרה אחרת, איזו? אי, הבלים, אדוני! רק מפחיד אתה אותי ובא עלי בעקיפין! אין לך הוכחות ואינך יודע מהאלמוני של אתמול! ואתה, פשוט, רוצה לבלבלני, להרגיזֵני במֻקדם, ובמצב זה ללכדני, אלא שטועה אתה, והיא לא תצלח! לא תצלח! ואולם למה, למה הוא מגַלה את אזני במדה כזו, במדה כזו? אפשר שהוא שׂם מבטחו בעצבי החולים!... אבל לא, לא יעלה בידך, אף שיש לך איזה דבר מן המוכן... נו, אדרבה, הבה נראה, מה הכינות".
והוא אִמץ את כל כֹּוחותיו והכין עצמו לקַטֵּסרוֹפה איֻמה, לרגעים התעורר בו החפץ להתנפל על פרופירי ולשים מחנק לצוארו. עוד בהִכָּנסו נתיָרא מפני החֵמה הזאת. הוא הרגיש ששפתיו יבשו, קצף עלה עליהן וגם הקצף נתיַבּש, ולבו דופק. ואולם אף-על-פי-כן החליט לשתוק, לבלי להוציא הגה עד בוא מועד. הוא הבין, שזהו התכסיס היותר טוב במצבו, מפני שבאֹפן הזה לא לבד שהוא לא יוציא מפיו דבַר-יתר, אלא שעוד ירגיז בשתיקתו את האויב, ופּלוני אולי יגלה לו דבר-מה נחוץ. למצער, קוה לזה.
– לא, הוא, רואה אני, אינו מאמין, הוא חושב, שאני מבדח את דעתו בעלמא, – המשיך פורפירי, ושמחתו גדלה, וצחוק-עָנגו צָהל, וסִבּוביו בחדר רבוּ – מובן, הצדק אתו; גם את פרצוף פני עשה אלהים, כי יבדח רק את דעת הבריות ויעורר בהם רעיונות קוֹמִיִים; בדחן; ואולם הנה מה שאֹמר לו, ושוב אני חוזר על בקשתי: אבי, רודיון רומנוביץ', הוא הלא יסלח לזקן שכמוני; הן הוא אדם צעיר, כלומר מבני-הנעורים, ולכן הלא עליו להוקיר יותר מכֹּל את שֵׂכל האדם, כדרך בני-הנעורים. חריפות השֵׂכל ותוצאות מָפשטות של הרעיון הן צוד יצודו את לבו. משל למה הדבר דומה? לאותו הָפְקְרִיגְסְרַט אוסטרי, עד כמה שאני יכול לדון בעניני-מלחמה: על הניָר הכו את נפוליון מכה רבה, וגם לקחוהו בשביה, וכיוצא בזה, בחדרם, כלומר, על צד היותר טוב, על חשבון היותר שנון, ולבסוף – הנה הגֱנֱרַל מַק עם כל מחנהו נופל בידי האויב, חֱה-חה-חה! רואה אני, רואה, אבי, רודיון רומנוביץ', לועג הוא לי, שאני, איש כמוני, מביא ראיות ומשלים מדברי-ימי הצבא. אבל מה לעשות, חֻלשה, אוהב אני את עניני-הצבא ואוהב כל-כך לקרֹא כל מיני רֵילֵציות של הצבא... פשוט, את חובותי ומשׂרתי יש שאני שוכח מפני כך. לעבודת הצבא צריך היה למסור אותי, חי-נפשי. לנפוליון, אפשר, שלא הייתי נעשה, אבל מיוֹר – אפשר מאד, חה-חה-חה! נו, הרי שעכשו, רחימאי, אגיד לו בפרטיות את כל האמת בנוגע לַיוצא מן הכלל: המציאות והטבעיות, אדוני, הִנָּם דברים חשובים, והוי, הוי, כמה מקפחות הן לפעמים את החשבון הכי-מחֻכּם! הוי, ישמע-נא לזקן, ברצינות אני מדבר, רודיון רומנוביץ’ (בדבּרו את הדברים האלה קבל פתאם פורפירי פטרוביץ', שכמעט עוד לא נמלאו לו שלושים וחמש שנה, צורה של זקן: אפילו קולו נשתנה, וכֻלו כמו נתכַּוֵץ), וחוץ מזה הלא אני גְלוי-לב... גלוי-לב אני או לא? איך סבור הוא? כמדֻמני שלחלוטין: הרי מוסר אני לו דברים כמו אלה הנם, בלי כל צפיה לשום מתן שכר, הה-חה! נו, ובכן, הריני ממשיך: חריפות, לפי דעתי, מדה גדולה היא; היא, אם אפשר לומר כך, נזר הבריאה ונחמת החיים, היא יכולה לחולל נפלאות כאלה, שלא שערם איזה חוקר-דין מִסְכּן, שיחד עם זה הוא בעצמו נתעה מדמיונו, בהיותו גם הוא לא יותר מבשר-ודם! אבל הטבע בא וּמְסַיֵעַ בידי חוקר-הדין המסכּן, דא-עקא! ועל-זה לא יחשבו בני-הנעורים חריפי-השֵׂכל, "העוברים דרך כל מכשול" , כמו שהוא הואיל להתבטא אתמול באֹפן הכי-חריף והכי-ערום. נניח, שעלה בידו ביד אותו האיש, ביד היוצא מן הכלל, ביד incognito, עלה לכזב באֹפן היותר מֻצלח, והרי, לכאורה, נצחון והתענגות על פרי חריפות שִׂכלו, והנה – קיש-קיש! נלכדה הצפור! במקום היותר מעַנין. הכי-לא-יפה יעמוד ויתעלף! אמנם, מחלה, האויר מחניק לפעמים בחדרים, ואף-על-פי-כן! אף-על-פי-כן עורר חשד: את המִּשְׁגֱה עשה באֹפן שאין למעלה הימנו, והטבע הנה בגד בו! הנה היכן החמור עומד! ויש, שבהיותו שטוף במשחק החריפות שלו, יתחיל להערים על האיש החושד בו, יעלה חִוָּרון בפניו, כמו במתכַּוֵן, כמו מתוך משחק, אבל הנה הוא החויר באֹפן טבעי יותר מדי, דומה אל האמת יותר מדי, ושוב עורר חשד! יש שיסַכּל עצת אחר, אבל במשך הלילה יחזור בו פלוני, אם אינו סכל ביותר. וככה על כל צעד ושעל! גדולה מזו: הוא בעצמו יתחיל לתקוע חָטמו במקום שלא צריך, יתחיל להִכָּנס עם אחרים בשיחה על זה, שלכאורה היה עליו לשתוק, יתחיל לשלוח רמזים לכל עֵבר, חה-חה, יבוא בעצמו ויתחיל לשאול: למה אין נותנים אותו במאסר עד היום? חה-חה-חה! וכל זה הלא יכול לאָרע לחריף היותר גדול, לפסיכולוג השנון , לסופר! הטבע הוא ראי, הראי היותר שקוף! הבט בו והתענג. הנה, הנה! אבל מה זה, רודיון רומנוביץ', החויר כל-כך? האם לא קשה האויר בשבילו? האם לא צריך לפתוח את החלונות?
– אָה, ירָגע-נא, בבקשה, – קרא רסקולניקוב ויתן פתאם את קולו בצחוק עז בבקשה, אַל ידאג!
פורפירי התיַצב אצלו, חכה רגע, ויתן גם הוא את קולו בצחוק. רסקולניקוב קם מעל לספה והפסיק פתאם את צחוקו ההיסטרי.
– פורפירי פטרוביץ'! – אמר בקול רם וברור, אם כי רגליו כשלו – אני רואה סוף סוף ברור, שהוא חושד אותי ברציחת אותה זקנה ואלישבע אחותה. מצדי הנני מודיע לו, שכּל זה יצא מאַפּי זה-כבר. אם הוא מוצא, שיש לו הזכות לרדפני על-פי החֹק, ירדפני; לאסרני – יאסרני. ואולם ללעוג לי בפני ולעַנותני, לא ארשה...
פתאם רעדו שפתיו, עיניו התלקחו בהֵמה גדולה, וקולו, העצור עד הנה, התפרץ:
– לא ארשה! הכה באגרופו על השלחן – שומע הוא פורפירי פטרוביץ' ? לא ארשה!
– הוי אלי, מה זה אתו שוב! קרא פורפירי פטרוביץ’ בפחד גמור, כפי הנראה. – אבי! רודיון רומנוביץ'; רחימאי! יקירי! מה היה לו?
– לא ארשה! – צעק רסקולניקוב שנית.
– אבי! בלחש! הלא ישמעו, יבואו! נו, מה נגיד להם, יחשוב-נא! – לחש פורפירי פטרוביץ’ באימה, בהגישו את פניו לפני רסקולניקוב.
– לא ארשה, לא ארשה! – חזר רסקולניקוב באֹפן מכונתי, אבל משום-מה גם-כן בלחישה פתאֹמית.
פורפירי פנה ממנו בחפזון וירץ לפתוח את החלון.
– צריך להכניס אויר צח! וגם מעט מים ישתה-נא, הן זו היתה התעלפות! – והוא התנפל על הדלת לצוות להביא מים, אבל פה בפנה נמצא בקבוק מים. – אבי, ישתה-נא – לחש, לאחר שהתקרב אליו במרוצה והבקבוק בידו – אולי יועיל...
הפחד וההשתתפות של פורפירי פטרוביץ' היו כל-כך טבעיים, כביכול, עד שרסקולניקוב נשתתק והתחיל להסתכל בו בסקרנות פראית. את המים לא קבל.
– רודיון רומנוביץ' חביבי! הלא כך יכול הוא גם לצאת מדעתו. אֱה! אַה! ישתה-נא! נו, יגמא-נא גמיאה אחת!
הוא הכריחהו סוף-סוף לקחת כוס מים בידו. רסקולניקוב הגיש בתנועה מכונתית את הכוס לפיו, אבל נזכר מיד והחזיר בבחילה את הכוס למקומה על השלחן.
– כן. זו היתה התעלפות קלה! באֹפן הזה, רחימאי, יחזיר לעצמו את מחלתו הקודמת – קִרְקֵר פורפירי פטרוביץ’ בהשתתפות ידידותית, אלא שפניו היו כמו נכלמים עדַין – אלי! כיצד אדם אינו שומר את עצמו במדה שכזו? הנה גם דמיטרי פרוקופיץ’ בא אלי אתמול – מסכים אני, מסכים, האֹפי שלי רע הוא, ארסי, והם באו והוציאו מזה, אלהים יודע מה!... אלי! בא אלי אתמול, אחרי בקורו, אני אכלנו ארוחת-הצהרים, דִבֵּר, דִבֵּר, אנירק תמהתי; נו, חושב אני... הוי אלי! שלוח היה מאתו, או מה? אבל ישב-נא, אבי, ישב, בשם אלהים!
– לא, לא שלוח מאתי! אבל אני ידעתי, שהוא הלך אליו ולמה הלך – ענה רסקולניקוב קשות.
– ידע?
– ידעתי, אבל מה יוצא מזה?
– אבל זה הדבר, אבי, רודיון רומנוביץ', שאני יודע מפעלים יותר גדולים מצדו; הכֹל יודע אני! הן יודע אני גם, איך שהלך לשכור דירה בנשף, עם חשכה, בפעמון צלצל, ועל דם שאל, ואת הפועלים והשוערים בלבל. הן מבין אני את מצב-נפשו אז... והרי באמת כך יצֵא מדעתו, חי-נפשי! נפול יפול! חמתו בוערת בו כבר יותר מדי. חמתו העדינה, על העלבון שנעלב מההשגחה העליונה. ואחר-כך מפקידי-הרֹבע, והרי הוא מתרוצץ ממקום למקום, בכדי, כלומר, להעיר עליו על ידי כך דעת רבים ולגמור הכֹּל בחדא מהתא, מפני שכבר היו לו לזרא כל אלה ההבלים והחשדים הללו. הלא כך? הלא בנתי למצב-רוחו?... אלא שבאֹפן הזה יסכסך לא רק את עצמו, אלא גם את רזומיחין שלי: הן טוב הוא רזומיחין יותר מדי בשביל זה, אדוני הן יודע זאת. אצל אדוני מחלה, ואצל רזומיחין מדות טובות, ומדות טובות גורמות למחלה, מחלה מִדַּבּקת... אני, אבי, כשׁיֵרָגע קצת, אספר לו... אבל ישב-נא, בשם אלהים! ינוח נא, במטותא, פניו לא היו לו... ישב-נא.
רסקולניקוב ישב; הרעד עבר וחֹם השתפך בכל יצורי-גוו. בתמהון עמֹק ובהתאמצות כל הכֹחות האזין לפורפירי פטרוביץ', המטפל בו ברתת וברֵעות. אולם הוא לא האמין אף למלה אחת מדברי הדובר, אם כי חש והרגיש איזו נטיה מוזרה להאמין. המלים הבלתי-צפוּיות של פורפירי פטרוביץ’ על-אודות המעון הכוהו בהשתוממות גמורה. "איך זה? הרי הוא יודע על המעון – ומספר לי בעצמו על זה!"
– כן, היה אצלנו מקרה כמעט דומה לזה, פסיכולוגי, בפרַקטיקה המשפטית שלנו, מקרה חולני כמו זה – המשיך פורפירי במהירות. – גם-כן היה מעשה ואחד טִפּל על עצמו עון-רצח, ועוד איך טפּל: עם חזון-בדים, בתור עובדות שרירות וקַיָמות, ספּר את כל מהלך הדבר, בלבל, סכסך את הכֹּל, ומה? בעצמו לא היה אלא סבּה רחוקה, באיזה מדה, בשגגה, אלא כשנודע לו, כשנודע לו, שהוא נתן יד לפושעים, התעצב אל לבו, נטרפה דעתו, התחיל לראות חלומות בהקיץ, נסתתרה בינתו לגמרי והכריח את עצמו להאמין, שהוא הוא הרוצח! ברם הסינט הַשַׁלִיט ברר סוף-סוף את הדבר והאֻמלל יצא זכאי ונמסר לבית-המשֻׁגעים. תשועות הן-הן לסינט השליט! אֱה-מה! וַי-וַי-וַי! איזו שאלה, אבי? כך נקל מאד להשתגע, כשהעצבים קוראים כבר למיני מעשים כאלה, ללכת לצלצל בפעמונים בלילות ולהציע שאלות על דם! את הפסיכולוגיה הזאת הן למדתי לדעת בימי הפרקטיקה המשפטית שלי. במדרגה כזו יש שהאדם נמשך לקפוץ מן החלון או מן הגג, וההרגשה כל-כך לוקחת לב... כיוצא בזה הפעמונים... מחלה, רודיון רומנוביץ', מחלה! הוא התחיל להתיחס באדישות יתֵרה למחלתו... צריך היה להִוָּעץ ברופא מֻמחה, ולא זה, אותו העָבֱה! מה יושיעהו זה! ... קדחת עצומה! כל זה נעשה אצלו, פשוט מתוך קדחת!
בכהרף-עין אחד הסתובב הכֹּל בעיני רסקולניקוב.
"האמנם, האמנם הוא משׁקר עתה? – הסתכסך במוחו – אי-אפשר! אי-אפשר!" – דחה מעליו את הרעיון הזה, בהרגישו מראש, לאיזה מדרגה של חמת-שגעון יכול להביאו רעיון זה.זה לא היה מתוך קדחת, זה היה בהקיץ! – קרא, באַמצו כל כֹּחות בינתו לחדור למשחקו של פורפירי – בהקיץ, בהקיץ! שומע הוא? – כן, מבין ושומע! הוא אמר גם אתמול, שלא מתוך קדחת, ולא עוד אלא שהטעים ביותר, כי לא מתוך קדחת. בכל מה שהוא יכול להודות, מבין אני! אֱ-אֱח! ... ישמע-נא, רודיון רומנוביץ' , מיטיבי ואיש חסדי. נו, נקח-נא, למשל , רק את הקו הזה. אִלו היה הוא באמת אשם, או מעֹרב באיזה אֹפן שהוא בזה הענין הארור, נו, במטותא, כלום היה הוא מרגיש, שלא במצב של קדחת עשה את כל זה, כי-אם, להפך, בהקיץ ובדעה צלולה?! הלא אדרבה, להפך, לדעתי. הרי אִלו היה מרגיש בידו עון אשר חטא, הן עליו היה אז להטעים דוקא, שמתוך קדחת, כביכול, היה כל זה! האם לא כן? הלא כן?
דבר-מה ערמומי נשמע בשאלה זו. רסקולניקוב נרתע לדָפנה של הספה מפני פורפירי, שנכפף אליו, ודוּמם, בעקשות, בתמהון, הביט אליו. – כיוצא בזה בנוגע להאדון רזומיחין, כלומר, בנוגע לזה, אם הוא בא אתמול לדבר בשם עצמו או שלוח היה מאתו. הלא יּאוּת היה לו לאמר, שבשם עצמו הלך ולא שלוח מאתו. והוא הן אינו מסתיר! הוא מתטעים, ששלוח היה מאתו!
רסקולניקוב לא אמר זאת לעולם, רעד-קֹר עבר בגַבו.
– כל דבריו כזב ושקר. – אמר לאט ובקול רפה, ושפתיו נתעקמו בבת-צחוק חולנית – הוא רצה שוב להוכיח לי, שהוא יודע את כל משחקי, יודע מראש את כל תשובותי, – דבּר רסקולניקוב, כמעט מרגיש בעצמו, שכבר אינו שוקל את כל דבריו כראוי, – להפחידני רוצה הוא... או, פשוט, מלעיג הוא עלי...
הוא הוסיף להביט אליו בעקשנות בדַבּרו את הדברים האלה, ופתאום התלקחה שוב חמה אין-סופית בעיניו.
– כזב ושקר כל דבריו! – צָוַח – הוא בעצמו יודע היטב, שטוב לו לנאשם, כפי האפשר, לאמר אמת... כפי האפשר, שלא להעלים מה שאפשר לבלי להעלים! איני מאמין לו!
– אי, כמה מתהפך הוא בתחבולותיו! – צחק פורפירי צחוק קטן – אִתּוֹ,אבי, אי-אפשר כלל לחיות בשלום: איזו מונומַניה התערתה בתוכו. ובכן, אינו מאמין לי? ואני אגיד לו, שהוא כבר מאמין, במדת רבע האמה הוא כבר מאמין, ואני אעשה, שהוא יאמין לי בשלִמות, מפני שאני אוהב אותו בנאמנות ודורש טוב לו באמת.
שפתי רסקולניקוב רעדו.
– כן, דורש טוב, אגיד לו בהחלט – המשיך פורפירי, באחזו ברֵעות בזרועו של רסקולניקוב, קצת למעלה מן המרפק – בהחלט אגיד לו: יהיה זהיר במחלתו, חוץ מזה הנה בא אליו עכשו משפחתו: יזכור בה. עליו היה לגרום להן נחת-רוח, והוא גרם להן אך פחד...
– מה זה עסקו? מִנַין לו הא? למה הוא מתענין כל-כך? הוא מתחקה אפוא על שרשי רגלי ורוצה להראות לי זאת?
– אבי! הן ממנו, ממנו בעצמו, נודע לי הכֹּל! הוא אינו רואה, שבהתרגשותו כי רבה הוא מגַלה הכֹּל וענה טרם ישאלוהו, גם לי, גם לאחרים. מאדון רזומיחין, דמיטרי פרוקופיץ' , גם-כן נודעו לי אתמול הרבה פרטים מעַנינים. לא, הנה הוא הפסיק אותי, ואני אגיד לו, שבגלל חשדנותו, למרות כל חריפות שכלו, הואיל לאַבֵּד את היחס הבריא לאנשים ודברים. נו, הנה, למשל, נקח שוב אותו הענין, את הפעמונים: כלי יקר כזה, עובדה כזו (הן זוהי כבר עובדה!) אני לוקח ומוסר לו ישר, על קרבו ועל כרעיו, אני, חוקר-הדין! והוא אינו רואה בזה דבר? הרי אלו הייתי חושד בו אף כחוט-שערה – כלום כך צריך הייתי לנהוג? אדרבה, עלי הן היה ליַשֵן את חשדנותו ולבלי להראות פנים, שהעובדה הזאת נודעה לי; להסב את לבו לצד אחר לגמרי, ופתאם – בקרדֹם (לפי מבטאו): "ומה הואיל, אדוני, לעשות במעונה של הנרצחת בעשר בערב, כמעט באחת-עשרה? ולמה צלצל בפעמון? ולמה שאל על דם? ולמה בלבל את השוערים וקרא אותם אל הפוליציה?" הנה כיצד הייתי צריך לגשת אל הענין, אלו היה לי אך משהו חשד כנגדו. צריך היה לעשות דרישה וחקירה על-פי הנוסח המלא, לעשות בדיקה בחדרו, ואולי גם לשימו במאסר... הרי שאין אבי חושדהו כלל, אם נהגתי אחרת! והוא אִבֵּד את השׂכל הישר ואינו רואה דבר, הנני חוזר ואומר זאת!
רסקולניקוב נרעד בכל גופו באֹפן שאי-אפשר, שפורפירי פטרוביץ’ לא יראה זאת.
– מכַזב ומשַׂקר הוא! – צעק – אני איני יודע את מטרותיו, אבל הוא משקר...לפני שעה דבּר לא במובן זה, אין אני טועה... הוא משקר! – אני משקר? – מהר פורפירי להתרגש, לכאורה, אבל הבעת פניו היתה עליזה ומלגלגת, וכמדֻמה, שלא נגעה בו כלל דעת האדון רסקולניקוב עליו – אני משקר? ... נו, ואיך נהגתי אתו לפני שעה (אני, חוקר-הדין!) , בהורות לו בעצמי את כל האמצעים להגנה, בהעלותו לו בעצמי את כל הפסיכולוגיה הזאת: "מחלה, כביכול, קדחת, עלבון; מרה שחורה ופקידי-הרבע" וכו' וכו' ? אַה? חֱ-חֱ-חֱ! אף שאמנם – בדרך אגב – כל אֵלו האמצעים הפסיכולוגיים להגנה, כל אלו ההתנצלֻיות וההשתמטֻיות והאמתלאות , אין להם יסוד וצולעים על ירכם: "מחלה, כלומר, קדחת, הזיות, חלומות איני זוכר" – כל זה נכון; אבל למה, אבי, נראו לו במחלתו דוקא חלומות כאלה ולא אחרים? הן יכלו להיות גם אחרים? לא כך? חֱ-חֱ-חֱ-חֱ!
רסקולניקוב נתן בו מבט של גאוה ובוז:
– בקִצור, – אמר בעקשנות ובקול רם, קם ממקומו ועָל-ידי-זה דחף קצת את פורפירי – בקִצור, אני רוצה לדעת: החושב הוא אותי לחפשי מכל חשדים, או לא? ידבר-נא, פורפירי פטרוביץ' , ידבר מלים ברורות, ובלי שהיות, מיד!
– איזו קומיסיה הטיל עלי! איזו קוֹמיסיֹות הוא מטיל! – קראה פורפירי בסבר פנים עליזים, ערמומיים ושלֵוים לגמרי – הן מעשה-ילדים בידו: הגישו ותנו לי אֵש! ולמה הוא דואג כל-כך? למה הוא נדרש אלינו ללא-קראוהו? למה הוא דוחק עצמו בלי כל סבה? אַה? חֱ-חֱ-חֱ !
– הנני חוזר על דברי – קרא רסקולניקוב בחמה שפוכה – איני יכול לשאת עוד...
– מה? את הבלתי-נודע? – הפסיק פורפירי.
– בלי רעל! אני איני רוצה!... אני אומר לו, איני רוצה!... איני יכול ואיני רוצה!... שומע הוא! שומע!... – הכה שנית באגרוף על השלחן.
– ישקוט נא, ישקוט! הן ישמעו! ברצינות: יזהר-נא. אני איני מתלוצץ! – לחש לו פורפירי, אבל הפעם כבר לא היה בלחישתו אותו טּוּב-הלב של נשים; לא היה גם הפחד הקודם! להפך: עתה פקדעליו, בגַבּות זעומות, כמו הסיר בפעם אחת את כל המסוות וזרק את כל ה" פנים לכאן ולכאן ", אולם זה נמשך רק כהרף עין. תמהונו של רסקולניקוב עבר מיד לחמת-שגעון מן הדרגה היותר אחרונה; אבל משֻׁנה הדבר: למרות זה, נשמע גם הפעם לפקֻדה מבלי להרים קול.
– אני לא אתן לעַנותני! – לחש כמו לפני שעה, בהכירו בתוכו לרגע בכאב ובשנאה, שאין הוא יכול לבלי להכנע לפקֻּדה, מה שהגדיל עוד יותר את חמתו – יאסרני, יבדקני, אבל יעשה הכֹּל כחֹק, ואַל ישַׂחק בי! אל יעֵז!
– אך על-נא ידאג לחֹק, – הפסיקו פורפירי באותו הצחוק הערום וכמו התענג על רסקולנוקוב – עתה, אבי, הזמנתיו באֹפן ביתי, ממש ידידותי!
– אין איני רוצה בידידותו ויורק עליה! שומע הוא? והרי אני לוקח את כובעי והולך לי. נו, מה תגיד עתה, אם אומר אתה לאסרני?
הוא חתף את כובעו ויצעד אל הדלת.
– ובסוּרפריז אחד קטן כלום אינו רוצה? – צחק פורפירי את צחוקו הקטן, ושוב אחז בו קצת למעלה מן המרפק ועצר בו אצל הדלת. הוא, כנראה נעשה עליז ובדחנו יותר ויותר, מה שהוציא את רסקולניקוב מעצמו לגמרי.
– איזה סורפריז? מה? שאל, ויעמוד ויבט בפחד אל פורפירי.
– סורפריז קטן, כאן, מעבר לדלת, יושב שם, חֱה-חֱה-חֱה! (הוא הורה באצבע על הדלת הסגורה במחיצה, שהובילה לדירתו). אני גם נעלתי, בכדי שלא יברח.
– מה? היכן? מה... רסקולניקוב נגש אל הדלת ורצה לפתחה, אבל היא היתה נעולה.
– נעולה! הנה המפתח!
ופורפירי הוציא מכיסו את המפתח והראה לו.
– כזב ושקר – צעק רסקולניקוב צעקה גדולה, מבלי הוסיף עוד להתאפק – משקר אתה, לץ ארור! – והוא התנפל על פורפירי, שנרתע לאחור אל הדלת, אבל לא נרתת כלל.
– אני מבין הכּל, הכּל! – קפץ עליו רסקולניקוב – אתה משקר ומתגרה בי, בכדי שאמסור את עצמי...
– אבל הלא אי-אפשר כבר למסור יותר משמסר, אבי, רודיון רומנוביץ' . – הן הוא יצא מכל הכלים. אל-נא יצעק, פן אקרא לאנשים.
– משקר אתה, דבר לא יהיה! קְרָא לאנשים! אתה ידעת, שחולה אני, ואמרתה להרגיזני עד לידי שגעון, בכדי שׁאמסור עצמי . הנה מטרתך! לא, אתה תן עובדות הֵנה! אני הבנתי הכֹּל! אין לך עובדות, יש לך רק השערות, השערות-שוא, השערות-תֹּהו, מה שנָּאֱה ויָאֱה לזַמיֱטוב!... אתה ידעת את טיבי, רצית להביאני לידי טֵרוף-הדעת, ואחר-כך להממני פתאם בגחלים, בדֱפוטטים... להם אתה מחכה? אַה? לְמָה אתה מחכה? איפה? תן הֵנה!
– נו, איזה דפוטטים, חביבי! יש מיני חזיות אצל אדם שכזה? והרי כך באמת אי-אפשר לעשות על-פי הצורה הקבועה, כפי שהוא אומר... אין הוא יודע, איך צריך לנהוג, רחימאי!... והצורה לא תאבד, בעיניו יראה ... מלמל פורפירי, בהטותו אֹזן לדלת.
ובאמת, באותה השעה, סמוך לדלת מעבר השני, נשמע איזה שאון.
– אַה, הולכים! – צעק רסקולניקוב – שלחת להביאם! ... אתה חכית להם!... אתה סמכת עליהם!... נו, הגישם הלום, את כֻלם: את הדפוטטים, את העדים, את כל מי שאתה רוצה... תן הֵנה! אני מוכן! מוכן!
ואולם כאן קרה מקרה משֻׁנה, כל-כך יוצא מגדר הרגיל, ממהלך-הדברים הרגיל, שגם רסקולניקוב גם פורפירי פטרוביץ' לא עכלו לצַפות לו ולהביאהו בחשבון.