החטא ועונשו (ברנר)/חלק רביעי/פרק VI

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש




לימים, כשהיה רסקולניקוב נזכר בזה הרגע, היה עולה לפניו המחזה הזה:
השאון, שנשמע מעבר לדלת, עלה ונתגבר פתאם והדלת נפתחה קצת.
– מה זאת? – כָּעַס פורפירי פטרוביץ' – הן אני צויתי...
רגע עבר בלי מענֱה, אולם נראה היה, שמעבר לדלת נמצאים אנשים אחדים, וכמו דוחפים את מי-שהוא.
– אבל מה שם? – חזר פורפירי פטרוביץ’ בדאגה.
– את האסיר ניקולי הביאו – נשמע איזה קול.
– לא צריך! הלאה! לחכות!... כיצד בא מצד זה! איזה אי-סדרים! – צעק פורפירי, בהתנפלו אל הדלת.
– הוא... התחיל שוב אותו הקול ונפסק פתאם.
במשך שני רגעים התחוללה שם מלחמה ממש, אחר-כך, פתאם, דחף שם בכֹח מאן-דהו את מי-שהוא – ואיזה בן-אדם חִוֵר מאד עשה צעד אחד לתוך חדרו של פורפירי פטרוביץ'.
מראה האיש הזה בסקירה ראשונה היה משֻנה מאד. הוא הביט ישר לפניו, אך כאילו לא ראה דבר. בעיניו נוצצה החלטה, אבל יחד עם זה כסתה חִורת-מות את פניו, כאִלו העלוהו לגרדום. שׂפתיו, שהלבינו מאד, רעדו קצת.
הוא היה עוד צעיר מאד לימים, לבוש כאחד מן ההמון, בעל קומה בינונית, רזֱה, עם שערות גזוזות, עם רשמי-פנים דקים, יבשים. האיש, שנדחף על-ידו באֹפן בלתי-צפוי, התנפל אחריו ראשון לתוך החדר והספיק לאחוז בכתפו (זה היה חַיָל מן המשמר); אך ניקולי התיק את ידו והשתחרר ממנו שנית.
בדלתות הצטפפו סקרנים אחדים. יש מהם שנדחקו להִכָּנס. כל זה נתהוה כמעט ברגע אחד.
– הלאה! עוד לא הגיעה השעה! חכה עד שיקראו לך... למה הביאוהו במֻקדם? – מלמל פורפירי פטרוביץ’ בדאגה רבה, כאלו נסתכסך בכל שרעפיו. אבל ניקולי כרע פתאם על ברכיו.
– מה לך? – קרא פורפירי פטרוביץ’ בתמהון.
– אני האשם! אשמָתי היא! אני הרוצח! – קרא ניקולי פתאם, בקול נחנק קצת, אבל רם למדי.
לרגעים אחדים נשתררה דממה, כאלו כל העומדים הֻכּוּ בתמהון; אפילו החַיָל נרתע לאחוריו ולא הוסיף לגשת לניקולי.
– מה יש? – קרא פורפירי פטרוביץ’ בשוב אליו רוחו.
– אני... רוצח... – חזר ניקולי אחרי דממה קלה.
– איך... אתה... איך... את מי רצחת? – פורפירי פטרוביץ’ נבוך, כנראה. ניקולי שתק שוב רגע.
– את אלינה איבנובנה ואת אחותה אלישבע איבנובנה... הרגתי... בקרדֹם. רוח-אפילה נכנסה בי... – הוסיף פתאם ונשתתק שוב. הוא עוד לא קם מכרוע על ברכיו.
פורפירי פטרוביץ’ עמד רגעים אחדים כמתעמק בדבר, אבל פתאם התעורר שוב ונפנף בידיו כלפי העדים הלא-קרואים לגרשם. הללו נעלמו כרגע, והדלת נסגרה בעדם. אחר-כך שׂם עינו ברסקולניקוב, שעמד בפנה והביט פראות על ניקולי, וכונן צעדיו אליו, אבל פתאם עצר בעצמו, נתן בו שוב את עיניו, העביר ממנו את עיניו לניקולי, ושוב לרסקולניקוב, ושוב לניקולי, ופתאם התנפל על זה, כאלו קסמו לו קסם:
– מה אתה ממהר לענות לי על אשר לא שאלתיך? – גער בו כמעט בחרי-אף – אני כלום שאלתיך, אם נכנסה בך רוח-אפלה ואם לא? ... דַבֵּר: אתה הרגת?
– אני הרוצח... הני מודה ומתוַדֱה... אמר ניקולי.
– אֱ-אֱח! במה הרגתה?
– בקרדֹם. הכינותי מתחִלה.
– אֱח, ממהר! לבדך?
ניקולי לא הבין את השאלה.
– אחד היית בשעת ההריגה?
– אחד. ומיטקה אינו אשם, ולכל זה אין לו כל שַׁיָכות.
– אל תמהר לי על מיטקה! אֱ-אֱח!... נו, כיצד זה, כיצד רצת אז מן המדרגות? הן השוערים פגשו בכם בשניכם?
– זה עשיתי למראית-עין... אז... רצתי עם מטקה כאִלו נחפזתי...
התכוננתי לזה מראש, – ענה ניקולי.
– נו, זה הדבר! – קרא פורפירי בכעס – מפי אחרים הוא מדבר, – רטן כמו לעצמו, ופתאם נשא עיניו וירא שוב את רסקולניקוב.
הוא, כפי הנראה, נמשך כל-כך אחרי ניקולי, עד שלכהרף-עין שׂכח את רסקולניקוב. עכשו נזכר פתאם, גם נתבלבל...
– רודיון רומנוביץ' , אבי! יסלח – התנפל אליו – זה אסור; במטותא... לו אין מה... פה... אני בעצמי... רואה הוא, איזה הפתעות!... בבקשה!... והוא אחז בכפּו והראה לו על הדלת.
– הוא, כמדֻמה, לא פלל לזה? – קרא רסקולניקוב, שעדַין לא הבין הכֹל ברור, כמובן, אבל שבכל-זאת הספיק כבר להתאושש דַּיוֹ.
– אך הנה גם הוא, אבי, לא פלל, אי, כמה רועדת כף ידו הקטנה! חֱה-חֱה!
– אבל הנה גם הוא רועד, פורפירי פטרוביץ'.
– וגם אני רועד; לא פללתי!...
הם עמדו בדלת. פורפירי חכה בקֹצר-רוח שיצא רסקולניקוב.
– והסוּרפּרִיז מה יהא עליו? – קרא פתאפ רסקולניקוב בלעג.
– הוא מְדַבֵּר, ושִניו הקטנות עדַיִן דא לדא נקשׁן, חֱה-חֱה! אדם מגֻחך הוא. נו, להתראות.
– ולדידי – היו שלום!
– זה תלוי ברצון האל, זה תלוי ברצון האל! – מלמל פורפירי בבת-צחוק מעֻקלה.
     בעברו את הקנצלריה, ראה רסקולניקוב, שרבים נתנו בו עין בוחנת. בפרוזדור, בהמון, הספיק להבחין את שני השוערים מאותו הבית, שאז בלילה קרא אותם אל הפוליציה. הם עמדו והמתינו. ואולם אך יצא אל המדרגות, והנה שוב קולו של פורפירי פטרוביץ’ קורא לו. כשפנה אליו, ראה, והנה זה מדביקהו ונושם בכבדות.
– דבור אחד, רודיון רומנוביץ'; שם, בנוגע לכֹּל-בכֹּל, לא ידוע עוד, וכרצון האל, אבל, אף-על-פי-כן, באֹפן רשמי עלי עוד לשאלו דבר-מה... הרי שאנו עוד נתראה, כן?
ופורפירי נצב לעֻמתו בבת-צחוק.
– כן, – הוסיף עוד פעם. אפשר היה לשער, שנפשו חשקה להוסיף עוד דבר-מה, אלא שהדבר לא יצא מפיו.
– והוא, פורפירי פטרוביץ’ יסלח לי בעד... זה, שהתרגשתי יותר מדי, – התחיל רסקולניקוב, שרוחו כבר שבה אליו במדה כזו, עד כדי חֵפץ בלתי-מנֻצח להתהדר קצת.
– אין דבר, אין דבר, – ענה פורפירי כמעט בחדוה – גם אני בעצמי...
תכונה ארסית לי, הנני מודֱה ומתוַדֱּה. אבל אנו עוד נתראה. ואם יהיה ברצון האל, נתראה במאד-מאד!...
– ונלמד לדעת כדבעי איש את רעהו? – עזר לו רסקולניקוב.
– ונלמד לדעת כדבעי איש את רעהו, – הסכים פורפירי פטרוביץ' , מצמץ בעינו והביט עליו ברצינות גמורה. – עכשו לבית-המשתה?
– לבית האֵבל.
– אַה, כן. לבית-האבל! רק את בריאותו ישמור, את בריאותו...
– ואני מצדי איני יודע במה אברכֵהו! – קרא רסקולניקוב, שכבר התחיל לרדת מעל המעלות, אבל פתאם נפנה שוב לפורפירי – הייתי מברכהו ביתר-הצלחה במפעלו, אבל הנה עיניו הרואות, כמה מגֻחכת מִשְׂרָתו.
– מפני מה מגֻחכת? – עשה פורפירי מיד את שתי אזניו כאפרקסת; גם הוא נפנה כבר ללכת וחזר.
– אלא מה? הנה את מיקולקה האֻמלל הזה עִנה גם-כן בודאי, באֹפן פסיכולוגי, על-פי דרכו, עד שהודה! יומם ולילה, יומם ולילה הוכיח לו בודאי: "אתה הרוצח! אתה הרוצח!"... נו, ועכשו, כשהוא כבר הודה, התחיל כבודו שוב לשַׁבּר את עצמותיו: "משקר אתה, כלומר, לא אתה הרוצח! לא יֵאָמן, שאתה הוא! מפי אחרים אתה מדבר!" נו, אחרי כל אלה – האם לא משרה מגֻחכת מִשׂרָתו?
– הה-הה-הה! והוא אף-על-פי-כן שׂם לבו לזה שאמרתי עתה לניקולי, ש"מפי אחרים הוא מדבר"!
– איך אפשר היה מבלי לשים לב?
– חֱה-חֱה! חריף ושנון! אין דבר נסתר ממנו! שֵׂכל חד ולא חָלק! ונוגע הוא תמיד דוקא במיתר הכי-מגֻחך... חֱה-חֱה! הן מִבֵּין הסופרים היה אצל גוגול, כמו שאומרים, הקו הזה מפֻתּח ביותר.
– כן, אצל גוגול... להתראות בעֹנג.
רסקולניקוב הלך ישר הביתה. הוא היה כל כך מבֻלבל ומסֻכסך, עד שגם בבואו הביתה ובהתנפלו על הספה, ישב כרבע שעה במצב של מתאמץ לנוח ולאסוף אליו את נדחי מחשבותיו. לחשוב על ניקולי גם לא נסה: הוא הרגיש, שהוא במצב של השתוממות בנוגע לזה, שבהודאתו של ניקולי יש דבר-מה שאי-אפשר לבארו, איזה פלא, שעתה אינו מבינו בשום אֹפן שבעולם. אולם הודאה זוּ היתה עובדה קַיָמָה. תוצאותיה של העובדה הזאת נעשו ברורות מיד בשבילו: שקר, סוף-סוף, אין לו רגלים, ואז ישובו אליו, לרסקולניקוב. ואולם, לכל-הפחות, עד שיתגלה השקר, חפשי הוא, וצריך לעשות דבר-מה לרַוחתו-לישועתו כי הסכנה וַדָּאית היא.
ואולם, על-כל-פנים, באיזו מדה? המצב התחיל להתברר. הוא נזכר בקוים כוללים של המחזה, שהיה בינו ובין פורפירי – ונזדעזע מאימה. מובן, הוא עוד לא ידע את כל מטרותיו של פורפירי, לא השיג את כל חשבונותיו לפני שעה. אולם חלק מן המשחק נתגלה, ומובן, ששום איש אחר לא היה מסֻגל כמותו להבין, כמה אָיֹם היה בשבילו זה ה"צעד" במשחק'ו של פורפירי. עוד מעט והוא יכול היה למסור את עצמו ממש. פורפירי ידע את החולניות של טבעו, מראִיה ראשונה חדר לתוכו, והוא משתער עליו בגלוי וביד רמה. אין ספק, רסקולניקוב כבר הספיק להגביר ביותר את החשד עליו, אלא שעד מופתים חותכים, בכל-זאת, עדין לא הגיע הדבר; כל זה, אף-על-פי-כן, אינו אלא דרך ההשאלה. אולם מאידך גיסא, מי יודע, אם נכון הוא, כאשר יחשוב עתה? שמא טועה הוא? לאיזו תוצאה נטה פורפירי היום? האם באמת היה דבר-מה מוכן אצלו? ומה? הבאמת חכה לאיזה דבר או לא? ואיך היו הם נפרדים היום, אלמלא מאורע ניקולי?
פורפירי גִלה כמעט את כל מסתרי משחקו, מובן, הוא העמיד את הדבר בסכנה, אבל הראה הכֹּל, ואִלו – נדמה לרסקולניקוב – אלו היה בידו איזה דבר יותר ממשי, היה מראה גם אותו. מה הוא אותו "סורפּרִיז"? הלצה בעלמא? היש בזה איזה ממש או לא? האמנם מסתתר בו מעין דבר הדומה לעובדה מוכיחה, להאשמה גמורה? האלמוני של אתמול? לאן נעלם אפוא? היכן היה היום? הן אם רק יש דבר-מה מכריע בידי פורפירי, ודאי שאינו אלא בקשר עם האלמוני של אתמול...
הוא ישב על הספה, כשראשו מוּרד למטה, זרועותיו נתונות על ברכיו ופניו לוּטים בכפות-ידיו. הרעידה העצבנית עוד לא פסקה מכל גֵווֹ. לאחרונה קם, לקח את כובעו, פּקפּק רגע וילך אל הדלת.
בלבו היתה מעין הרגשה, שליום הזה לכל-הפחות, יכול הוא לחשוב את עצמו כמעט בטוח מסכנה. פתאם הרגיש מעין חדוה: תשוקה נתעוררה בו למהר אל קטרינה איבנובנה. את שעת הקבורה כבר אֵחַר, כמובן, אולם לסעֻדת-ההבראה עוד יספיק, ושם יראה מיד את סוניה.
הוא התיצב, חשב, ובת-צחוק חולנית נדחקה ובאה על שפתיו.
– היום! היום! – חזר בפני עצמו – כן, היום. כך צריך להיות...
ואולם אך רצה לפתוח את הדלת, והנה היא התחילה להפתח מאליה. הוא נרעד ונרתע לאחור. הדלת נפתחה חרש, לאט-לאט, ופתאם נראה פרצופו של האיש מתחת לקרקע.
האיש התיצב על המפתן, הביט דוּמם ברסקולניקוב וצָעד צעד לתוך החדר. הוא היה ממש כמו אתמול, אותו פרצוף פנים, אותם המלבושים, אבל בצורתו ובמבטו בא שנוי כביר: סבר-פניו עתה היה של מעֵין יגון-חרטה, ולאחר שעמד קצת, נאנח קשה. לא היה חסר אלא שישים כף-ידו על לֱחיו ושירכין ראשוֹ קצת לצדדין, בכדי שיהיה דומה לגמרי לאשה המונית-עירונית.
– מה דרוש לו? – שאל רסקולניקוס ולבו מת בקרבו.
האיש שתק רגע ופתאם השתחוה לפני רסקולניקוב כמעט ארצה. למצער, אצבע ימינו נגעה בארץ.
– מה לו? – קרא רסקולניקוב.
– אשמתי – קרא האיש בלחש.
– במה?
– במחשבות רעות.
שניהם הביטו איש אל רעהו.
– רגזתי. אז כשבא כבודו, אפשר מתוך שכרון, וקרא לשוערים אל הפוליציה ושאל על דם, רגזתי על שלא אחזנוהו וחשבנוהו לשכור. וכל-כך רגזתי, עד שנגזלה שנתי. וכשנזכרתי בכתֹבת, באנו אתמול הלום ושאלנו...
– מי בא? – שאל רסקולניקוב, בהתחילו לזכור הכֹּל כרגע.
– אני, כלומר, העלבתיו.
– הרי שהוא מאותו הבית?
הרי אני עמדתי אז שם אצל השער אתָּם; כלום שכח? לנו יש שם גם מלאכה משלנו, מִשָׁנים קדמוניות. פַּרְוָנים אנו, עובדי-פַרְוָאות, עירונים... ויותר מכל רגזתי על...
ופתאם עלה ברור בזכרונו של רסקולניקוב כל המחזה של שלשום אצל השער! הוא הבין, שמלבד השוערים נצבו שם אז עוד אנשים אחדים, ואף נשים בתוכם, הוא נזכר בקול אחד, שהציע להוליכהו ישר אל הפוליציה. את פני הדובר לא יכֹל לזכור, ואף עתה לא הכירוהו, אולם בזכרונו רפרף, שהוא גם ענה לו אז דבר-מה, פנה אליו...
הנה אפוא פשׂר כל חידת יום אתמול. ומה שהיה איֹם ביותר, לחשוב, שהוא באמת כמעט שאָבד, כמעט שאִבּד את עצמו בגלל דבר של מה-בכך כזה. הרי שחוץ מענין שכירת-החדר והדבּורים על דם אין האיש הזה יודע להגיד דבר. הרי שגם לפורפירי אין דבר, אין כלום, חוץ מזה הַטֵּרוף הקדחתני, אין כל עובדות, מלבד זו הפּסיכולוגיה, שהרבה פנים לה! הרי שאם לא יתגלו עוד עובדות (והן אינן צריכות להתגלות יותר, אינן צריכות!), אז... אז מה יכולים לעשות לו? במה יוכיחו את אשמתו, גם אם יאסרוהו? והרי שלפורפירי נודע דבר-המעון רק עתה, רק לפני שעה, ומקֹדם לא ידע דבר.
– זה הוא אמר לפורפירי... על זה, שהייתי אז? – קרא פתאם.
– לאיזה פורפירי?
– לחוקר-הדין.
– אני. השוערים לא הלכו אז, ואני הלכתי.
– היום?
– רגע לפני בואו, והכל שמעתי, הכל איך שעִנָה אותו.
– איפו? איך? מתי?
– שם, מעבר למחיצה, ישבתי כל העת.
– איך? הרי שזה הוא הסורפריז? אבל באיזה אֹפן? במטותא!
– כשראיתי – התחיל העירוני – שהשוערים אינם שומעים לקולי, מפני, אומרים הם, שהשעה מאֻחרה ואפשר שעוד ינזפו בהם, רגזתי ונגזלה שנתי, והתחלתי לחקור ולדרוש. וכשנודע לי אתמול, הלכתי היום. לראשונה באתי, והנה הוא איננו עוד, באתי אחר שעה – לא קבלו, באתי בפעם השלישית – קבלו. התחלתי לספר לו דברים כהויתם, והוא התחיל לקפוץ בחדר ולהכות באגרופו בחזה: "מה עשיתם לי,גזלנים? הן אלו ידעתי כדבר הזה, הייתי שולח אנשי-צבא להביאהו!" אחר-כך יצא במרוצה, קרא לאחד מהם, והתחיל להתישב אתו בפנה, ואחר-כך חזר אלי והתחיל לחקרני ולגדפני. וחרפני הרבה; ואני ספרתי לו הכֹּל וגם שכבודו לא הֵעֵז לענות לי אתמול על דברי ושכבודו לא הכירני. והתחיל שוב להתרוצץ בחדר ולהכות באגרוף על חזהו ולהתקצף, וכשהודיעו על-דבר בואו של כבודו, – נו, אמר לי, בֹא ושֵׁב שם לעת-עתה מעֵבר למחיצה, שֵב, ואל תשמיע קול, גם אם תשמע מה שתשמע, וגם כסא העביר בעצמו בשבילו לשם, ויסגרני; אפשר, הוא אומר, אקרא לך. וכשהביאו את ניקולי, הוציאני, לאחר שהלך כבודו: אני, אמר, עוד אדרוש לך, ועוד אחקרך...
– ואת ניקולי חקר ודרש במעמדך?
לאחר ששלח את כבודו, שלח גם אותי ופנה לניקולי.
העירוני הפסיק ועשה פתאם שוב השתחויה עמֻקה, בנגעו באצבע בארץ.
– על דִּבָּתי ועל רֻגזי יסלח-נא.
אלהים יסלח, – ענה רסקולניקוב ואך הוציא את זה מפיו. שוב השתחוה העירוני לפניו, אבל לא ארצה, כי אם עד מתניו, פנה לאט ויצא. "לכֹּל שני פנים, מעכשו לכֹּל שני פנים", שנן לעצמו רסקולניקוב ויצא מזֹרז מן נחדר, כאשר לא יצא ככה זה כמה.
"עכשו עוד נִלָּחם קצת", אמר לעצמו בבת-צחוק של קצף ברדתו מעל המדרגות. הקצף היה כלפֵּי עצמו, בבוז ובכלמה זכר את "קטנות נפּשו".