החטא ועונשו (ברנר)/חלק רביעי/פרק IV

פיודור דוסטויבסקי
החטא ועונשו
חלק רביעי, פרק IV
→פרק III	פרק V←

ורסקולניקוב הלך ישר אל הבית שאצל החפירה, למשכנה של סוניה. הבית היה בעל שלש דיוטות, ישן, מצבע יָרֹק. הוא מצא את השוער וקבל ממנו הוראות בלתי-מחֻוָּרות על מקום מגוריו של כפרנאומוב החַיָט. בחצר בפנה מצא מבוא לסֻלם-מדרגות צר ואפל. הוא עלה, הגיע לאחרונה עד הדיוטה השניה ויצא אל מעקה, אשר סובב אותו מצד החצר. ובעוד שתעה בחֹשך ובפקפוק, הֵיכָן הוא הפתח למעונו של כפרנאומוב, והנה במרחק של שלשה צעדים ממנו נפתחה איזו דלת; בתנועה מכונתית אחז בה.
– מי פֹה? – שאל קול- אשה נפחד.
– זה אני... אליה, – ענה רסקולניקוב ונכנס לפרוזדור קטנטן. כאן, על כסא, שמקום-מושבו היה מרֻסק, בפמוט של פח מעֻקם דלק נר.
– זה הוא! אֵלי! – קראה סוניה בקול רפה ונשארה עומדת כהדוקה במסמרים.
– איך נכנסים אליה? לכאן?
ורסקולניקוב משתדל שלא להביט בה, מהר ונכנס לחדרה.
כעבור רגע נכנסה גם סוניה והנר בידה. היא העמידה את הפמוט והתיצבה לפני רסקולניקוב בבלבול גמור, בהתרגשות שאין למעלה ממנה. נראה היה, שבקורו הבלתי-צפוי הפחיד אותה. פתאם עלה אֹדם בלחייה החִורוֹת ודמעות בעיניה... רגשות של בהילה, בושה ונעימות מלאו את לבה יחדו... רסקולניקוב סר ממנה במהירות וישב על הכסא אל השלחן. בכהרף-עין הספיק לסקור את החדר.
זה היה חדר גדול, אבל נמוך ביותר, החדר היחידי שהיו הכפרנאומובים משׂכּירים לאחרים ושדלת נעולה היתה בין חדרם ובין החדר הזה בכֹּתל משמאל. לנֹכח דלת זו, בכֹּתל מימין, היתה עוד דלת חתומה וסתומה תמיד. מעבר לדלת זו היה כבר מעונם של אחרים, ומִסְפָּר מיֻחד לאותו המעון. החדר של סוניה דומה היה לאֻרוה, צורתו היתה של רִבּוּע בלתי-ישר, ומפני זה היה בו דבר מה משֻׁנה. הכֹּתל עם שלושה חלונות, שיצא אל החפירה, היה כמו אלכסוני, ומפני-זה היתה קרן אחת של החדר חַדָּה ביותר, נתונה בעֹמק, באֹפן שלאור הנר הכהה אי-אפשר היה לראותה כראוי, ותחת זאת היתה הקרן השניה רחָבה ביותר. בכל החדר הגדול הזה כמעט שלא היו כל רהיטים, בפנה מימין עמדה מטה, ואצלה, סמוך לדלת, כסא. אצל אותו הכֹּתל, שהמטה נסמכה אליו, ממש אצל הדלת הסתומה למעון הזר, עמד שלחן-קרשים פשוט, מכֻסה במפה כחֻלה, ואל השלחן שני כסאות משֻׁזרים. מלבד זאת, בכֹּתל שנמגד, קרוב לקרן-הזוית החַדה, עמדה קומודה של עץ לא-גדולה, שכמו אבדה בחלל הריק. הנה כל מה שהיה בחדר זה, שהניָר הצהבהב והבָּלֱה אשר על כתליו השחיר בכל הפנות; בחֹרף, כפי הנראה, היה פה רטֹב ואֵד-קטב. הַדַּלות בצבצה לעַין; אף לַמּטָה לא היה כל וִילוֹן.
סוניה הביטה דוּמם אל אוֹרחה, שסִיֵר את חדרה בהסתכלות כזו ובלי כל צֱרֱמוניות והתחילה לבסוף לרעוד מתוך פחד, כאלו עמדה לפני שופטה וחותך-גורלה.
– אני באתי במאֻחר... יש כבר אחת-עשרה? – שאל ועדַין לא הביט בה.
– יש, – מלמלה סוניה – אַח. כן, יש! – נחפזה פתאם, כאלו בזה היה בשבילה המוצא היחידי – זה אתה צלצל שעונו של בעל-הבית... . באזני שמעתי... יש.
– אני באתי אליה בפעם האחרונה – המשיך רסקולניקוב בפנים זועפות, אף שזו היתה לו גם הפעם הראשונה – אני, אפשר, לא אראנה עוד...
– הוא... נוסע?
– איני יודע... הכֹּל מחר...
– ולא יהיה אצל קטרינה איבנובנה? – רעד קולה של סוניה.
– איני יודע. הכֹּל מחר בבֹּקר... אבל לא זה העִקר: אני באתי להגיד לה דבר אחר...
הוא נשא אליה עין מלאה מחשבה וירא, שהוא יושב והיא עודנה יושבת עומדת לפניו.
– למה היא עומדת? תשב, – אמר וקולו החשאי נשתנה פתאם, נתרכּך.
היא ישבה. הוא הסביר אליה פניו וכמעט בחמלה הביט עליה כרגע.
– כמה רזה היא! איזו יד! שקופה, אצבעות של מתה.
הוא נטל את כַּפּה. בת-צחוק רפויה הופיעה על שפתיו.
– אני הייתי כזו מֵאָז – אמרה.
– גם כשגָּרָה בבית אביה?
– כן.
– נו, מובן מאליו! – קרא בקול מרֻסק וגם סבר-פניו, גם צלצול קולו נשתנו שוב פתאם. הוא העיף עוד פעם מבט מסביב.
– היא שוכרת את החדר מכפרנאומוב?
– כן.
– הם שם, מעבר לדלת?
– כן, גם להם חדר כזה.
– אחד לכֻלם?
– אחד.
– אני במקומה הייתי מפחד בלילות בחדר זה, – העיר נזעם.
– בעלי-הבית טובים מאד, חביבים מאד, – ענתה סוניה, ועדֹין כאלו לא שב רוחה אליה – וכל הרהיטים, וכל... הכֹּל שלהם, והם טובים מאד, ואף ילדיהם באים אלי לעתים קרובות...
– כִּבדי-פה?
– כן... הוא כבַד-פה וגם פִּםֵּח. וגם אשתו, לא שהיא מגמגמת, אך כאלו לא הכֹּל היא מוציאה מפיה. היא טובה, מאד. והוא מי שהיה משֻׁעבּד... וילדים להם שִׂבעה, ורק הבכור כבד-פה, והנשארים... חולים כך... אבל לא מגמגמים... והוא מהיכן יודע על-אודותם? – הוסיפה בתמהון קל.
– אביה סיפר לי הכֹּל אז. הוא ספר לי על-אודותיה הכּל... איך שהלכה בשש וחזרה בתשע... ואיך שקטרינה איבנובנה עמדה על ברכיה אצל מִטָּתה.
סוניה נתבלבלה.
– אני כאלו ראיתיו היום, – לחשה כמפקפקת.
– את מי?
– את אבי. אני הלכתי ברחוב, שם, לא רחוק, בזוית, בשעה העשירית, והוא כמו הולך לפני, ממש הוא. אני כבר חפצתי להִכָּנס לקטרינה איבנובנה...
– היא יצאה היום ועשתה טיולים?
– כן, – לחשה סוניה בקול נפסק. שוב נתבַּישה והשפילה עיניה.
– קטרינה איבנובנה הן כמעט שהיתה מכה אותה, בשבתה בבית אביה?
– אַח, לא, מה הוא, מה הוא אומר, לא! – הביטה בו סוניה כנבהלה.
– הרי שהיא אוהבת אותה?
– אותה? אלא מה? – קראה סוניה בצער ושלבה את ידיה פּתאם בעִנוי –
אַה! הוא... אלו היה הוא יודע אותה! הן היא דומה ממש לתינוקת... הן בינתה כמו נסתתרה לגמרי... מיסורים, ואיזו חְַכָמה היתה... איזו גִדלת-נפש... איזו טובת לב! הוא אינו יודע מאומה, מאומה... אַח!
סוניה דבּרה כל זה כמו ביאוש, נסערה ומעֻנה וסופקת כף, לחייה החִורות האדימו שוב ובעיניה היה עִנוי. נראה היה, ששאלת רסקולניקוב נגעה עד תהום נפשה, שרצונה גדול מאד להביע דבר-מה, להגיד, להגן. איזוּ חמלה לא-תדע-שָׂבְעָה הסתמנה פתאם בכל שִֹרטוטי פניה.
– מַכָּה! מה הוא אומר! אֵלִי, מכה! ואף אלו היתה מכה, מה-בכך! מה! הוא אינו יודע מאומה, מאומה... זוהי אֻמללה שכזו, הוי, איזו אֻמללה! וחולה... היא צדק תבקש... היא טהורה. היא מאמינה כל-כך, שבַּכּל צריך להיות צדק, ודורשת... ואף אם יעַנוּה. היא את אי-הצדק לא תעשה. היא בעצמה אינה מכירה, עד כמה אי-אפשר, שהכֹּל יהא בצדק אצל הבריות, ומתרגזת... כילד! כילד! היא צדיקה, צדיקה!
– והיא – מה יהיה עליה?
סוניה הביטה בשאלה.
– הן הם נשארו עליה ועל צוארה. אמת, גם קֹדם היה הכֹל תלוי בצוארה, ואף המנוח היה בא לקחת מידה ליינו. נו, ועכשו מה יהיה?
– איני יודעת – אמרה סוניה בעצב.
– הם ישארו שם?
– איני יודעת, בדירה ההיא הם חַיָבים הרבה; בעלת-הבית, כפי ששמעתי, אמרה היום. שתגרשם, וקטרינה איבנובנה אומרת, שגם בעצמה לא תִשָׁאר שם אף רגע אחד.
– למה אפוא תתראה כל-כך? על מי היא סומכת? עליה?
– אי, לא, אַל ידבר ככה... אנחנו כמו אחת. יחדו אנו חַיות – נסערה סוניה ואף גם התקפצה, ממש כאלו היתה מתקפצת קַנַרִיה או צפורה אחרת קטנה.
– ומה היא יכולה לעשות? נו, איך, איך עליה לחיות? – שאלה בהתלהבות ובהתרגשות – וכמה, כמה בכתה היום! דעתה נטרפה עליה – הוא לא הכיר בזה? נטרפת; רגע היא דואגת כתינוקת לזה, שמחר יהיה הכֹּל כחֹק-הַנִּמוס, פרפראות והכֹּל... ורגע היא סופקת כף, יורקת דם, בוכיה, ופתאם היא מתחילה להטיח ראשה בכֹתֱל... ולאחר-כך שוב מתנחמת ואליו תְקַוֱה: אומרת שהוא עֱזְרָה ומפַלטה ביום הזה, ושהיא תשיג איזה סכוּם בהלואה ותשוב לעיְרה, אתי, ושם תפתח פֵנְסִיון לנערות מיֻחסות, ואותי תמַנה למשגיחה, וחיים חדשים לגמרי יתחילו אצלנו, חיים יפים, ומנשקת לי, מחבּקת אותי, מנחמת, ואמונתה הלא כל-כך גדולה, אמונתה בהזיותיה! וכלום אפשר להכזיב תוהלתה, להתנגד לדבריה! כל היום הזה היא רוחצת, משׁפשפת, מתקינה, את הערֵבה הכניסה בעצמה החדרה, בשארית כֹּחה המעט, עָיפה ונפלה על המטה; ואנחנו הלכנו היום עוד אל השוק, היא ואני, לקנות נעלים לפוליצ'קה וללֱנה, מפני שנעליהן נתמעכו לגמרי, אלא שהכסף חסר לנו על-פי החשבון, הרבה חסר לנו, והיא כבר בררה נעלים קטנטנות כאלה, מפני שהוא טובת-טעם, הוא אינו יודע... ושם בחנות התפרצה בבכי, לעיני החנוָנים, על שחסר... אי, כמה רחמנות הֵעיר מַרְאֱהָ!
– נו, אחרי כל זה מובן, מה שהיא ... חיה כך, – אמר רסקולניקוב בלגלוג מר.
– ובלבו הוא כלום אין רחמנות? אין? – התנפלה עליו סוניה שוב – הן הוא, אני יודע, הוא נתן כל אשר היה לו, בטרם ראה דבר. ואִלו היה רואה עוד את הכֹּל, הוי, אלי! וכמה, כמה פעמים הבאתיה אני לידי דמעות! עוד בשבוע שעבר! אוי, אני! שבוע לפני מותו. אכזרית הייתי! וכמה, כמה פעמים, הוי, מה מכאיב לזכור את זה עתה, כל היום!
היא גם ספקה כפיה ממרירות הזִכָּרון.
– היא – האכזרית?
– כן, אני, אני! אני באתי אז – המשיכה בבכי – והמנוח אומר לי:
"הקריאי לפני מעט, סוניה, ראשי כואב עלי... הקריאי לי... הנה..." הוא השיג איזה ספור-מעשה אצל אנדרי סמיוניץ', אצל לֱבֱזיַטניקוב, שכֵננו, לו יש ספורי-מעשיות מצחיקים כל-כך. ואני אומרת: "הגיעה שעתי לצאת", ולא רציתי להקריא, וכניסתי היתה בעִקר בכדי להראות לקטרינה איבנובנה צוארון; אלישבע, התגרנית, היתה מביאה לי צוארונים וקשורי-יד, בזול, נאים, חדשים, מעשה רקמה. בעיני קטרינה איבנובנה מצא הצוארון חן: היא שׂמה אותו עליה, הביטה בראי – וייטב בעיניה מאד, מאד. "תני אותו לי, היא אומרת, סוניה, בבקשה". "בבקשה" אמרה – כל-כך גדלה תשוקתה לצוארון. וכי עם איזה בגדים תלבשהו? אבל כך: נזכרה בימים עברו, בימי אָשרה. מתבוננת לעצמה בראי, מתענגת, ושום שמלות אין לה, שום שמלות, שום חפצים, זה רבות בשנים! ולעולם לא תֵאוֹת לבקש דבר-מה ממי-שהוא; גֵּאיונה, תבחר לתת בעצמה לאחרים את כל הנותר לה, וכאן בִּקְּשָׁה – כל-כך מצא הצוארון חן בעיניה! ואני חסתי על הדבר, ולא נתתיו לה: למה לה, קטרינה איבנובנה? – אמרתי. כך אמרתי: למה לה? כך, בכל-אֹפן, לא הייתי צריכה לאמר לה! היא נתנה בי עין כזו, וכל-כך פגע בה מה שלא מלאתי בקשתה, כל-כך קשה-קשה נעשה לה, ורחמנות כזו העיר מַרְאֱהָ... ולא על שלא נִתּן לה הצוארון נתענתה, כי-אם על שהשבתי את פניה, אני ראיתי ונוכחתי. הוי, כמדֻמני, כמה הייתי רוצה להחזיר עתה, להתקין את כל המלות הקודמות... אוי, אני... אבל מה!... הן לו אחת היא!
– את אלישבע התגרנית ידעה היא?
– כן... והוא כלום ידע? – שאלה סוניה באיזו התפלאות.
– קטרינה איבנובנה חולת-שַׁחֱפת, במדרגה עליונה; היא תמות בקרוב, –
אמר רסקולניקוב אחרי שתיקת רגע, מבלי ענות על השאלה.
– אוי, לא, לא, ! – וסוניה אחזה מבלי-משים בשתי ידיו, כמתחננת לפניו, שיהא לא.
– אבל הלא טוב לה מותה מחייה.
– לא, לא טוב, לא טוב, כלל לא טוב! – חזרה בפחד, בבלי-דעת.
– והילדים? לאן תקח היא אז את הילדים, אם לא אליה?
– אוי, איני יודעת! – צעקה סוניה כמעט ביאוש, ותשם ידיה על ראשה.
 נראה היה, שהרעיון הזה רפרף כבר לא פעם לפניה, והוא רק הרעידו שוב.
– נו, ומה, אם היא עתה, עוד בחיי קטרינה איבנובנה, תִּפֹּל למשכב
ויכניסוה לבית-החולים, מה יהיה אז? – הִקשה את לבו עליה.
– אח, מה הוא, מה הוא מדבר! זה אי-אפשר! – פניה של סוניה נתעַותו באימה.
– איך אי-אפשר? – המשיך רסקולניקוב בלגלוג קשה – כלום גדורה היא בפני מחלה? ואז מה יהיה אִתָם? אל הרחוב יְשלכו כֻלם, קטרינה איבנובנה תשתעל ותפשוט יד, ואת ראשה תטיח באיזה קיר, כמו היום, והילדים יבכו... לבסוף תּפֹּל, יובילוה לפוליציה, לבית-החולים, תמות, והילדים...
– אוי, לא!... אלהים לא יעזבם! – התפרץ לאחרונה מתוך עקת-לבה של סוניה, היא האזינה לדבריו, הביטה אליו בתחנונים ופּרשׂה אליו כפיה בתפילה אִלֱמת, כאלו בו היה הכֹּל תלוי.
רסקולניקוב קם והתחיל מתהלך בחדר. עבר רגע. סוניה עמדה, ראשה וידיה מוּרדים ויגונה נורא.
– ולחשׂוך מה ליום רע אין אפשרות? – שאל בהתיצבו פתאם לפניה.
– לא, לחשה סוניה.
– כמובן, לא! והיא כלום נסתה? – שאל כמעט בלעג.
– נסיתי.
– ולא עמדה בנסיון! נו כמובן! איזו שאלה.
ושוב התחיל מתהלך בחדר. עבר עוד רגע.
– לא בכל יום היא משׂתַּכּרת?
סוניה נתבַּישה עוד יותר מבתחִלה ואֹדם כסה שוב את פניה.
– לא, לחשה בהתאמצות של עִנוי.
– פולֱצ'קה אף היא תעמוד בודאי בדרך זו, – אמר פתאם.
– לא! לא! אי-אפשר! לא! – צעקה סוניה, כאלו תקעו לה מאכלת בגופה – אלהים, אלהים לא יתן!...
– לַאֲחֵרוֹת הלא הוא נותן.
– לא! לא! לה יהיה אלהים למחסה! אלהים! – חזרה כמטֹרֱפת.
– אך הלא אפשר, שאין כלל אלהים, – אמר רסקולניקוב בכעין שמחת-נקם, נתן קולו בצחוק ויבט אליה.
פני סוניה נשתנו פתאם נוראות; כאלו אחָזַתָּהּ עֲוִית. בתוכחה-אֵין-אֹמר הביטה אליו, רצתה לאמר דבר-מה, אבל לא יָכלה להביע כלום, וַתָּלֱט את פניה בידיה, ותתפרץ בבכי מר-מר.
– היא אמרה, שקטרינה איבנובנה דעתה נטרפה עליה; הנה דעתה היא בעצמה נטרפת. – אמר אחרי הפסקה לא-ארֻכּה.
עברו רגעים חמשה, הוא עדַין התהלך דומם פנים ואחור לא הביט אליה. לאחרונה נגש אליה; עיניו הבריקו. בשתי ידיו אחז בכתפיה והביט לה ישר בפניה הבוֹכים. מבטו היה יבש, בוער, חד, שפתיו רעדו מאד... פתאם נתכּוֹפף, נפל לארץ וישק את רגליה, סוניה נרתעה לאחור באימה, כמו מפני משֻׁגע. ואמנם היה מראהו לחלוטין כמראה משֻׁגע.
– מהו, מהו עושה? לפָנַי? – דובבו שפתיה, נתחַורה ולבה נלחץ פתאם בכאב עז.
הוא קם מיד.
– לא לפניך כרעתי, כי-אם לפני כל יסורי-האדם, – אמר באיזה קול פראי וסר מעליה אל החלון. – שמעי,– הוסיף בשובו אליה כעברו רגע, – אני אמרתי לפני שעה לזֵד אחד, שהוא אינו שוה להתיר שרוך נעליך... ושעשיתי לאחותי היום כבוד גדול, כשהושבתיה על-ידך.
– אַח, למה אמר להם! ובפניה? – קראה סוניה בפחד – על-ידי! כבוד! והן אני אי-כבוד... אַח, למה אמר כזאת!
– לא בגלל אי-כבודך וַעֲוֹנֵך אמרתי כזאת, כי אם בגלל יסוריך הגדולים. ושאַתּ פּושעת גדולה, זה נכון – הוסיף כמעט בהתלהבות – וגדול פשעך ביותר שלחִנם הֵמַת ומסרת את עצמך. – האם לא נורא הוא! האם לא נורא הוא, מה שאַתּ גרה בבצה זו, שאַתּ מתעבת, ובאותה השעה את יודעת בעצמך (דרוש רק לפקוח עין ולראות), שלשוּם איש אין אַתּ עוזרת בזה ושום איש אינך מצילה משום דבר! והגידי לי סוף-סוף – קרא כמעט בחמת שגעון – איך ישכּנו בך קלון שכזה ושפלות שכזו עם רגשות אחרים, קדושים ומתנגדים לאלו? הלא טוב וישר ומֻשׂכל פי-אלף היה לך להטיל עצמך המימה וסוף לַכֹּל!
– והם? מה יהיה עליהם? – שאלה סוניה בקול רפה, ותבט בו בעִנוי, אבל הצעתו כמו לא הפליאַתּה כלל. רסקולניקוב נתן בה עין משֻנה.
במבטה האחד הזה נתגלה לו הכֹּל. הרי שרעיון זה אינו מוזר לה. אפשר, שהרבה פעמים הגתה באמת ובתמים לשים קץ לַכֹּל, באֹפן שעתה היתה לה הצעתו לא לפלא כלל. אפילו אכזריוּת-דבריו לא עשׂתה עליה כל רֹשם (את כַּוָנת תוכחתו ואת השקפתו המיֻחדה על קלונה לא הבינה כהוגן, זה היה נראה לו), הוא ראה, עד כמה שסועה ופצועה היא מן הרעיון על מצבה, עד כמה נורא ונושן פצעה. מה אפוא, מה אפוא יכֹל היה – חשב – לעכב בה עד עתה מהוציא אל הפֹּעל את החלטתה לשׂים קץ? וכאן הבין כהלכה, איזה מקום תפסו בלבה אלה היתומים הקטנים וזו קטרינה איבנובנה העלובה, המטֹרפה, עם שַּחַפְתָּהּ ועם הטחת ראשה בכֹתל.
ואף-על-פי-כן ברור היה לו, שסוניה עם תכונתה ועם אותה מדת-ההשכלה, שקבלה על-כל-פנים, אינה צריכה להִשָאר כך בשום-אֹפן שבעולם. אף-על-פי-כן לא נפתרה לו השאלה: כיצד יכלה היא להִשָאר כל-כך הרבה במצב זה, מבלי שתִּטָרף דעתה עליה. אם לא היה לאֵל-ידה להטביע את עצמה? איך לא נשברה מיד, עם צעדה הראשון, בדרך הזאת? מה סָּעַר בה? הן לא קלקולה? הן החרפה הזאת, כנראה, לא נגעה בה אלא באֹפן מכונתי; מחֱלאת-הזִמַּה לא חדר עוד אף נטף אחד ללבה; הוא ראה זאת; לא היה בה דבר נסתר ממנו...
"שלש דרכים לפניה: – חשב – להטיל עצמה המימה, להתקבל בבית-המשֻׁגעים או... לאחרונה, להֵעָשות שטופה בזִמה, עד כי יחשך שכלה ויתאבּן לבה". האֹפן האחרון היה היותר נורא בעיניו, ואולם הוא היה ספקן, הוא היה צעיר, חי בעולמות מֱפשָׁטים, זאת אומרת, אכזרי, ולפיכך לא יכֹל שלא להאמין, שהדרך השלישית היא היותר קרובה בשבילה.
"אבל האֻמנם? האֻמנם? – אמר בלבו – האֻמנם גם זו הנפש, שנשמרה עוד בטהרתה, תלך בהכרה ברורה ותִמָּשך לתוך שאול-תחתית נאלחה זו? האֻמנם כבר החל הפרוצס, ורק מפני זה עצרה כֹח לשאת ולסבול עד הֵנה, מפני שהחטא כבר אימו כל –כך נורא בעיניה? לא, לא, זה אי-אפשר! – קרא כמו סוניה לפני שׁעה, – מן הדרך הראשונה עכּב אותה עד הֵנה הרעיון, שזוהי עבֵרה כלַפי אותם... ואם דעתה לא נטרפה עליה עד עתה... אבל מי יאמר, שלא נטרפה? כלום מיֻשבה עליה דעתה? כלום כך מדברים כמו שהיא מדברת? כלום בת-דעת בריאה תחשוב כמו שהיא חושבת? וכי אפשר הוא לשבת על עברי פי-פחת, על פי בור נבאש, להִמָּשך למטה, ולנפנף ביד ולשים אצבע באֹזן כלַפּי הדובר אליה על סכנתה? מה היא? שמא היא מצַפה לנס? בלי-ספק, שהיא מצפה, האם אין כל אלה סִמַּני שגעון?"
הוא עמד בעקשנות על רעיון זה. המוצא היה יָשַׁר בעיניו מכֹּל. הוא התחיל לבחון אותה עוד יותר בעיניו.
– הרי שאַתּ מתפללת הרבה לאלהים, סוניה? – שְׁאָלָהּ.
סוניה החרישה; הוא עמד אצלה וחכה למענה.
– מה אני בלי אלהים? – לחשה בחפזון, באֹמץ, בהביטה בו כהרף-עין במבט נוצץ פתאם, ולחצה בחזקה את ידו.
"נו, זה הדבר!" – חשב.
– ומה עושה לך אלהים בעד זה? – שאל, בהוסיפו לחקור אותה.
סוניה החרישה הרבה, כאִלו לא היה בכֹחה לענות דבר, חזהּ הרַפֱּה התנוֹעע כֻלו מהתרגשות.
– ישתוק! אַל ישאל! הוא אינו כדאי... – קראה פתאם קשות ותבט בו בקצף רב.
"זה הדבר! זה הדבר"! – חזר בפני עצמו בתכיפות.
– הכֹּל עושה! – לחשה במהירות, ושוב השפילה עיניה.
"הנה המוצָא! הנה המוצא והנה הַפֵּשֱׁר" – גמר אֹמר בנפשו, בהתבוננו אליה בסקרנות צמאה.
בהרגשה חדשה, משֻׁנה, כמעט חולנית, הסתכל באלה הפנים הקטנים, החִורים, הכחושים ובשרטוטיהם הבלתי-ישרים, באלה העינים הכחֻלות, העֲנָוות, שידעו להבריק באור כזה, ברגש תקיף כזה, בזה הגוף הקטן, שרעד עדַין מקצף וחֵמה, וכל זה נעשה יותר ויותר תמוה בעיניו, כמעט בלתי-אפשרי, "משֻׁגעת! משֻׁגעת!" – חזר בפני עצמו.
על הקוֹמוֹדה היה מֻנח איזה ספר, מדי עברו עליה, בהתהלכו בחדר, ראה את הספר בכל פעם. עתה נטל אותו ופְתָחו. זה היה אוַנגליון בתרגום רוסי. הספר היה ישן, מעוך, בכריכה של עור.
– זה מִנַיִן? – קרא אליה בחלל החדר. היא עדַין עמדה במקומה, כשלשה צעדים מן השלחן.
– הביאו לי – ענתה כמו בלי-רצון ומבלי הביט בו.
– מי הביא?
– אלישבע הביאה; בקשתיה.
"אלישבע! משֻׁנה!" – חשב. כל אשר בחדר הזה של סוניה נעשה לו יותר ויותר תמוה ונפלא מרגע לרגע. הוא העביר את הספר אל הנר והתחיל לעלעל בו.
– אֵי פה על-אודות אלעזר? – שאל פתאם.
סוניה הביטה בעקשנות לארץ ולא ענתה.
– איפה על תחית אלעזר? מצאי לי, סוניה.
היא הביטה עליו באלכסון.
– לא שם... ברביעי... לחשה קשות, מבלי לעשות צעד אליו.
– מצאי והקריאי לפני, – אמר, ישב, שׂם זרועותיו על השלחן, תמך את ראשו והעמיד עינים זועפות לצד אחד, מוכן לשמוע.
סוניה התקרבה כמפקפקת אל השלחן, כבלתי-מאמינה בחפצו המשׁנה של רסקולניקוב. אמנם נטלה את הספר.
– האמנם לא קרא? – שאלה, בהביטה בו דרך השלחן, מתחת למצח.
 קולה נעשה קשה יותר ויותר.
– זה כבר... כשלמדתי. קראי!
– ובבית-התפלה לא שמע?
– אני... לא הלכתי. ואַת באה לעתים תכופות?
– לא, לחשה סוניה.
רסקולניקוב חִיֵך.
– מבין אני... ואף לקבורת אביך לא תלכי מחר?
– אלך. גם בשבוע שעבר הייתי... להזכרת-נשמות.
– נשמת מי?
– נשמת אלישבע. בקרדֹם הרגוה.
עצביו נתרגזו יותר ויותר, ראשו התחיל להִסתּובב.
– אַתּ היית רֵעָה לאלישבע?
– כן... היא היתה צדיקה... היא היתה באה... לעתים רחוקות... לא יכלה. אנחנו היינו קוראות... ומשוחחות. היא תקבל פני השכינה.
משֻׁנות צלצלו באזניו הדברים האלה, שנאמרו כאִלו מתוך ספר, ושוב חדשה: איזה שויון סודי בינה ובין אלישבע, ושתיהן משֻׁגעות.
"כאן גם אתה תשתגע! מחלה מִדַּבֱּקֱת!" – חשב, – קראי! – קרא פתאם ברֻגזה.
סוניה פקפקה עדַין. לבה דפק. לא הרהיבה עֹז בנפשה לקרֹא לו. כמעט בעִנוי הביט על "המשֻׁגעת האֻמללה".
– למה לו? הן הוא אינו מאמין... – אמרה בחשאי וכאִלו הושׂם לה מחנק.
– קראי! רצוני בכך! – התעקש – הן לאלישבע היית קוראת.
סוניה פתחה את הספר ומצאה את הפרק. ידיה רעדו, קולה לא נשמע. שתי פעמים התחילה, ועדַין לא בֻטאה המלה הראשונה.
"ויהי איש חולה ושמו אלעזר מבית-עניה"... – קראה לאחרונה בהתאמצות, אבל פתאם באמצע הפסוק, צלצל קולה ונפסק כמיתר מתוח ביותר. נשימתה קצרה ובחזהּ נהיתה מועקה.
רסקולניקוב הבין במקצת, למה קשתה כל-כך הקריאה על סוניה, וככל אשר הרבה להבין כן הוסיף להתעקש, ובמין גסות ורֻגזה, שתקרא דוקא. הוא הבין למדי, כמה כבר היה ממנה עתה למסור לו ולגַלות לפניו את שלה, את כל העִקר שלה. הוא הבין, שאלה הרגשות היו סוֹדָהּ, סודה האמתי, ומכבר, אפשר עוד מימי נעוריה בית אביה האֻמלל ואמה-חורגתה המטֹרפה מעֹני, בין הילדים הרעבים, הקולות המגֻנים והתוֹכָחוֹת. ואולם באותה שעה נודע לו, ובבֵרור, שאף שהוא התמוגגה מרֹב יגון ופחד בהתחילה לקרֹא, הנה יחד עם זה איֻמה תשוקתה היא עצמה לקרֹא, למרות כל היגון וכל הפחדים, ודוקא לו, שהוא ישמע, ודוקא עתה – ויהיה מה שיהיה! ... הוא קרא את זאת במבטה, הבין מתוך התרגשותה הנלהבה!... היא הבליגה על עצמה, התגברה על המחנק בגרונה, שהפסיק את קולה בראשית הקריאה, והמשיכה בפרק י"א מהבשורה אשר ליוחנן עד הגיעהּ לפּסוק י"ט.
" ויהודים רבים באו אל מרתּה ומרים לנחמן על אחיהן. ויהי כשמוע מרתּה כי ישוע בא ותצא לקראתו ומרים יושבת בבית. ותאמר מרתּה אל ישוע: אדוני! לו הייתה פה עמנו ולא מת אחי. וגם עתה ידעתי כי בל אשר תשאל מאת האלהים כן יתן לך האלהים ".
כאן הפסיקה שוב, בהרגישה בבושה, כי שנית ירעד ויפָּסק קולה...
"ויאמר אליה ישוע: הלא יקום אחיך. ותאמר אליו מרתּה: ידעתי כי יקום ביום התקומה ביום האחרון. ויאמר אליה ישוע: אנֹכי התקומה והחיים; המאמין בי אף כי אף כי הוא מת יקום וחי; וכל חי אשר יאמין בי לא ימות לעולם; התאמיני זאת אַתּ? ותאמר אליו:" (סוניה שאפה רוח בכאב, ואחר קראה בהטעמה ובכֹח, כאילו היא בעצמה הדורשת ברבים):
"הן אדוני! הן אנֹכי האמנתי, כי אתה הוא המשיח בן האלהים הבא אל העולם".
היא נפסקה רגע, מִהרה ונשׂאה אליו את עיניה, אבל מיד התגברה על עצמה והוסיפה לקרֹא. רסקולניקוב ישב בלי-נוע ושמע; ידיו על השלחן ומבטו לצדדין. הגיעו עד פסוק ל"ב.
"ומרים באה אל המקום אשר ישוע עמד שם ותראהו ותִּפֹּל לרגליו. ותאמר לו: אדוני! לוּ היית פה עמנו ולא מת אחי. כראות ישוע אותה בוכיה ואת היהודים בוכים עמה, וימר רוחו בקרבו ויסער לבו. ויאמר: אָן קברתם אותו? ויאמרו אליו: בֹא אדוננו, וראה, ויבך ישוע. ויאמרו היהודים: ראו, מה נפלאה לו אהבתו. ויש מהם אמרו: ההוא אשר פקח עיני העִוֵר, לא יכֹל לעצֹר גם את זה ממות?
רסקולניקוב פנה אליה והביט בה בהתרגשות: כן, זה הדבר! היא כבר רעדה כֻּלה בקדחת ממש. הוא ראה זאת מראש. היא הלכה וקרבה אל הפסוקים של הַנֵּס הכי-גדול והנפלא, ורגש של נצחון גדול תקף אותה. קולה נעשה צלול כקול המתכת; נצחון וגיל נשמעו בו וחִזקו אותו. השורות רקדו ונתערבו לפניה, מפני שלעיניה באה אפלה, אולם היא ידעה בעל-פה את אשר קראה. בפסוק האחרון: "ההוא אשר פקח עיני העִוֵר, לא יכֹל" – השפילה את קולה ובחֹם וברגש מסרה את הספק, התוכחה והלעג של הבלתי-מאמינים, של היהודים העִורים, אשר מיד, בעוד רגע, יפלו כמֻכי-רעם, יבכו ויאמינו... ואף הוא,הוא – אף הוא העִוֵר והבלתי-מאמין, ישמע כרגע ויאמין, כן, כן, כרגע, עתה – כך חָזתה ורָעדה מִצִפִּיַת-ששון.
"וישוּע במר-נפשו בא אל הקבר והוא מערה ואבן שׂומה על פיה. ויאמר ישוע: גֹלו את האבן. ותאמר אליו מרתּה אחות המת: אדוני! הנה הוא נבאש, כי זה לו ימים ארבעה".
היא הטעימה והדגישה את המלה "ארבעה".
"ויאמר אליה ישוע: הלא אמרתי לך, אם תאמיני, אז תראי את כבוד האלהים. ויגֹלו את האבן, וישוע נשא את עיניו למרום, ויאמר: אודך אבי כי ענעתני. ואני ידעתי כי מדי אדַּבּר אתה תענה. אפס בעבור העם העומד עלי דִבַּרתי כן, לבעבור יאמינו כי אתה שלחתני. ככלותו לדַבֵּר כן ויקרא בקול גדול: אלעזר, עורה וצאה! ויצא המת ", ( קראה בקול ובששון-נצחון, ורעד עובר בכל יצורי גוה, כאִלו היא רואה זאת עין-בעין).
"וידיו ורגליו אסורות. בתכריכים ופניו קשורים במטפחת. ויאמר ישע אליהם: תתירוהו ותנו לו ללכת. ורַבּים מן היהודים אשר באו אל מרים, בראותם את אשר עשה ויאמינו בו".
יותר לא קראה ולא יכלה לקרֹא; סגרה את הספר וקמה בחפזון מעל הכסא.
– כל זה על תחית אלעזר – לחשה בקול מרֻסק וקשה ועמדה בלי תנועה, לאחר שסרה מעליו, כאִלו לא הֵעֵזה והתבַּישה לשאת אליו עין. רעידתה הקדחתנית עוד לא חדלה, שריד-הַנֵּר הלך זה כבר הלוך וכבֹה בַּפָּמוט המעֻקל, בהאירו באור כהה בזה החדר הדל את הרוצח והזונה, שנפגשו יחד בקריאת הספר הנצחי. עברו כחמשׁה רגעים או יותר.
– אני באתי לדבר אתך על ענין אחר – אמר פתאם רסקולניקוב בקול רם ובפנים נזעמים, קם ונגש לסוניה. זו נשאה אליו את עיניה דומם. מבטו היה קשה ביחוד והפיק איזה החלטה פראית.
– אני עזבתי היום את אמי ואחותי – אמר – לא אוסיף לבוא אליהן. אני נתקתי כל קשר בינינו.
– למה? – קראה סוניה, מֻכּת-תמהון, הפגישה בצהרים עם אמו ואחותו השאירה עליה רֹשם בלתי-מצוי, אף כי לא ברור לה לעצמה. הידיעה על הפרידה הטילה עליה אימה.
– עכשו אין לי אלא אַתּ, – הוסיף – נלכה יחדו... אני באתי אליך, שנינו ארורים, ושנינו נלך יחדו!
עיניו נוצצו. "כחסַר-דעה!" – חשבה סוניה מצדה.
– לאן? – שאלה באימה, ושלא בכַוָּנה נרתעה לאחורה.
– מִנַין לי לדעת? יודע אני רק, שדרכנו אחת היא, זה יודע אני ברור – ותו לא. מטרה אחת לשנינו!
היא הביטה בו ולא הבינה דבר. היא רק הבינה, שהוא אֻמלל עד אין-קץ.
– איש מהם לא יבין דבר, אם תדברי אליהם – המשיך – ואני הבנתי, אַת דרושה לי, ולכן באתי אליך.
– איני מבינה... לחשה סוניה.
– אחר-כך תביני. כלום לא אותו מעשה עשית גם אַתּ? גם אַתּ עברת...
יכֹלת לעבור. אַתּ אִבּדת לדעת את... עצמך, את חייך אַתּ – אחת היא! יכֹלת לחיות חיי רוח ושכל, וחייך יִכְלו בסֱנַיה... אולם כבד ממך לבדך לשאתו, ואם תשארי לבדך, תשתגעי כמוני. אַתּ כבר כמשֻׁגעת; הרי שעלינו ללכת יחדו, בדרך אחת! נלכה!
– למה? למה הוא מדבר כל זה! – אמרה סוניה, נסערה מדבריו.
– למה? מפני שכך אי-אפשר להִשָׁאר! הן צריך סוף-סוף לשפוט ישר, ברצינות, ולא לבכות כילדים ולצעוק, שאלוהים לא יעזוב! נו, מה יהיה, אם באמת יובילוך מחר לבית-החולים? ואותה אשה הלא מטרפה ושחֻפָה, תמות בקרוב, והילדים? האם פוליצ'קה לא תאבד? האם לא ראית בפִּנות הרחובות ילָדות, שאמותיהן שולחות אותן לבקש נדבה? לי נודע לא-פעם, היכן גרות אותן האִמות. שם אי-אפשר לילדות להִשָׁאר ילדות. שם בו-שבע הוא גנב ושָׁטוּף בזִמה. ואת הילדים הלא ציוה גואלנו לכבד ולאהוב, כי הם עתידהּ של האנושיות...
– מה לעשות אפוא, מה לעשות! – בכתה סוניה בכי היסטֵרי וספקה כף.
– מה לעשות לשַׁבר מה שצריך לשבּר; ואת היסורים לקבל! מה? אינך מבינה? אחר-כך תביני... חֹפש ושלטון, בעִקר, שלטּון! על כל הרמש הרומש ועל כל קן-הנמלים!... הנה המטרה! זכרי זאת! זוהי צַוָּאתי! אפשר, שאני מדבר אתך בפעם האחרונה. אם לא אבוא אליך מחר, תשמעי בעצמך על הכֹּל. ואז זכרי דברי אלה. ובזמן מן הזמנים, אחר-כך, כעבור ימים ושנים, אפשר תביני את פֵּרושם. ואם אבוא מחר, אגיד לך, מי הרג את אלישבע. שלום!
סוניה נרעדה כֻלה מפחד.
– וכי יודע הוא, מי הרג? – שאלה, אחוזת-פלצות, בהביטה בו פראות.
– יודע ואגיד... לָך, לך בלבד. בחרתי בך. אני לא סליחה אבוא לבקש, כי-
אם אגיד פשוט. אני בחרתי בך מאז להגיד לך את זאת. עוד אז, כשדִבּר אביך על-אודותיך, ואלישבע עוד היתה חיה הָגִיתי בזה. שלום! יד אַל תתני לי, מחר!
הוא יצא. סוניה הביטה עליו כמו על משֻׁגע; אולם היא בעצמה היתה כמטֹרפת וחשה זאת. ראשה הסתובב. "אֵלִי! כיצד יודע הוא, מי הרג את אלישבע? מה פֵּרוש הדברים האלה? כמה זה נורא!" ואולם יחד עם זה לא בא הרעיון ללבה. בשום-אֹפן! בשום-אֹפן!... "הוי, ודאי שהוא אֻמלל מאד!... הוא עזב את אמו ואחותו. למה? מה היה? ואל מה הוא מתכונן? מה זה דִבּר לה? הוא נשק את רגלה ואמר... אמר (כן, מפֹרש אמר), שבלעדיה אין הוא יכול לחיות... רבונו-של-העולם!"
בקדחת ובהזיות עבר הלילה הזה על סוניה. יש שקפצה ממשכבה, בכתה. ספקה כפּיה, ויש שנפלה שוב לתוך תרדמת-קדחת וראתה בחלומה את פוליצ'קה, קטרינה איבנובנה, אלישבע, קריאת האוַנגליון ואותו... הוא עם פניו החִורים ועיניו הבוערות... הוא מנשק את רגלה, בוכה... הוי, רבונו-של-העולם!
מעבר לדלת מימין, מעבר לאותה דלת סתומה, שהבדילה בין חדרה של סוניה ובין מעונה של גֱרטרוּדה קרלובנה רֱסְלִיךְ, היה חדר-בֵּינַים, שהיה ריק זה מכבר, שַׁיָך לדירתה של הגברת רֱסְלִיך ועומד לשכירה, כפי שהכריזו המודעות בשער ובשמשות החלונות היוצאים אל החפירה. סוניה נתרגלה מאז לחשוב את החדר הזה לריק, אשר רגל אדם לא תדרוך בו. ואולם בכל העת הזאת, מעבר לדלת, בחדר הריק, עמד האדון סוִידרִיגַילוב, מתחבּא ומקשיב לשיחה. אחרי צאת רסקולניקוב, עמד הקשיב רגע, הִרהֵר, יצא על בהונות רגליו אל החדר השני, אל חדרו, לקח משם כסא וחֱרש הכניס אותו לכאן והעמידו סמוך לדלת, המובילה לחדרה של סוניה. השיחה נראתה בעיניו מענינת וחשובה מאד, ומאד-מאד מצאה חן בעיניו – כל-כך מצאה חן, עד שהכניס את הכסא, בכדי שליָמים יבואו, ואפילו מחר, למשל, להנצל מאי-הנעימות לעמוד שעה שלמה על רגליו, אלא להסתדר באֹפן היותר מַנְעִים, בכדי לֵהָנות הנאה שלֵמה וגמורה בכל המובנים.