הביאור (מנדלסון)/דברים/פרק א

פסוק א

אלה הדברים - יתכן שהוא שב על הספרים הקודמים, כי כל אמרות ה' נעוצות ומודבקות ראש ותוך וסוף. ושעור הכתובים א ב ג ד ה כך הוא: אלה המצוות והחוקים (אשר באו בספרים הקודמים) הם הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל וגומר : באחד עשר יום. (אשר הלכו) מחורב (ללכת) דרך הר שעיר (אל ארץ ישראל ולא באו כי אם (עד קדש ברנע) (ושם קרה מה שקרה ונגזרה עליהם שלא להכנס לארץ ישראל מיד מקדש ברנע דרך הר שעיר, כי אם לסוב את ההר ימים רבים עד תם כל הדור ההוא) : (ויהי בארבעים שנה). בעשתי עשר חודש באחד לחודש דיבר משה אל כל בני ישראל (פעם שנית) כל אשר ציווה ה' אותו עליהם (והיה זה) אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי אשר ישב בחשבון ואת עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרות באדרעי : (בעבר הירדן בארץ). מואב עברו את נחל זרד (כאשר קרבו לגבול ארץ ישראל, וראה משה שכבר בא יומו להיאסף אל עמיו ולעזוב את ישראל ביד יהושע, עתה) הואיל משה באר את התורה הזאת (הסכים וגמר בדעתו ללמד ולשנן את תורתו, ולהוסיף ביאור במקום הצורך, טרם מותו).

בעבר הירדן - לפי פשוטו כל הנזכרים בפסוק זה מקומות הן וכן הוא דעת בי יוסי בן דורמקסי בספרי, והוא נותן סימן בתוך סימן כפי שזכרנו, לפרש היכן נאמרה ההגדה הזאת? בעבר הירדן ולפי שיש לירדן שני עברים, אמר שהוא בעבר הירדן לצד מדבר שהלכו שם ישראל, טרם עברם את הירדן.

בערבה - כלומר באיזה מקום במדבר? באותו מדבר שבערבות מואב.

מול סוף - שים סוף מתחיל ממזרח ארץ ישראל, שנאמר וְשַׁתִּי אֶת-גְּבֻלְךָ, מִיַּם-סוּף וְעַד-יָם פְּלִשְׁתִּים (שמות כ"ג ל"א) כלומר ממזרח עד מערב הוא ים המלח, שכתוב בגבול קרן דרומית מזרחית באלה מסעי. וגם בפרשת ואתחנן (ד' מ"ט). וכל הערבה עבר הירדן מזרחה ועד ים הערבה וגומר, וזהו ים סוף אצל ערבות מואב.

בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב - כל אלו מקומות לא נזכרו בפרשת אלה מסעי, או נזכרו בשמות אחרים כי הנה שניר יש לו ג' שמות ורבים כן.

פסוק ב

אחד עשר יום מחרב - בשנה השניה בחודש השני בעשרים בחודש נסעו מחורב, (שהוא הר סיני. לדעת המפרשים, ולדעת הרמב"ן הוא מקום קרוב לו) ובאו לחצרות, ומשם למדבר פארן; ובו קדש ברנע, כדכתיב וַיָּבֹאוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן...אֶל-מִדְבַּר פָּארָן--קָדֵשָׁה (במדבר י"ג כ"ו) ולולי חטאו שם בעצת המרגלים היו יכולים ליכנס דרך הר שעיר מיד לארץ ישראל, כי קדש ברנע סמוך לגבול ארץ ישראל, וכן הייתה הכוונה הראשונה. וכל המשפטים אשר שם משה לפניהם, וכל המצות והחוקים אשר הודיעם אחרי שמעם עשרת הדיברות בהר סיני, כל אלה אמר להם באותן אחד עשר יום אשר הלכו מחורב עד קדש ברנע, ללכת דרך קרוב אל ארצם. ואלם קלקלו שם בחטא מרגלים ונגזרה עליהם הגזרה להיות רועים במדבר, ובשביל כך סבבו את הר שעיר ימים רבים והלכו במדבר ארבעים שנה, ובכל אותן הימים לא חידש להם משה דבר בתורתו, עד עתה לסוף שנת הארבעים.

פסוק ג

ככל אשר ציוה וגומר - חזר ושנה לבנים כאשר ציווה ה' אותו בשבילם, וכאשר הודיע לאבותם.

פסוק ה

הואיל משה — שרש י.א.ל ושרש א.ל.ה ושרש א.ו.ל שלשתם אחד, והוראתם הכוללת גמר העצה והסכמה מוחלטת אל המעשה, אף אם יקשה לעשותו, בל"א (זיך ערקיהנען, אונטערפֿאנגען). נאמר "הנה נא הואלתי" (בראשית יח כח) (איך האבע איך ערקיהנט), וכן "ויואל ללכת" (שמואל א יז לט); "ויואל משה לשבת" (שמות ב כא) (האט בעטלאָספען). והושאל אל ענין השבועה יבטיח הנשבע לעשות דבר מה בלי ספק, ואל ענין הקללה או העונש אם לא יעשה את המעשה ההוא: "ויואל שאול את העם" (שמואל א יד כד) (האט זיא בעשוואָרען, אָדער לוט פֿעסטען ענטשלוס בעוואָגען), "ואת אלית" (שופטים יז ב), וכן "אלה" ו"אלות", "ונשא בו אלה להאלתו" (מלכים א ח לא), "אלה וכחש" (הושע ד ב), "אלות שוא" (שם י, ד), "תאלתך להם" (איכה ג סה). והועתק אל ענין ההסתכלות בלי עצה (פֿערווענגענהייט, טאָללקינהייט), והוא הסכמה נבערה מדעת, ואל הסכלות והטפשות לעשות המעשה המסוכן והמקולקל, כמו "אשר נואלנו" (במדבר יב יא) (וויר ווארען פֿערוועגען, פֿערמעססען), "נואלו שרי צוען" (ישעיהו יט יג) (טאָללקיהן), "אולת אדם תסלף דרכו" (משלי יט ג) (דיא טאָללקינהייט, פֿערוועגענהייט). ובמקום הזה נאמר על גמר ההסכמה והרצון, (פֿאָרגענאָממען, וואר ענטשלאָססען):

באר — פועל עבר. והוא כמו "הואיל משה ובאר", וכמוהו "חמק עבר" (שיר השירים ה ו):

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.