דרשות הר"ן ג

<< · דרשות הר"ן · ג · >>

ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר. החדש הזה לכם ראש חדשים וגו', (שמות י״ב:א׳-ב׳):
עם היות שהתורה האלהית כלליה ופרטיה ודקדוקיה, נאמרה מפי משה, במצוה הזאת שהיא ראשונה שנצטוו בה ישראל היה הדבור לשניהם, מאשר נתעסקו שניהם בגאולת מצרים, ולכן ראוי שישתתפו במצוה אשר סבתה הגאולה ושהוא מענינה. ועוד כי נבואת אהרן קדומה בזמן לנבואת משה עליו השלום כמו שאמרו לעלי הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה (ש"א ב') והיא פרשה שנאמרה ביחזקאל שהתנבא בה אהרן במצרים, ובעת עלה זכרון אבותינו לטוב שהוציאם משעבוד וגלות מצרים נבחר משה, והוא עליו השלום לרוב ענותנותו נסוג אחור מהשליחות ההוא הנכבד. מצורף לזה אמרו כי להיותו כבד פה וכבד לשון לא יהיה קדוש השם הנכבד היותו שליח מהש"י לישראל ואל מלך הגוים, כאמרו כי כבד פה וכבד לשון אנכי. והיתה התשובה בזה אליו הלא אהרן אחיך וגו', כלומר ידעתי מעלת מדותיו שלא יקפיד אם אתה תהיה ראש לשליחות והוא לא ישמש רק להשמיע דבריך, וגם הוא הנה יוצא לקראתך וגו' כלומר ולא די שלא יקפיד בזה אלא גם כשיראה אותך במעלה הזאת ישמח בלבו, וכבר חשבו רבותינו ז"ל זה למעלה גדולה לאהרן ושקבל שכר על זה, בשכר אמרו וראך ושמח בלבו זכה לחשן משפט על, לבו, ומאשר לא נתקנא במשה בהיותו נבחר לנבואה עם היותו קודם לו, חלק לו השם יתעלה כבוד להתיחד הדבור הראשון לשניהם:
אמנם יש לעיין איך היה שלא השלים השי"ת למשה רבינו שלימות גמורה עד שלא יצטרך לשליחותו שתוף כלל. כי אין ספק שענין משה ומדרגתו היה למעלה מן הטבע. ושהשלימו הש"י בענין נסיי במה שאין בכח האדם ויכלתו להשיג כאמרו ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו'. בזה הפסוק הודיענו שנבואת משה ומדרגתו הוא דבר למעלה מן הטבע איננו אפשרי שישיגנו האדם כפי המנהג הטבעי. שאם היה כן היאך אמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. והש"י לא ימנע טוב מבעליו לבלתי ישיג האדם מעלה שהיא אפשרית לו. אבל ענין הפסוק הוא להודיע כי ענין משה היה מן כח הנסים והנפלאות ויצא מגדר הענינים הטבעיים. כי אם היות שחול רוח הנבואה על האדם הוא ענין אפשרי לפי המנהג הטבעי. אמנם כאשר תחול בו ישקעו כחות גופו עד שיבטלו פעולותיו. אבל כשתחול רוח נבואה על האדם והוא ער עומד על רגליו שלם בכחותיו כאשר ידבר איש אל רעהו זה נמנע בחוק הטבע. כי מי שישיג זאת המדרגה ישיג היותו איש ושכל הבדל בבת אחת. וזהו שהודיעו הכתוב כי זה דבר נסיי חדשו השם ית' והשגיבו בכחו כיתר הנפלאות שחדש לקיום התורה. כי זהו ההכרחי שבכלם כדי שלא יוכל שום נביא מכזב להתפאר שהוא ינבא דבר הפך דברי משה רבינו ע"ה. כי הש"י הודיענו שמה שהשיג משה רבינו מזה הוא למעלה מן האפשרות בדרך הפלא. ושזה הפלא לא יעשה לאדם אחר בעולם כמו שנעשה למשה רבינו. א"כ נדע בזה שכל מי שיחלוק עליו הוא מכזב, כי משה הגיע למדרגה שלא הגיע לאדם אליה לעולם והוא שהוא שב שכל נבדל בפעל ולא היה ענינו מקבל השנוי וההתפעלות עד שישכיל בעת אחד יותר ממה שישכיל בעת אחרת. אבל היו כל העתות אליו שוים בהשגה. וזהו ענין רמזוהו רבותינו ז"ל ריש יומא אמרו שם שבע ימים קודם יום הכפורים ושבעת ימים קודם שרפת הפרה מפרישין כהן גדול. ולמדו זה מסיני דכתוב (שמות כ"ד) וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים. מאי ששת ימים זה בנין אב שכל הנכנס למחנה שכינה טעון פרישת ששת ימים:
ויש כאן שאלה איך למדו ממשה רבינו לכהן גדול ביוה"כ ולכהן השורף את הפרה. והלא אין למדין קל מחמור להחמיר עליו. אם המעמד הזה אשר לא היה כמוהו היה טעון פרישה איך נלמוד מזה לכהן גדול ביום הכפורים ולכהן השורף את הפרה:
והתשובה הוא, כי השנוי וההתפעלות לא יבא כי אם מצד ההפך. כי הדבר לא ישתנה מצד עצמו ולא מצד דומהו אלא מצד הפכו. ולכן השכלים הנפרדים להעלות הפך מהם לא יקבלו השנוי. אבל יהיו תמיד שכל בפועל לא ישכילו עת ויסכלו עת. אבל אנחנו להמצא ההפך בנו נשתנה. פעם נהיה חכמים ופעם סכלים. נדע אחר שנסכל ונסכל אחר שנדע, וכלנו חכמים בכח אך נצטרך תמיד להוציא אל הפועל. וגם אחרי כי נוציא קצת כחותנו מן הכח אל הפועל ונשכיל תתחדש לנו עמימה ומחשך ונצטרך להוציא אל הפועל מה שכבר יצא ושב עמום. וזאת היא מדרגת כל אדם לא תעבור זה כפי הטבע האפשרי בשום פנים. אמנם מדרגת משה רבינו ע"ה שהיתה למעלה מן הטבע כמו שנתבאר היתה נשגבה מזאת. כי הוא היה שכל בפועל ולא היה לו כח שלא יצא אל הפועל. ולא היה גם כן שכלו אחר ששב בפועל מתחדש אלי וליאות וחסרון שישוב כח שלא נשאר לשכלו מסך כלל. ונעלה כל הפך ממנו כי שב במדרגת שכל נבדל. והורה זה באמרו עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם. באור זה כי היה מוכן לנבואה בכל עת שירצה. וידוע הוא שאלו הפרישות כמו שאמרו ז"ל הם כדי שיתבודד האדם באותם ימי הפרישה בדרכי הש"י ובעבודתו המוטלת עליו ויפשיט עצמו מדמיונות גשמיים המונעים שלמותו ושיוציא אל הפועל מה שבכחו. וזה אמנם צריך לכל אדם שיהיה לו שכל בכח ובפועל. אבל משה רבינו ע"ה שהיה שכלי בפועל למה טעון פרישה, הנשאר אליו מסך כלל ודמיון מטריד יצטרך להחלץ ממנו א"כ איך יתנבא בכל עת. ולפיכך אמר מאי ששת ימים כלומר אין ספק שזאת הפרישה לא הצריכה הכתוב בשביל משה כי הוא לא היה צריך לזה אלא זה בנין אב לכל האחרים שיכנסו למחנה שכינה יטענו פרישה. ושידונו קל וחומר בעצמם ממשה רבינו שלא היה צריך לזה כי לו עליו השלום היו כל העתות שוות מפני שהיה ענינו למעלה מהטבע:
ואם כן יש לתמוה אחר שהשלימו הש"י במה שהשלימו שהוא למעלה מן הטבע האנושי איך רצה הש"י שיאסר לו לדבר מהשלמות שהם בטבע האנושי להשיג בשלמות הרבה. ואם תשיב ותאמר כי אין מתנאי מעלת הנביא רק שישלם במעלות שכליות לא שישלם בכל מעלות אחרות התלויות בכחות גופניות. אין הדבר כן שהרי אמרו בפרק אין בין המודר (נדרים דף כט) אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ועניו וכלן במשה. והרי גבור ועשיר אינן מעלות שכליות. ולא מעלות מדותיות. עם כל זה הם מתנאי הנביא. אע"פ שיש מי שפירש כי בגבור רצה הכובש את יצרו ובעשיר מי שיש בו מדת ההסתפקות. והוא השמח בחלקו. אין הדבר כן שהרי שם בנדרים כשאמרו וכולן במשה הוכיחו. גבור מואתפוש בשני הלוחות וגו'. ועשיר מפסל לך. ואין זה ענין למעלות שכליות ולא למעלות המדות כלל. אבל עיקר הענין כי הנביא ראוי שיהיה שלם בכל השלמות שהם ענין נכבד בעיני ההמון למעלת הכללי. כי הוא שלוח אליהם למען יהיו דבריו נשמעים. וא"כ איך יתכן שתחסר למרע"ה מעלת הדבור. ואין ספק כי אחרי המעלות השכליות ומעלות המדות אין שום מעלה שתהיה ראויה יותר בנביא מזאת. להיות צריך לדבר תמיד בפני עמים רבים. עד שהיותו נקרא נביא מצד דבורו תמיד. כי שם נביא מלשון ניב שתים. וראינו עוד שמרע"ה נפלא מזה איך היה אחרי שנבחר לנביא לא הוסר כובד פיו ולשונו. והוא אמרו לא איש דברים אנכי וגו'. והוא כמתמיה על זה איך הוא שאחרי דברך אל עבדך לא הוסר כובד פי. ולא השיב הש"י בזה רק מי שם פה לאדם. ולפי הנראה אין התשובה על ענין התימה כלל:
וראינו עוד לרבותינו ז"ל מרחיקים עוד שיהיה למשה מום גופני כלל, אמרו בפ' המקנא (סוטה דף יב) והנה נער בוכה ותחמול עליו ותאמר מילדי העברים זה. קרי ליה ילד וקרי ליה נער, אלא הוא ילד וקולו כנער, אמר ליה רבי נחמיה א"כ עשיתו למשה בעל מום. ואחרי אשר תמהו על זה איך לא תמהו על המבואר בכתוב היותו כבד פה וכבד לשון:
והתשובה על זה, כי מהיות התורה וקבלוה היותר גדול שאפשר שיהיה במין האנושי ראוי לעם שיקבלוה שינתנו הוראות חזקות שהתורה ההיא אמתית. ושיוסר כל ספק מאותן ההוראות ומהענין כלו בכללו שאינו בא כי אם בכל אלהי. ועל זה נמשך יציאת מצרים כלו שרצה הש"י שיתחדשו אותו בגאולה ההיא שהוא בלי ספק התחלת התורה אל כל ישראל, למען ידעו כי הנמנעות בחק הטבע אינם נמנעות בחק הש"י. שיתחדשו אותות בגאולה ההיא שהיא בלי ספק הפנה היותר גדולה בדת. ומי שיכפור אותה יכפור את הדת בכללה ויבטל גמול ועונש לגמרי. ובהיות זה קוטב התורה אשר עליו תסוב הגאולה שהיא הקדמה לתורה. ירצה הש"י שיתפרסם זה הדעת בארץ מצרים לפי שהיא ארץ חרטומים ומכשפים. ומה שיבחן שם שהוא דבר נמנע בחוק הטבע. וכי לא תספיק בו חכמת הכשוף אשר היא סעיף מסעיפי החכמה הטבעית, ראוי שיאמן שהוא נעשה בכח אלהי בלי ספק, ושהנמנע בחוק הטבע אינו נמנע בחוק הבורא. ואלו נתחדשו האותות והמופתים ההם בארץ נעדרת החכמה, היה נשאר ספק בפנה הזאת עדיין. כי אולי יחשבו אנשים שכל האותות ההם נתחדשו בחכמת הכשוף ושהם כלם אפשריים בחוק הטבע:
וזה ענין רמז לרבותיו ז"ל במס' מנחות פרק כל הקרבנות (דף פה) אמר אמרו לו יוצני וממרא למשה רבינו תבן אתם מכניסים לעפריים אמר להם אמרי אינשי למתא ירקא ירקא שקול, וכך פירשו יוחני וממרא שהיו מכלל חרטומי מצרים שחשבו שאלה האותות שחדש הנביא הנאמן שחדשם באותם תחבולות, ולכך תפשו עליו אחרי שבא לרמות ההמון לדעתם המגונה. איך הלך לארץ מלאה מאלה התחבולות. והשיב להם, אמרי אינשי למתא ירקא ירקא שקול, כלומר שהשלם באיזה דבר שיהיה לא תוכר מעלתו כי אם בארץ שימצאו בה חכמים מאותו הדבר בעצמו. כי שם יבחן עוצם חכמתו על חכמתם כמו שהירק היותר משובח ימכר יותר בעיר רבת הירק, כי שם תוכר מעלתו על האחרים. כן ראוי שיבחנו אותותיו בארץ הזאת. כי בכאן יהיו נערכים מבארץ אחרת. יתבאר כאן בלי ספק שהם נעשים בכח אלהי וכי לא תספיק חכמה אנושית לחדשם. הנה א"כ הענין כלו נוסד בענין אי אפשר שיפול בו הספק שיהיה מתחדש כי אם בכח אלהי גמור:
ולזאת הסבה נשלם משה בכל שלמות נביא. להאמין שענינו בכח אלהי. והוסר ממנו בהשגחה גמורה הדבור הצח. למען לא יחשב להיות כלל בני ישראל וגדוליהם נמשכים אחריו יהיה להמשכם אחר צחות דבריו. כמו שידוע שיאמר על מי שהוא צח הדבור שימשיך לב ההמון אחריו. ושהשקר ממנו יחשב אמת. וזה הדבר כלו בהפך במי שהוא כבד פה. כי גם האמת ממנו לא יקובל כי אם בחוזק הגלותו. ולזאת הסבה היה כבד פה וכבד לשון בהשגחה גמורה. לא שיהיה דבר נופל במקרה.
והיתה התשובה מספקת לשאלתו של משה. ונכלל בתשובה הזאת עיון דק מחכמה. והוא שידוע כי בהעדרים לא יתכן לומר ע"צ האמת פעולה ושימה. כי אין הענין בקנין והעדר כענין בין ב' ההפכים. כי ב' ההפכים לא תכלול אותם סבה אחת. אבל לכל א' מהם סבה מיוחדת. ולכן יאמר שם הפועל בכל אחד מהם. כאשר יאמר בלובן והשחרות. כי מי שהלבין הבגד השחור פעל בו הלובן. לפי שאין סבת הלובן סור סבת השחרות לבד אבל סבה אחרת חדשה הלובן. ולכן יתלה כל א' מהם בפעל. ואין הענין כן בהעדר וקנין לפי שסבתם אחת, ולכן הקנין נתלה בפועל. ולא ההעדר כי איננו נתלה כי אם בהעדר סבת הפועל. כאשר תאמר כי עלות השמש על הארץ סבת האור. הנה כי האור נתלה בפועל ההוא. אבל החשך שהוא נעדר האור אינו נתלה בפועל רק בהעדר סבת האור. ולכן לא תתכן בו פעולה ובריאה כ"א בהעדרה, לפי שאיננו ענין בעצמו רק העדר ענין אחד. כן הענין בעצמו בכח הדברי החיצוני והאלמות. כי אין ענינם כענין ב' ההפכים שיהיה לכל אחד מהם סבה מיוחדת עד שיצטרך כל אחד אל פועל ומשים. אבל ענינם כענין הקנין וההעדר. שהאלמות אין לו סבה בפני עצמה רק העדר סבת הדבר. ולכן לא יתכן לומר ע"צ הדקדוק שהש"י ישים אלם כי האלמות איננו נתלה בסבה רק בהעדר סבה:
אמנם כבר כתבו החכמים שעל צד העברה הלשונית יאמר על מי שהוא ביטל סבת הקנין, שהוא חידש. וזה אמרו יוצר אור ובורא חשך. אע"פ שלא תתכן בחשך בריאה כי אין עצתו רק העדר סבת האור. ועל זה הענין יאמר במי שכבה הנר שהוא חידש החושך, וזה יהיה על שלש מדרגות. בשתים מהם תאמר פועל החשך לפי העברה הלשונית. ובשלישית לא תאמר כלל. האחד הוא שיאמר על מי שכבה הנר שפעל החשך. וזו היא קרובה להיותה נתלית בפועל על צד ההעברה. השני במי שמנע מי שהוא רוצה להדליק הנר בבית. יאמר על המונע שהוא סבב החשך. השלישי יאמר בו שהוא סבת ההעדר בדרך העברה גם במי שלא הדליק הנר בביתו שלא יאיר בו, שהוא סבת העדר אור, וזה אמנם הוא באדם. אך הש"י אינו כן. כי כמו שהוא סבת כל אופני קנין. כן הוא סבת כל אופני ההעדר. והענין הזה הוא על דרך שאבאר:
ידוע כל דבר שא"א לספר בו שנפל במקרה. לסדור והנחתו וענינו, מורה על פעל כוון בו, כאשר נאמר על כל ספר מסודר, מאותיות ותיבות, כי זה בלי ספק לא נפל במקרה. אבל נעשה ע"י פעל כוון בו. הנה הפעל המסודר בלי ספק מורה על פועל סדר אותו וחדשו. ובזה אין הפרש בין שיהיה הפועל הש"י ובין שיהיה האדם. אבל ההפרש בין שתי הפעולות הוא, כי החסרון שבפעל האנושי שהוא ההעדר שבו איננו מורה על כוונת הפועל. שיכוון בהעדר ההוא כהוראת הפעל על כוונת הפועל. כי הפעל המסודר אי אפשר שיבא כי אם בכוונת פועל. והעדר הפעל יבא באחד משלש סבות. אם לכוונת מכוין בהעדר ההוא, ואם שלא עלה על לב הפעל ההוא ונשאר נעדר. ואם שעלה על לב אלא שלא הספיק יכולת הפועל אל הפעל ההוא ונשאר נעדר על כן. וזה אמנם בפעלים האנושיים אך בפעולות הש"י אינו כן. ולכן ההעדר הנמצא בפעל האדם איננו נתלה בפעל האדם כלל. כי איננו מורה על כוונת הפועל ממנו. אחר שאפשר שלא בא הפעל מפני סבות אחרות. אך ההעדר הנמצא במעשה השם. מורה הוראה גמורה על כונה ממנו. כמו הדבר הנמצא במעשיו בפעל. כי כמו שאי אפשר שיבא הפעל כי אם בכונה ממנו, כן אי אפשר שיבא ההעדר כי אם בכונה ממנו:
וזהו מה שהשיבו הש"י. מי שם פה לאדם וגו'. איך תחשוב שהיותך נעדר צחות הדבור הוא דבר נפל במקרה. מי שם פה וגו'. כלומר כי כמו שהדבור לאדם הוא קנין מורה על כונה ממנו. כן העדר הדבור לאלמים מורה על כונה ממנו, ואין דבר בפעולותיו נופל במקרה לא הקנין ולא ההעדר שבהם. אבל ראוי שיהיה נתלה בו הכל בכונה גמורה מאתו. הודיעהו בזה כי היותו כבד פה לא נפל במקרה אבל בכונה גמורה מאתו ית' לסבה אשר זכרנו:
וזה ענין בארוהו רבותינו ז"ל במדרש רבה אמרו. ויאמר ה' אליו מי שם פה וגו'. אמר לו אם אין אתה איש דברים לא תחוש הלא אנכי בראתי כל פיות שבעולם ואני עשיתי אלם מי שחפצתי ועור לראיה ופקח לשמיעה. ואם אני הייתי חפץ שתהיה איש דברים בידי היה לעשות כך. גם אני חפץ בעת שתדבר יהיו דבריך נכונים שאני אהיה עם פיך. הדא הוא דכתיב ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך. ועם כל זה בהיות קשה למשה שידבר עם פרעה בהיותו ערל שפתים נתן לו הש"י למתורגמן אהרן. ועם היות אהרן גדול ממנו וקודם אליו בנבואה לא נתקנא בו וכבר הזכירו זה רבותינו ז"ל למעלה גדולה אליו שקבל שכר עליה. אמר בפרק רבי אליעזר דתולין (שבת קל"ט) אמר רבי שמלאי בשכר וראך ושמח בלבו זכה לחשן המשפט על לבו:

וזה המאמר צריך באור, מדוע נתיחס זה הגמול לאהרן על טוב לבבו בנבואת משה יותר מכמה מעלות שהיו לאהרן מצד כהונתו:
והתשובה בזה שכבר הודיעונו רבותינו ז"ל שכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה. כמו ששנינו במשנתנו (סוטה דף ט') וכן לענין הטובה. ורצה זה הש"י כדי שתתיישב ענין ההשגחה בלב בני האדם. כי אם לא יבא הגמול הטוב ולא יהיה הפעל הטוב. אפשר שיהיה זה נתלה במקרה ובמנהגו של עולם. אבל כאשר יהיה הגמול באותו ענין בעצמו שהיה הפעל הטוב אז יודע כי זה בהשגחה מהש"י ובכונה ממנו לשלם טוב לטובים. ולכן יחסו ז"ל זה הגמול לאהרן תחת זה הפעל יותר מכמה מעלות טובות שהיו בכהונה גדולה. שהוא מורה שלא זכה אהרן לזאת המעלה כי אם לגמול מזה הפעל. כי דבר ידוע הוא שעל ידי החשן היה נודע ענין העתידות. וזה לא היה ראוי שיגיע לחלקו של אהרן. כי הודעת העתידות הוא דבר ראוי לנביא לא לכהן. כי כמו שמענין הנביא הגדת העתידות לא ענין העבודות כלל. כן מענין הכהן מעשה העבודות לא הגדת העתידות. ושמא תאמר שכיון שרצה הש"י שיהיה כהן גדול משמש בשמונה כלים אשר החשן מכללם זכה אהרן לזאת המעלה מצד כהונתו. אין הענין כן. כי החשן אינו מגיד העתידות מצד היותו חשן לבד אבל מצד האורים והתומים שהיו בין כפליו שלא היו מכלל בגדיו. והראיה עוד בזה שהאורים והתומים לא הוזכרו כאן בסדר ואלה פקודי במעשה הבגדים כלל. כמו שכתב הרמב"ן ז"ל. כי אמר ויעש את החשן ולא אמר ויעש את האורים ואת התומים. כי לא היה זה ממעשה האומנים כלל אבל משה לבדו נצטווה בדבר. כמו שנאמר בפרשת ואתה תצוה ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים. וכן עשה כמו שאמר בפרשת צו ויתן את האורים ואת התומים: הנה כל זה מורה שאין ענין אורים ותומים מכלל בגדי כהונה. וא"כ למה זכה בו אהרן, לפיכך דרשו רז"ל שזכה לגמול טוב באותו ענין בעצמו שהראה טוב לבבו. שעם היותו קודם למשה בנבואה לא נתקנא בו כשנבחר לנביא. ולפיכך זכהו הש"י בחלק נכבד והגדת העתידות. אע"פ שלא היה ראוי לעניני הכהונה. אבל מאשר לא נתקנא בנבואת משה זכה בהודעת העתידות שוה לנבואה או יותר ממנה. שכבר הודיעונו רז"ל בפרק בא לו כהן גדול (יומא דף ע"ג) שהעתידות הנודעות ע"י אורים ותומים מחוייבות יותר מהידועות בנבואה. אמרו שם אף על פי שגזרת הנביא חוזרת. גזרת אורים ותומים אינה חוזרות שנאמר ושאל לו במשפט האורים כו' מה משפט אינה חוזר אף גזרת אורים ותומים אינה חוזרת. הנה שזכה אהרן למדרגה גדולה קרובה למדרגת הנבואה ולא עוד אלא שזכה בה לו ולזרעו. וכל זה בשכר שנתעסק עם מרע"ה בענין יציאת מצרים ולא נתקנא במשה.
מן הטעם הזה באה מצוה זו שהיא התחלת נתינת התורה לשניהם. ואמר ויאמר ה' אל משה ואל אהרן וגו' החדש הזה לכם וגו'. וצריך לבאר מדוע אמר לכם ולא אמר החדש הזה ראש חדשים. וטעם הדבר, כי החדש הזה מצד עצמו איננו ראש חדשים. כי מאשר הגלגל מתנועע בתנועה סבובית לא יתכן שיאמר בחלק ממנו לא ראש ולא סוף. ואע"פ שהחכמים כתבו שזה הזמן ראוי שיהיה ראש הזמנים, על דרך הספור לבד לטוב מזגו ושוי אוירו. זה אמנם יתכן למנין ימות החמה, כי השמש הוא סבת כל זה. אבל למנין הלבנה כאשר הוא מניננו אין החדש הזה ולא שום חדש מחדשי השנה ראשון לחדשים ולא סופם. ולכן אמר החדש הזה עם היותו אינו ראוי מצד עצמו שיהיה ראש חדשים. לכם ראוי שיהיה ראש אחר שנגאלתם בו ושהתחילה לכם בו התורה. כי כל מניננו ראוי שיהיו נוסדים על שרשי התורה לא כפי המנהג הטבעי. כי אין עניננו נוהג כפי הענין הטבעי אבל כלו כפי הגמול והעונש:
ומזה הטעם בעצמו הוא מה אנחנו מונין לבריאת עולם מתשרי עם היות ההלכה כר' יהושע שבניסן נברא העולם. אמר בפ"ק דר"ה (דף י') חכמי ישראל מונין למבול כר' אליעזר ולתקופה כר' יהושע. לפי שבניסן נברא העולם. ועם כל זה מונין למבול כר"א. כלומר לשנות הדורות, וצריך טעם למה:
והתשובה בזה כי מאשר העולם נדון בתשרי אין ראוי שיהיה מנין שניו כפי ההקפים שהקיף ושב אל נקודה אחת כפי מנין השנים. כי זה המנין אמנם יהיה כפי טבעו שיתחייב שובו לנקודתו הראשונה בסוף השנה. וקיומו אינו כפי טבעו רק כפי משפטו. לכן ראוי שיהיה מתשרי לתשרי. כי כאשר נשלם ההקף מתשרי לתשרי ידענו כי מתשרי שעבר חויב כפי המשפט שימשך עד תשרי אחר. ונמצא מנינו לשנים כפי שרש האמונה המקובל לא כפי שהוא מנינו לחדשים. ולכן אמר החדש הזה לכם ראש חדשים:
אבל על דרך רז"ל ירמוז כי מצוה זו מסורה לב"ד וכי המועדים כלם תלוים בקדוש ב"ד. ושהמערער עליהם בדבר מן הדברים שהסכימו גם כי יטעו בהסכמתם חולק על התורה. כמו שראינו ששלח רבן גמליאל לרבי יהושע שיבא אליו במקלו ובתרמילו ובמעותיו ביום כפור שחל להיות בחשבונו (ר"ה דף כ"ה) וכן עשה לפי שהתורה צותה ללכת אחרי מה שהסכימו חכמי הדור גם אם יסכימו הפך האמת אחרי אשר כן הוא הסכמתם ודעתם:
וזה מ"ש בפ"ק דחגיגה (דף ג') ועוד פתח ודרש דברי חכמים כדרבונות וגו' מה דרבן זה מכוין את הפרה לתלמיה להביא חים לעולם אף דברי תורה מכונים לב לומדיהם מדרכי מיתה לדרכי חיים. רצה בזה שכמו שהדברן הוא מכוין את הפרה לעשות חרישתה ביושר ושלא תלך אנה ואנה. ומן היושר ההוא בא חיים לעולם והם התבואות והפירות. אף דברי תורה מכוונים לב האדם ומפקחים אותם. ולא פקחות שיגיע ממנו נזק או דעת נפסד אלא השגת דעת אמתי ישיג האדם בו למה שהוא תכליתו. שיש חכמות מפקחות לב האדם אבל יטוהו מדרך חיים לדרך מיתה שיקנה מהם דעות נפסדות שבהם יהיה נטרד. אבל התורה לא תשאיר ללומדיה דעת נפסד או מדה מגונה. כמו שאמר שלמה ע"ה (משלי ב' י') כי תבוא חכמה בלבך וגו' מזמה תשמור עליך וגו' להצילך מדרך רע וגו'. אמר שאם יקנה חכמה ותבוא בלבו ותנעם לנפשו ככלי יקר יגיע אליו מזה תועלת עצמי. שהמזמה תשמור עליו והתבונה תצרנהו ותצילהו מדרך רע ומאיש מדבר תהפוכות לבל ילכדהו ברשתו. ונתבאר בדברי רז"ל שזאת היא כונת התורה. ממה שדרשו בפרק קמא דעבודת אלילים (דף י"ז ע"א) כל באיה לא ישובון. וזהו שאמרו כאן שמכוונים לב לומדיהם מדרכי מיתה לדרכי חיים:
ואמרו עוד (חגיגה ג') בעלי אסופות אלו תלמידי חכמים שיושבים אגודות אגודות ועוסקים בתורה הללו מטמאין והללו מטהרין ללופ וסלין והללו מכשירין הללו אוסרין והללו מתירין שמא תאמר הואיל והללו וכו' היאך אני לומד תורה מעתה ת"ל כלם נתנו מרועה אחד. כלן פרנס אחד אמרן מפי הגבורה ברוך הוא. שנאמר וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר. דרשו מלת כל לומר שאפילו דברי מי שלא השיג האמת נאמר למשה בסיני:
וזה הענין צריך עיון איך נאמר ששתי כתות המחלוקת נאמרו למשה מפי הגבורה. הנה שמאי והלל חלקו, שמאי אומר מקב לחלה הלל אומר מקבין, באמת שא' משני הדעות הוא דעת אמיתי והשני דעת הפכו. א"כ אין לדרוש שיצא מפי הגבורה דבר בלתי אמיתי:
אבל הענין כך הוא. שכל התורה שבכתב ושבעל פה נמסרה למשה בסיני כמו שאמרו במגלה (דף יט) א"ר חייא בר אבין אמר רבי יוחנן מאי דכתיב ועליהם ככל הדברים מלמד שהראהו הקב"ה למשה כל דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שסופרים עתידים לחדש ומאי ניהו מקרא מגלה. דקדוקי סופרים הם המחלוקת וחלוקי סברות שבין חכמי ישראל וכלן למדן מרע"ה מפי הגבורה. ושתהיה ההכרעה כפי הסכמת חכמי הדור. וזהו ענין ר' אליעזר הגדול ומחלוקתו ואמרו שם בבבא מציעא (דף נ"ט) עמד ר' יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא כבר נתנה למשה על הר סיני וכתוב בה אחרי רבים להטות. הנה ראו כלם שר' אליעזר היה מסכים אל האמת יותר מהם, וכי אותותיו כלם אמיתים צודקים והכריעו מן השמים כדבריו ואעפ"כ עשו מעשה כהסכמתם, אחר ששכלם היו נוטה לטמא אע"פ שהיו יודעים שהיו מסכימים הפך האמת לא רצו לטהר. והיו עוברים על דתם אם היו מטהרים כיון ששכלם נוטה לטמא. שההכרעה נמסרה לחכמי הדורות:
ולפי שמצוה זו היא התחלת התורה. נרמז זה השרש בפרשה זו. כמו שנרמז כאן שרש הגמול והעונש. כי בהיות זו המצוה התחלת התורה ראוי שיורמזו בה פירוש המצות. והראנו בכאן כי בעשותנו מצות הש"י נצלנו מהפגעים הרעים, כמו שראו שהמצוה הזאת הצילתם מהדבר ההוא במצרים. למען יאמינו כי שומר המצוה הוא למעלה מטבע המציאות ואינו משועבד לגלגל וכחותיו. וזהו שאמרו רז"ל (מ"ק ט"ז) אני מושל באדם ומי מושל בי צדיק שאני גוזר גזרה והוא מבטלה. כלומר שלא שעבדתיו לטבע המציאות.
וזה הדעת נתאמת בכלל התורה. כי מצינו בתורתנו הקדושה שלשה התחלות. האחת המצוה הזאת ובזאת ההתחלה הראם עין בעין כי ענין המצוה משנה טבע המציאות. כי מצד הדם הזה אשר היה על המשקוף ועל שתי המזוזות אינו ראוי להנצל מן הדבר ההוא אשר במצרים כי אם מצד המצוה בו. ההתחלה הב' הוא במרה ושם נאמר ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ וגו'. כלומר שנה ה' טבע חקו, שנסו אם הוא מספיק בהסרת המחלה וראו כלם כי כן הוא כי זה מצד העץ אשר הוא הרדופני כדברי רז"ל שהיה ראוי להוסיף במרירות המים המתיקם. ההתחלה הג' היה מעמד הר סיני, אשר אין ספק שכל הענין ההוא למעלה מן הטבע. וזכו כל ישראל מדרגת הנבואה. ואין ספק שהצופה בנבואה משקיף האמתות ורואה אותם ידוע שהתורה ומצותיה הם למעלה מטבע המציאות. ואלו הענינים כלם מורים הוראה חזקה על קיום הגמול והעונש ועל השארת הנפש אחרי הפרדה מהגוף, על דרך שאבאר:
דבר ידוע הוא שאין א' מהנפשות השלוש. הנפש הצומחת לצומח, והנפש החיונית לחי בלתי מדבר, והנפש המדברת לאדם, אין אחת מאלו מושגת בחוש, אמנם קויים אצלנו מציאותם מצד הוראת פעולותיהם. כי כשראינו הצומח מתנועע לכל פאותיו וידענו שלא יספיק לזה טבע לבד. כי התנועה הטבעית לא תהיה כי אם מן האמצע אל המקיף או מן המקיף אל האמצע. קויים אצלנו כי יש בזה המין אשר הוא החי נפש חונית, והשתתפו בזה שני כחות. כח צומח וכח חיוני אשר באורו כח משיג מתנועע ברצון. וכאשר ראינו באדם אלו הכחות ומלבד אלו כח אחר והוא כח המשכיל, וידענו כי לא תספיק לזה נפש חיונית. קויים אצלנו כי יש במין האנושי התחלה השתתפו בה ג' כחות. כח צומח וכח חיוני וכח משכיל. הנה נתבאר כי מציאות אלו הנפשות קויים מצד הראות פעולותיהם לא מצד חאר. וכאשר גזרנו בנפשות האלה שהם נמצאות מצד פעולותיהם. כן ראוי שנשפוט על קיומם והשארתם על צד שנראה קיומם והפסדם. והנה ראינו בצומחים ובחיונים שכל הויתם וקיומם הוא בדברים גופניים לא בזולתם. א"כ ראוי שנשפוט שיפסדו אלו הכחות בהפסד הגופים שהם נשואים בו. אבל כאשר ראינו באדם שיתקיים ענינו על הפך המנהג הטבעי. ראוי שנגזור שאין ההתחלה שבו אשר היא הנפש נמשכת ומשועבדת אל הגוף. שהרי הנראה מענינו הוא הפך זה. שהגוף מתקיים בדברים שהם הפך טבעו. והוא ג"כ נפסד בדברים שיהיו ראוים להמשיך הויתו. א"כ ענינו כלו שגופו נמשך אחר נפשו. ואחרי אשר ראינו שהנפש תקיים עצמה ותקיים גופה בדברים עושים רושם בה וכן תפסיד גופה מצד דברים מפסידים אותה שאינם עושים רושם בגוף כלל. ידענו שקיומה תלוי בעצמה ושהדברים המפסידים הגוף לא יפסידו אותה אלא תשאר בהפסדו. ולזה הצד באו יעודי התורה כלם גופיים בעניני הברכות. כי בהוראות אלו הדברים גלויים לחוש יתיישב בלבם שהגוף נמשך אחר הנפש ושאין הנפש נמשכת אחר הגוף. ואילו ייעד אותם ביעוד רוחני שתשיג הנפש אחרי הפרדה מהגוף אפשר שהיו מספקים בדברים. ולכן בחרה התורה זה הדרך כדי שיהיה להם מבואר נגלה כי אין ענינם נוהג כפי המנהג הטבעי. אבל יש להם דבר אחר שהוא גדול מן הענין הטבעי:
ולקיום זה העמוד הגדול שהכל בנוי עליו היו האותות והמופתים מתמידים בישראל כדי שתתישב זה בלבבות ויתקיים. כי האותות לא נתחדשו כדי שיאמינו בתורה. כי האמונה הגמורה לא היתה כי אם במה שראו במעמד הר סיני בעיניהם. כאמרו (שמות ג) ויאמר כי אהיה עמך וגו' בהוציאך את העם וגו'. ואמר ג"כ (שם יט) בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. אבל להתיישב הענין הזה בלב התמידו האותות והמופתים לישראל. ולכן בזאת המצוה אשר היא התחלת התורה. נתאמת זה הדעת. שזאת המצוה תציל אותם מהנגף ההווה במצרים כאמרו והיה הדם לכם וגו' ופסחתי וגו':
אמנם התנה בזה ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. ודרשו רז"ל כיון שניתנה רשות למשחית לחבל שוב אינו מבחין בין צדיק לרשע. וכונתם בזה ב' שרשים. האחד שה' לא ישנה תמיד טבע המציאות אבל ימשיכהו על הויתו וטבעו כ"א לצורך גדול. והשני כי לדברים כלם סבות כוללות לא חלקיות. ואין הדברים מגיעים לאישים מהש"י בזולת אמצעי. שאלו היה כן לא היה נספה צדיק עם רשע בשום צד. והוא מה שאמר שלמה הע"ה בחכמתו (קהלת ה׳:ז׳) אם עשק רש וגזל משפט וגו'. באורו אם תראה במדינה עושק שיהיה האיש הטוב רצוץ משפט בלתי משיג למה שיהיה ראוי שיהיה משיג לפי שלמותו וענינו. כי האיש אשר הוא נראה טוב שיהיה נגזל המשפט. אבל תתמה איך יחפוץ הש"י בזה. שאלו היו סבות המציאות חלקיות ופרטיות לכל איש מאנשיו ולכל פרט מפרטיו היה זה התימה נופל. אבל סבות המציאות אינם כן. כי כל ענינם בהשתלשלות סבות גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם. ובהיות הסבות כלליות היה צרך שישתנה טבע המציאות בשביל כל אחד ואחד. ולא רצה זה הש"י ואמר להם ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו. וזה ענין ג"כ מסיר ספקות גדולות מדברים רבים מראים בלבול בהנהגה. ונרמזו כל אלה השרשים הנכבדים במצוה זו שהיא ראשונה שנצטוו בה ישראל. ונאמרה כפי דעת רז"ל בראש חדש ניסן.
ולמעלת זה היום הנבחר שהוא בהתחלת התורה זכה לעשר עטרות. ובזה הזמן אנו מקוים הגאולה העתידה. שהרי נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע (ר"ה י"א) אם אנו עתידין להגאל בניסן או בתשרי. (והושוו שניהם בדבר זה). ונחלקו שניהם אם נברא העולם בניסן או בתשרי. אבל שניהם שוים בדבר זה שבאותו זמן שנברא העולם אנו עתידין להגאל. וכיון שנפסקה הלכה כר' יהושע שאמר בניסן נברא כמו שאמרו שם חכמי ישראל מונין לתקופה וכו'. ממילא נפסקה הלכה כר' יהושע במה שאמר שבניסן אנו עתידין ליגאל. וזהו שיסד הפייטן ואמר ובו עתידין ליגאל. והוא כר' יהושע שאמר בפ"ק דר"ה בניסן נברא העולם בניסן נולדו אבות בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל: