דורות הראשונים/כרך א/חלק שני/פרק לז
יצחק אייזיק הלוי | |
דורות הראשונים | |
---|---|
כרך א, חלק שני, פרק לז | |
→חלק שני, פרק לו | חלק שני, פרק לח← |
וכשנשוב להתבונן בתוך ימי המאורעות בבית שני, נשוב ונראה גם משם עד כמה הי׳ אז הכל ערוך ומסודר כבר מימים רבים, מהימים הראשונים לפניהם, גם כל פרטי תקנות דרבנן בדיני השבותין. והנה יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן הם הזוג הראשון ודורם הוא הדור אשר אחרי אנטיגנוס איש סוכו תלמידו של שמעון הצדיק אשר הי׳ בראשית ימי היונים. וימי פעולותיהם של יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן נופלים לפני ימי השמד, לפני ימי אנטיוכס עפיפהאנעס, ולפני כל ימי המלחמה הגדולה, לפני ימי החשמונאים, כי בתוך ימי המלחמה והשמד כבר נהרג יוסי בן יועזר, ויוסי בן יוחנן נפטר כבר עוד הרבה לפניו עי׳ עמוד 199.
והזוג הראשון הזה יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן איש ירושלים כבר נחלקו (משנה חגיגה ד' ט"ז) יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך יוסי בן יוחנן אומר לסמוך.
והננו רואים מזה שכל פרטי דיני השבותין כבר קנו מקומם מימים רבים לפניהם עד שהם כבר נחלקו, איך הויין במקדש, ובמצוות התורה סמיכה, וביום טוב ולא בשבת.
ובבבלי על המשנה בחגיגה שם נאמר אמר רב שמן בר אבא אמר ר׳ יוחנן לעולם אל תהא שבות קלה בעיניך שהרי סמיכה אינה אלא משום שבות ונחלקו בה גדולי הדור, פשיטא שבות מצוה איצטריכא ליה וכו׳, ובירושלמי בא זה עצמו ומסיימי בה אמר ר׳ יוסי זאת אומרת שאדם צריך לכבוש את כובדו דלא כן מה אנן אמרינן אסור ליגע בבהמה ביום טוב.
ומבואר שהם בימיהם נחלקו כבר על דיני השבותין, היינו בדין הנוגע כבר לגדר אחד מפרטי דיני התקנות האלה לחקור זאת איך הדין בזה במקדש ובמצוה, ביום טוב. וכן נאמר לענין פרט אחר מהשבותין במס׳ סנהדרין ד׳ מ״ו תניא ר׳ אליעזר בן יעקב אומר שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת ״בימי יונים״ והביאוהו לבית דין וסקלוהו לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך.
והנה זה שהביאוהו לבית דין וסקלוהו הוא מפני שהיתה אז השעה צריכה לכך, לפי שהרי אין זה כי אם איסור דרבנן, אבל זה מבואר שפרץ האיש מה שהי׳ מפורסם וידוע מימים רבים לאיסור.
ובמשנה סוכה ד׳ נ׳: (פ״ה מ״א) נאמר החליל חמשה וששה זה הוא החליל של בית השואבה שאינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב.
והי׳ זה דבר הנהוג ובא בימי המקדש, ולא דחו שבות כזה גם בשמחה של מצוה במקדש.
וכבר נתבאר לנו מחלקותם של בית שמאי ובית הלל, בסוף גדרם של פרטים רחוקים בכל דיני השבותין.
ובספר ראשון למכביים ב׳ ל"ה יסופר כי בראשית ימי השמד עוד טרם קמו מתתיהו ובניו האחים החשמונאים ויחליטו להפוך את ימי השמד לימי מלחמה אז ברח העם לנפשם ויתחבאו עם נשיהם וטפם וכל אשר להם במערות ומנהרות, וכאשר השיגה אותם שם יד אויב ומתנקם ביום השבת, לא רצו לחלל את יום השבת גם על ידי טלטול אבנים ולא רצו לעבור גם על איסור מוקצה דרבנן.
ועלינו לבאר את הדבר הזה מפני שחוקרי אשכנז לא לבד שלא עמדו לצרף את הדברים האלה לדעת מהם עד כמה הי׳ אז כבר הכל ערוך ומסודר מהימים הראשונים, כי אם שנסתבכו כל כך עד שמצאו בזה מקום להוכיח ברור וגלוי כי אז עדין לא נתנה תורה לישראל.
והדבר הזה עלה בידם בנקל מאד, לפי שלא עמדו לחקור לא לדעת זמנם ולא מקומם וענינם של כל המעשים האלה.
וגם לא עמדו על הדברים עצמם ויביאו רק איזה חצאי פסוקים מקוטעים לבלבל בהם את הקורא.
והחכם קראכמאל־הזקן במורה נבוכי הזמן שער י׳ עמוד 56פתאם יתחיל מן האמצע ויאמר: "כי על כן לפי כוונת מאמר זה אין עלינו לספר כל פרטי המלחמה ותהלוכותיה ונסמך במה שיצטרך לנו מהם על הנמצא רשום בדברי יוסף הכהן וביחוד על שני ספרי ד"ה לחשמונאים וכו׳ ומאלה נעתיק הנה איזה פסוקים בלבד להיותם ביותר מוכשרים להעמידנו על הענין שאנו מבקשים והוא תכונת האומה ותכונת הרוחני שבה בזמן הזה, ויקרעו את ספר תורת ד׳ לקרעים וישרפו אותם באש וכל אשר נמצא אתו ספר ברית ד׳ הכו לפי חרב, כאשר קמו מתתיהו הגבור הזקן ובניו ויתר החסידים לעמוד על נפשם ועל תורתם כתוב: ויועצו כולם ביום ההוא לאמר, אם הלחם ילחמו בנו ביום השבת ויצאנו לקראתם ועמדנו על נפשנו ולא נמות כמות אחינו במערות, שמסופר שם שהאויבים באו בצדיה ביום השבת על המתחבאים במערות לשמור המצות ושלא הרימו את ידיהם לירות אבן או אפי׳ לסכור פי המערה מיראתם לחלל השבת, וכתוב: ויאמרו נמותה הפעם בנקיון כפינו."
ואחרי ההעתק הזה הנה כבר חלה קראכמאל וגם ילד, ועל יסוד הדברים שבאיזה מקומות נשרפו ספרי הקדש כמו שהי׳ גם אחר זה בימי הגלות פעמים רבות על יסוד זה בנה לו חיתום חדש מכל כתבי הקדש (ק"א).
ועל יסוד הכתובים הקטועים אשר העתיק מדבר מותם במערה יקרא בקול (עמוד 58):
״ולמדנו מהמועתק בזה עוד שבתחלת המלחמה עדיין לא נשנית ההלכה אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש עם מדרשה וחי בהם ולא שימות בהם (ק"ב), מתתיהו ובניו והנאספים אליהם מן החכמים נועצו ביום ההוא להלחם על נפשם ביום השבת.״
וכמושבע ועומד יאמר אחריו החכם ווייס ח״א עמוד 143:
"ומהוראות שעה כאלה יצאו לפעמים תולדות הלכותיות אשר היו לחק ולא יעבור "באופן היותר ברור ראינו זאת״ במה שהי׳ איסור קיים ועומד להלחם בשבת החסידים בתחלת מלחמת החשמונאים מסרו נפשם עליו, ואז התירוהו בהוראת שעה, ולעתים שונים חזרו לנהוג בו איסור, ולאחר זמן הותר לגמרי ותולדות זה ההיתר הי׳ הכלל שהעמידו שפקוח נפש דוחה את השבת והי׳ להלכה קיימת אשר כל הרוחות לא יזיזוה ממקומה" אלה דבריו.
והנה הוא יודע את חלומותיו ממקום הזה באופן היותר ברור, ובכל זה היו נחפזים כל כך לבית מלחמתם עד שלבד ממה שלא ראו ענין הדברים שם, הנה גם ערבבו שני ענינים שאין להם ענין זה לזה כלל.
כי דין זה שמלחמה דוחה את השבת, הוא גם כשאין שם שום סכנה ופקוח נפשות כל עיקר. ולשון הברייתא מזה במס׳ שבת ד׳ י״ט תנו רבנן אין צרין על עירות של עכו״ם פחות משלשה ימים קודם לשבת ואם התחילו אין מפסיקין, וכן הי׳ שמאי הזקן אומר עד רדתה אפי׳ בשבת.
ומבואר שידובר בזה כשהדבר תלוי ברצונם של ישראל, ולא ידובר בזה כלל כשעכו״ם צרים על ישראל, שאז הוא דבר שאין צריך לאמר.
ולשון הרמב״ם בה׳ שבת בפ"ב הלכה כ״ה צרין על עיירות העכו"ם שלשה ימים קודם לשבת ועושין עמהם מלחמה בכל יום ויום ואפי׳ בשבת עד שכובשין אותה ואף על פי שהיא מלחמת הרשות.
אבל כי עוד יותר מכל זה כי גם טעו החוקרים האלה בעיקר הדבר, ולא ראו לא מתי היו הדברים האלה, ולא כל ענין המעשה הזאת.
כי באמת לא הי' שם לא דין פקוח נפשות, ולא דין מלחמה וגם אלו הי׳ זה בחול לא הי׳ שם מקום לא להקהל ולא לעמוד על נפשם, כל הדבר הי' אז עדין רק ככל שעת השמד ממושלי הארץ, אשר לא הי׳ בידם, כי אם או למסור נפשם על קדושת ד׳ או לברוח מהארץ.
כי אמנם המעשה הזאת היתה עוד טרם אשר עלה על דעתם כי יוכלו להתאחד ולעמוד בקשרי מלחמה עם היונים, ובימים ההם נסו רק כבודדים מתחבאים, עד אשר יעבור חמת המציק אשר כונן להשחיתם.
בני יהודה בימים שלפני זה כבר היו מימים רבים תחלה תחת הפרסיים ואחר זה תחת יד היונים, והם עצמם לא הי׳ להם לא צבא לוחמים ולא כלי קרב, וגם לא ידעו דבר מלחמה. אמנם כי עוד יותר מזה שגם בפנים הארץ היתה אז יד בני יהודה עצמם באחיהם, כי המתיונים נשאו ראש, וגם הכהן הגדול הי׳ אז מהם, והם כרתו ברית עם היונים עם אנטיוכוס עפיפהאנעס לקרוא שמד על כל שומרי תורה ומצוה ולהכריח את ישראל להיות ככל הגוים עובדי עצבים) .עי׳ דברינו על הצדוקים מפ״ו ולהלן(. ועל כן לא מצאו כל אנשי חיל את ידיהם, בהיותם נרדפים נם מבחוץ גם מבפנים, גם מאת היונים אדוני הארץ, גם מאת אחיהם שונאיהם מנדיהם, אשר בידם נתנה הארץ, ויהיו עתה לכל לראש בפנים הארץ.
ולא עלה עוד על דעתם כי יוכלו להתחבר יחד ולקרוא מלחמה על היונים והיהודים המתיונים יחד, אשר כל הארץ בידם.
הם נסו, איש לעברו, להתחבא עד יעבור זעם ויהיו לנודדים בהרים, ויבואו במערות ומנהרות, וכאשר השיגה אותם גם שם יד אויב, ראו כבר את המות עין בעין, ויהי לפניהם רק או לתת ידם אל עובדי עבודה זרה ולכרע לבעל, או למות מות ישרים על קדושת השם.
ועל כן אחרי אשר לא רצו לחטא בנפשם, ולהתקומם נגד היונים במתי מספר אשר היו במערה בודדים בלא כלי נשק לא עלה על דעתם, לא רצו לחלל את השבת גם בדבר היותר קל באין תועלת, ויאמרו תמות נפשם מות ישרים.
ולשון הדבר מזה בחשמונאים סי׳ ב׳: "ויהי כאשר באו פקידי המלך לעיר מודעית להעביר את העם מתורת ד׳ לעבודת האלילים וכו׳ ויאמרו שרי המלך אל מתתיהו לאמר הן איש נגיד ונכבד אתה בקרב עמך וכו׳ קרב אתה ראשונה לעשות את מצות המלך וכו׳ וישא מתתיהו את קולו וכו׳ וכאשר כלה מתתיהו את דבריו קרב איש אחד להקריב על הבמה לע״ז. וכאשר ראה זה מתתיהו, וירץ אליו בחמתו וימית אותו וכו׳ ויקנא לתורת אלקיו כאשר עשה פנחס לזמרי בן סלוא, ואחרי כן נס מן העיר בקראו בקול מי האיש החש לתורת ד׳ ילך אחרי, ויברחו הוא ובניו אל המדבר, ויניחו את רכושם בעיר, וכל האנשים אשר נגעה תורת ד׳ אל לבם עשו כמוהם וינוסו אל המדבר, ויקחו עמהם את כל אשר להם נשיהם וטפם ומקניהם להסתר שם מפני הרעה הגדולה אשר השיגה אותם, ויהי כאשר שמעו אנשי מלך היונים אשר בירושלים בעיר דוד כי נמצאו ממרים אשר לא ירצו לשמוע דבר המלך, וילכו להם אל המדבר להתחבאות במערות, ויקחו חיל גדול וכאשר מצאו את מקומם, חנו עליהם בשדה לעומתם וישימו אהליהם שם, ויכינו כל דבר מלחמתם עליהם ביום השבת, ויקראו להם לשלום ויאמרו, קומו ועשו את פקודת המלך וחיו, אבל הם השיבו לא נצא מזה, ואת פקודת המלך לא נעשה, ואת השבת לא נחלל. אז מהרו בני החיל ויתנפלו עליהם, להראותם קשה, והם עמדו בדברם, וגם אבנים לא זרקו עליהם, וגם לא השתדלו לסכור פי המערה, באמרם אליהם, טוב לנו כי נמות מות ישרים, והשמים והארץ יעידו בנו כי אנשים נקיים הרגתם, אז הרעישו היונים עליהם ויהרגו את כולם האנשים והנשים והטף, כאלף נפש, וכל מקניהם."
והנה כולם יחד עם נשיהם וטפם היו אלף נפש, ובאין כלי נשק, ויותר מזריקת אבנים לא יכלו לעשות והאם יעלה על הדעת כי מלא קמץ אנשים כאלה עם נשים וילדים, בלתי מזוינים, עומדים בידים ערומות, יכולים להלחם עם מספר גדול ורב מחיל היונים הבאים עליהם בכל סדרי המלחמה, ובכל הדברים הדרושים לזה.
ענין הדברים הנם רק כי אילו הי׳ זה יום חול היו מקיימים בנפשם תמות נפשי עם פלשתים, והיו זורקים עליהם אבנים להמית כמה שיוכלו, וגם היו משתדלים לחסום פי המערה למען אשר ינגפו רגלי האויב גם הוא בבואו לכלותם ויעלה לו מלאכתו הנוראה במחיר איזה אנשים אשר יכשלו אחור.
אבל להם עצמם לא הי׳ עוד כל תקוה להמלט ויראו כבר את המות עין בעין ובהיות זה ביום השבת על כן אמרו נמות זכאים, ולא נחלל את השבת, באין תועלת של כלום.
ואין כאן ענין כלל לא לדין פקוח נפשות וגם לא לדין מלחמה בשבת אשר לא היתה אז עוד, ולא יכלה להיות.
ובכל הדברים אין זכר שם עוד ממלחמה, כל הנאמר שם לפני זה הוא רק זאת כי מתתיהו ובניו קרעו בגדיהם ויתאבלו, וכי בבוא פקיד המלך אל עיר מודיעים השיב לו מתתיהו חלילה לנו לשוב מאחרי מצות ד׳ וכו׳ וכאשר ראה אחד מבני ישראל הולך לעבוד ולזבח לשקוצי היונים בערה בלבו קנאת ד׳, וימית באש חמתו גם אותו גם את פקיד המלך, והוא נס וימלט יחד עם בניו אל המדבר וכמוהו עשו עוד רבים מישראל.
בחשבם כי לא ישימו לב לאנשים אשר הלכו להם לנוד במדבר, ולשבת בחגוי סלעים וסתר המדרגה המה נשיהם וטפם וכל קנינם, ולשמור שם חוקי ד׳.
עתה ראו כי ירדפו אחריהם כאשר ירדוף הקורא בהרים, ולא ירצו להניח גם לנודדים בראש צורים לשמור שם מצוות ד׳, עתה ראו מתתיהו ובניו כי אין דרך כי אם להקהל ולעמוד על נפשם, כי אם לא כן יכחדו כולם מן הארץ, כי גם אין נסתר מחמתם.
עתה ראו והכירו כי אין דרך כי אם אשר במתי מספר יאחזו בחרב נקם ברית, ולצאת מימי שמד לימי משיבי מלחמה, כי אם לא כן יכחדו כולם מן הארץ.
וזה הוא הנאמר שם מיד אחר זה:
"ומתתיהו והאנשים אשר עמו שמעו את אשר עוללו לאחיהם, ויצר להם מאד, ויועצו יחדיו לאמר אם עשה נעשה ככל מעשי אחינו לבלתי התיצב בפני הגוים בעד נפשנו ותורתינו, עוד מעט והשמידו אותנו, ויגמרו אומר ביום ההוא לאמר אם הלחם ילחמו אויבינו בנו ביום השבת ויצאנו לקראתם ועמדנו על נפשינו, ולא נמות כנוע אחינו בהמערות.״
ומבואר ומפורש שאז באמת החליטו שני הדברים יחד, החליטו ראשונה, לצאת מכלל דרך של ימי השמד, ולהתיצב על דרך של מלחמה, להתקשר יחד ולעמוד על נפשם, ולהשיב מכה לחיק מכיהם, לבלי לפשוט עוד צוארם לטבח, כי אם לעמוד נגד האויב.
ואחרי שהחליטו כן נתחזק לבבם כי יהי׳ דרכם נכון, ונועצו כי יוכלו לעשות כן גם ביום השבת, לפי שאף שהנם עוד מתי מספר מפוזרים ומפורדים, הנה בכל זה היא דבר מלחמה ויש תקוה לאחריתם, וכי בכל האופנים עליהם לעשות כל אשר ביכולתם כי כך היא דרכה של מלחמה, להגע את האויב ולהחלישו, וכי ישלם גם נפש תחת נפש "ולא נמות כגוע אחינו במערות״. ומאז התנהגו באמת ככל דין מלחמה ובכל דין פקוח נפשות.
אבל דבר האנשים אשר מתו במערה זה הי' בעוד אשר כל מעשיהם הי' רק להתחבא עם נשיהם וטפם ומקניהם יחד במערות ומנהרות, ולא עלה עוד על דעתם כל דבר מלחמה.
ורק אחרי זה, אחרי דברי ההחלטה הזאת של מתתיהו ואנשיו, אך אחר זה נאמר שם: "ועל זה התאספו עתה אל מתתיהו חבורה מהיהודים הגבורים מישראל, מאלה אשר ברצונם הטוב נשארו אמונים לתורה, וכל אלה אשר ברחו מפני הסכנה באו אליו, ויהיו עמו להתחזק יחד, ועל ידי זה יסדו להם צבא חיל וכו׳."
ומבואר הדבר ומפורש גם מזה כי אך אחרי דבר המעשה הנוראה הזאת כי ררפו אחריהם גם בכל המסתרים אשר התחבאו ויהרגו שם את כולם, אנשים ונשים וטף, ואך אחרי אשר החליטו אז מתתיהו ואשר עמו לעמוד על נפשם ולהלחם, אך אז התאספו אליו כל גבור מהבורחים, ואך אז הכינו להם צבא וחיל להלחם ואך אז יצאו מימי השמד לימי מלחמה. ונפלא הרבר לראות את דרך החקירה אשר הלכו בה.
כי הנה דברי קראכמאל־הזקן בזה הוא לדעת מתוך המעשים את הדבר היותר גדול והיותר נפלא שבכל חקירת חכמת ישראל והוא חכמת האומה ותכונת הרוחני שבה.
ובכל זה חשב שאין צריך לא לחקור לדעת את המעשים וגם לא להציעם כמו שהם עד שיאמר:
"לפי כונת מאמר זה אין עלינו לספר כל פרטי המלחמה וכו׳ ומאלה נעתיק הנה איזה פסוקים לבד להיותם ביותר מוכשרים להעמידנו על הענין שאנו מבקשים והוא תכונת האומה ותכונת הרוחני שבה בזמן הזה."
והנה העתיק לו איזה חצאי פסוקים, ומבלי לחקור על ענינם כל עיקר רצה לבנות עליהם כל יסודי דברי ימינו, עד חתימה חדשה לכל כתבי הקדש אשר נם דבר אין להפסוקים האלה עם זה.
וזה באמת טוב ויפה לפני מי שיחפוש דרכים איך להכחיש את דברי ימינו לטשטש את צורתם ולמחות את רשומם, אבל כמה הנם רחוקים מלדעת על ידם את תכונת האומה ותבונת הרוחני שבה.
והחוקרים האלה גם קראכמאל גם ווייס בהיותם נחפזים כל כך לדרכם שכחו שכל האיסור שם הי׳ רק איסור דרבנן, דהיינו טלטול אבנים, שהוא רק איסור מוקצה. ועל כן הנה תחת מה שחשבו החוקרים האלה להוכיח מהחצאי פסוקים אשר הביאו כי מהמעשה הזאת נראה כי אין תורה לישראל והכל מזמן היותר מאוחר, אחרי ימי החשמונאים. הננו רואים מהמעשה הזאת לגמרי ההיפך שלא לבד יסודי התורה אשר לא נתחדש בהם דבר כל עיקר.
כי אם שגם כל התקנות הכוללות, הנה גם כל אלה זמנם האחרון הוא זמן אנשי כנסת הגדולה. ובכל מקום אשר נישא עין ולב לחדור אל תוך המעשים והמאורעות אשר היו מאז, נמצא לפנינו שכבר הי׳ הכל ערוך ומסודר ונהוג מהימים הראשונים ונשתרש אצל כל העם.
ובאמת גם כן מבואר הדבר בנוגע לאיסור מוקצה גם בברייתא בגמ' ובדברי ראשוני האמוראים עליה כי מפני שאיסור מוקצה הוא סייג וגדר גדול למנוחת ושמירת השבת החמירו בימי עזרא ונחמיה בתקנה זו עוד יותר מבימים האחרונים, לפי שכמו שכבר נתבאר ראו אז בימי נחמיה בתוך העם בארץ ישראל בקעה גדולה אשר הוכרחו לגדור בה גדר עד קצה האחרון.
ועל כן לא לבד שלא באה תקנת מוקצה בימים המאוחרים, כי אם שהדבר להיפך שכל שהי׳ בתוך התקנה הזאת תוספת חיזוק על עצם התקנה נתבטל בימים האחרונים, ונשארה רק עצם התקנה לבדה.
והן דברי הברייתא בגמ׳ במס׳ שבת ד׳ קכ"ג:
תנו רבנן בראשונה היו אומרים שלשה כלים ניטלין בשבת מקצוע של דבילה וזוהמא ליסטרין של קדרה וסכין קטנה שעל גבי שולחן, התירו וחזרו והתירו, וחזרו והתירו, עד שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה.
ובגמ׳ שם "אמר ר׳ חנינא בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו דכתיב בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גתות בשבת ומביאים הערמות וכו׳״.
ולשון רש״י ז"ל ״משנה זו דלעיל בראשונה היו אומרים שלשה כלים ותו לא משום דהוו מזלזלים וכו׳״.
והיינו שעל הזמן ההוא הוא שנאמר בברייתא ״בראשונה היו אומרים שלשה כלים וכו׳". ומבואר בהברייתא שעד זמן התנאים שאחרי החורבן, הי׳ בזה שלשה זמנים שונים זה אחר זה, וכולם להיתר.
והיינו שבמשך הזמן שאחר זה כל ימי הבית השני לא לבד שלא נעשה בדין זה איזה סייג והוספת איסור כי אם שהוסיפו להקל, ולחזור ולהקל, וחזרו והקילו עוד יותר.
והי׳ כל זה בשלשה זמנים שונים, אחרי ימי נחמיה בן חכליה.
התירו, וחזרו והתירו, וחזרו והתירו, עד שלבסוף אמרו כל הכלים נטלין בשבת חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה.
והן דברי המשנה שם ר׳ יוסי אומר כל הכלים ניטלין חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה.
והוא דבר ההיתר האחרון האמור בברייתא.
ומסקנת הגמ׳ שתחלה התירו דבר שמלאכתו להיתר והתירו בין לצורך גופו בין לצורך מקומו וכו׳. והצעתי הדבר בכל זה כך הוא: תקנת איסור טלטול מוקצה בתוך ביתו של אדם, ובכלי שימוש שהוא רגיל בהם, הוא באמת דבר שאין לו ענין עם עצם תקנת מוקצה ביסודה.
אבל כשראו אנשי כנסת הגדולה בימי נחמיה שהשעה צריכה לכך, בהיות אז בארץ ישראל העולים הראשונים מעטים מאד ומפוזרים ומופרדים בין גויי הארצות, ומצבם החומרי וגם הרוחני מורה מאד, ונמצא ביניהם גם כאלה אשר בניהם חצים מדברים אשדודית, הוכרחו אז להרחיב את תקנת מוקצה עד קצה האחרון.
אבל כאשר נתרקם הישוב אחר זה, והותחלו בארץ ישראל חיי סדרים, אז ממילא קבלו שם אצל כל העם ימי השבת ויום טוב את כל פניהם מימים מקדם ולא הי׳ צורך עוד בסייגים רחוקים שאינם מעצם התקנה, התירו אחת אחת בזמנים שונים.
והיינו שעצם התקנה הכוללת של איסור מוקצה, עצם התקנה שנעשה לא מפני שהשעה צריכה לכך כי אם ככל סייגי תורה ומשמרת למשמרתה, אותה לא בטלו, ולא יכלו לבטל ולא הי׳ ענין כלל לבטל, שזה הוא סייג לתורה, ומהתקנות הראשיות.
אבל מה שהוסיפו על זה לא מעצם סייג לתורה, כי אם מפני שאז בשעה זו היתה השעה צריכה לכך, הנה עתה כשראו בית דין הגדול של כל ישראל שצורך השעה כבר עבר, הקילו והתירו בזה היתר אחר היתר עד ששבו אל עצם התקנה של מוקצה והכנה, היינו אל עצם התקנה שנעשתה ככל סייגי תורה לא מפני שהשעה היתה צריכה לכך, כי אם מפני שהדבר עצמו צריך לכך משמרת למשמרתי וסייג לגדר ככל התקנות הכוללות מדרבנן.
ומזה באמת באו כל המחלקאות הרבות של התנאים בדיני מוקצה והכנה, שאין לנו דוגמתה וכיוצא בה בשאר דיני שבת ויום טוב.
לפי שהי׳ בפרטי דיני מוקצה חמשה זמנים שונים, עצם התקנה, ומה שבימי נחמיה הוסיפו בה עד קצה האחרון, ואחר זה מה שהתירו, וחזרו והתירו וחזרו והתירו ועל כן באו בזה מחלקאות שונות מה נכנס בגדר יסוד התקנה, ומה נתבטל מפרטי הדברים, וכידוע שגם ר׳ שמעון המיקל ביותר בכל דיני מוקצה מודה בגרוגרות וצמוקים, וכל היכי דדחינהו בידים, וכל שאינו יושב ומצפה, ודברים רבים כאלה, והיינו כל מה שנכנס גם לדעתו בדין עצם יסוד התקנה שבזה אין חולק.
הערות
הערה (ק"א): טובה שלמה עשה עמנו קראכמאל־הזקן שלקח מזה רק חיתום חדש בהוספות רבית לכתבי הקדש ,ולא לחמשה חומשי תורה, שהרי זה ודאי שעיקר הכל שרפו אז חאויבים והפושעים את ספרי התורה, וקראכמאל עצמו העתיק כן ״ספר ברית ד'".
והיש קץ לדברי רוח, והאם באמת טעה קראכמאל לחשוב שאם שרפו באיזה מקומות איזה ספרי הקדש, לא נמצאו עוד אחר זה ספרי הקדש בכל ערי יהודה וישראל) ,עי׳ דברינו לעיל עמוד (112 ואין ספק שלא לבד בכל ערי מושבות בני ישראל כי אם שגם בארץ ישראל עצמה נשארו עוד כהנה וכהנה וכל מי שיש לו ידיעה בדברי הימים יודע איך מסרו ישראל נפשם על התורה כמו שעשו בדור ההוא עצמו, ואין ספק כי יותר מהכל שמרו את ספרי הקדש ובכל המחבואים אשר התחבאו שם לקחו עמהם את אור עינם.
וזה הוא באמת ענין דברי יונתן החשמונאי למלך שפארתא (חשמונאים א׳ י״ב ט׳) לאמר ״כי יתנחמו בספרי הקדש אשר הם נשארו בידם".
וזה הוא באמת תפארת ישראל וגדולתו גם בכל אשר יקרה אותם כי תורת ד' כחותם על זרועם.
הערה (ק"ב): להטעות את הקורא נתן קראכמאל להדבר תואר כזה כאלו כל הדבר בא לפנינו יחד עם הדרשה הזאת, ובנוי על זה. אבל במקור היחידי לזה במשנה יומא ד׳ פ״ג אין גם זכר משום דרשה, ועיקר דברי המשנה שם הנם גם הם רק על ספק נפשות שדוחה את השבת, ולא על פקוח נפשות עצמו, וגם בספק פקוח נפשות, וספק רחוק, אין שם אפי׳ רמז מקרא על זה במשנה עצמה, לפי שכל זה קבלה פשוטה. ורק בגמרא באו על זה רמזים מקרא ככל דרכי הברייתות למצוא אסמכתות וליכא מידי דלא רמיזי ולבסוף נאמר שם אמר רב יהודה אמר שמואל אי הואי התם הוה אמינא דידי עדיפא מדידהו וחי בהם ולא שימות בהם.
וכל מי שיש לו ידיעה בגמ׳ יודע גם מכל סגנון הדברים שם שאין זה כי אם סמך על הקבלה, ולא שמזה בא העניין.