דורות הראשונים/כרך א/חלק שני/פרק ל
יצחק אייזיק הלוי | |
דורות הראשונים | |
---|---|
כרך א, חלק שני, פרק ל | |
→חלק שני, פרק כט | חלק שני, פרק לא← |
כי אמנם הדבר הולך ומתבאר אשר מעולם לא סמכו על דרשה אפי׳ היותר פשוטה לעשות על פיה לבד את הדבר לדאורייתא, וקנה המדה בכל זה היתה רק הקבלה אפס זולתה. ותחת מה שהחוקרים החדשים טעו לחשוב שגזרו גזירות חדשות ותקנו תקנות חדשות ודרשו דרשות ויעשו אותם על ידי זה לדאורייתא.
נראה לפנינו שיש שם דברים רבים אשר אנחנו בעצמינו היינו חושבים שזה וזה חוק התורה, ובאה עליו הקבלה שאין הדבר כן, והוא רק מדרבנן.
ואלו התירו הם את הדבר הי׳ מקום לבעל דין לחשוב ולטעון שהם רצו בהיתר הדבר על כן בדו שאין זה חק התורה.
אבל הננו רואים לפנינו שאסרו את הדבר והחמירו בו, גם בכללו גם בכל פרטיו הרבים, ובכל זה מסרו לנו הדבר כמו שהוא שאין זה מדאורייתא כי אם מדרבנן.
הלא אין דרך לנטות ימין ושמאל שזה רק מפני שמסרו לנו כל דבר כפי מה שהוא, ועל כן כשהדבר דאורייתא מסרו לנו כן, ולא מפני הדרשה הוא דאורייתא כי אם מפני שכן קבלו.
ולהיפך כל מקום שאין זה דאורייתא אף שיש מקום גדול בלא הקבלה לחשוב שהוא מדין תורה גמור, הנה אף שמדרבנן אסרו זה, גילו לנו שאין זה כי אם מדרבנן. ונביא שנים שלשה דוגמאות מדברים היותר גדולים ודברים כוללים אשר יספיקו להעיר במקום הזה על יסוד הדבר.
הנה בכתוב (בראשית ל״ה ב׳) נאמר ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו הסרו את אלהי הנכר אשר בתככם והטהרו והחליפו שמלתיכם.
ומבואר כאן שעבודה זרה מטמאה ואמר להם מפורש "והטהרו והחליפו שמלתיכם".
ואם שאין למדין מלפני מתן תורה, הנה זה עצמו הוא כבר מדברי רבותינו, ומה נקל הי' להם למצוא סמך ורמז ודרשה בקרא לאיסור זה בתוך כל האזהרות הרבות והגדולות הבאים בתורה בהרחקת עבודה זרה, ולא לבד שהיו יכולים למצוא דרשה כזאת כי אם שגם מצאו אותה, והנה היא לפנינו, ומשנה שלמה שנינו במס׳ עבודה זרה ד׳ מ"ז (משנה עבודה זרה ג ו|פ"ג מ"ו]]):
מי שהי׳ ביתו סמוך לעכו"ם ונפל אסור לבנותו וכו׳ הי׳ שלו ושל עכו"ם נידון מחצה על מחצה אבניו עציו ועפרו מטמאין כשרץ, שנאמר (דברים ז׳) שקץ תשקצנו ר׳ עקיבא אומר כנדה שנאמר (ישעיה ל׳) תזרם כמו דוה צא תאמר לו.
ובמס׳ שבת ד׳ פ"ג: אמרינן בסוף הסוגיא:
ורבנן למאי הלכתא איתקש לשרץ דלא מטמא במשא לנדה דאינה לאיברים למת דלא מטמא בכעדשה אימא לחומרא למאי הלכתא אקשה רחמנא לשרץ לטמויי בכעדשה לנדה לטמויי באבן מסמא אקשה רחמנא למת לטמויי באהל טומאת עכו״ם דרבנן היא וקולא וחומרא לקולא מקשינן לחומרא לא מקשינן.
והנה לנו למודים ככל דיני למודים בכל סגנונם, ובכל אורך של שקלא וטרי׳ בהם. ואלו הי׳ להם קבלה שטומאת עכו"ם דאורייתא אז היו דנים הלימודים האלה עצמם באופן זה.
אבל עכשיו שקבלתם היא שטומאת עכו״ם אינה אלא מדרבנן דנו כן את סגנון הלימודים ההם עצמם.
והוא באמת כלל גדול בסגנון הדרשות.
והננו רואים במקום הזה גם זאת, כי לא השיבו "מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא". כי אם "טומאת עכו"ם דרבנן הוא וקולא וחומרא לקולא מקשינן לחומרא לא מקשינן".
לפי שזה שטומאת עכו"ם מדרבנן ידעו הכל ועל כן היתה זה עצמו תשובתם ״טומאת עכו"ם מדרבנן" כידוע על כן "קולא וחומרא וכו׳".
שזה הוא באמת כל ענין הדרשות שעיקרם אינו כי אם שיטת הקבלה אצל כל אחד, ככל אשר יבואר בדברינו על זה בכרך הבא.
ומבואר שאף שהדבר מפורש בתורה אצל יעקב, ואף שבאמת הוא מהתקנות הכוללות מהימים היותר ראשונים, ואף שיש על זה לימודים שלמים, למודים שאלו הי׳ זה דאורייתא היו מספיקים לכל ענינם.
אבל עיקר הכל היא הקבלה, והם לא קיבלו זה לדאורייתא, וכן מסרו הדבר.
ומעשה יעקב היתה בהכרח רק מידת חסידות, ואף שזה אסור הוא הנה זה רק תקנה מדרבנן אשר תקנו אחר זה. והדבר יוצא מפורש כי לא מסרו לנו תקנות דרבנן בתור דאורייתא, וכי לא עשו דאורייתות על ידי דרשות, ועיקר הכל היתה רק הקבלה, וסוף הבירור מתוך הקבלה.
ולשון הרמב"ם בהלכות אבות הטומאה פרק ו' הלכה א׳: טומאת עבודה זרה מדברי סופרים ויש להן רמז בתורה הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו והחליפו שמלותיכם וארבע אבות הטומאות יש בה ע״ז עצמה ומשמשיה ותקרובת שלה ויין שנתנסך לה וטומאת כולן מדבריהם.
והנה יקרא זה הרמב"ם "ויש להן רמז בתורה" אף שהכתוב הזה הסירו וכו׳ הוא לגמרי דברים מפורשים בתורה, אבל מכיון שידענו בקבלה שמדין תורה אין זה חובה, ודין תורת חובה אין בזה כי אם מתקנת חכמים, הנה ממילא אין לנו בתורה בתור חובה כי אם רמז.
ואחר זה בהלכה ב' שם יאמר הרמב״ם:
ע"ז עצמה מטמאה אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר, ואינה מטמאה במשא כשרץ שנאמר שקץ תשקצנו.
והנה מפורש במשנה על זה ״שנאמר״ ,וכן העתיק זה הרמב"ם ז"ל מפני שסמכו הדבר על זה ובא כן במשנה מפורש בדרשא דקרא מפני שכן שנו זה, והמשנה מסרה לנו כל הדברים כמו שהם, וכמו שבאו מתחלתן.
ובכל זה מסרו לנו שאין זה דאורייתא כי אם דרבנן.
והאם יש מקום לנטות ימין ושמאל שמסרו לנו כל דבר כמו שהוא.
וכן נאמר בספר שמות (כ"ב ט"ז) כסף ישקל כמהר הבתולת, ומזה נוכל לאמר כתובה דאורייתא, ורש״י ז״ל בפי׳ החומש כתב כן שם לפני זה ״מהר ימהרנה לו לאשה יפסוק לה מוהר כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתובה וישאנה״.
והרמב״ן באמת השיג עליו שם וכתב ״ומה שפי׳ הרב וכו׳ אינו אמת וכו׳ ואם יגרשנה אחר הנשואין אין עליו כלום מן התורה שהכתובה מדברי סופרים היא וכו׳״.
וכבר כתבו התוס׳ במס׳ סוטה ד׳ כ״ז בד״ה איש איש לרבות אשת חרש וכו׳ נראה דעיקר קרא לא איצטריך אלא לאוסרה וכו׳ אבל משום לפוסלה מכתובתה לא צריך קרא דהא אפי׳ רבן שמעון בן גמליאל דאמר בפרק בתרא דכתובות ד׳ ק״י: כתובת אשה דאורייתא לאו ממש דאורייתא אלא אית ליה סמך מדאורייתא כדאמרינן התם בפרק ד׳ י׳ מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה אלא תנא דנקט וכו׳ עכ״ל (ופשוט שהם נקטו לרשב"ג וכן הוא גם לר׳ מאיר).
וכידוע הנה דיני כתובה רבו מאד, והנם אחד מהמקצועות, ורבו פאורותיהם, ומה נקל הי׳ להם ליחס זה לדין תורה ואין ספק שהסמך לדין תורה מהכתוב קרוב בזה הרבה יותר מהרבה ריבוים של או לרבות, או וי״ו מוסיף על ענין ראשון, או אם אינו ענין לזה תנהו ענין לזה.
אבל הכל תלוי בהקבלה, ואת אשר קבלו שזה דאורייתא מסרו לנו כן, ואת אשר קבלו שהוא מדרבנן מסרו כן.
ואלו לא תקנו כתובה לאשה הי׳ אפשר לבעל דין לדחות שלא רצו לעשות כן, ועל כן אמרו שאין זה מן התורה. אבל הלא באמת נתקנה כתובה, והחמירו בה מאד עד שלר׳ מאיר גם כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה וכו׳ בעילתו בעילת זנות, ודקדקו בכל פרטי פרטיהן של כל הדינים האלה וכמה טוב ויפה הי׳ לזה אם אמרו שזה דאורייתא, והרי גם לבד כסף ישקל כמהר הבתולת יש לזה גם שורש גדול בההבדל שבין נשים לפלגשים.
ובכל זה מסרו לנו שכתובת אשה דרבנן, לפי שכן הדבר שמסרו הכל רק מתוך קבלתם ועל פיה, והדרשות הנם רק נגררות אחרי הקבלה, ואחרי כל שיטות קבלותיהם.
וכן הוא גם בדין אבילות שבעה שהוא רק מדרבנן אף שמסופר בתורה מפורש אצל יוסף (בראשית נ׳ י׳) ויעש לאביו אבל שבעת ימים, ואף שיש ראיות מוכיחות בתנ"ך שבאמת נהגו באבילות.
וביחזקאל (כ״ד ט״ו) ויהי דבר ד׳ אלי לאמר בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה וכו׳ האנק דם מתים אבל לא תעשה פארך חבוש עליך ונעליך תשים ברגליך ולא תעטה על שפם ולחם אנשים לא תאכל.
שמכל זה מבואר שאחרים יעשו בזה אבל, וכל הדברים האלה נהוגים בהם, וכמו שבאמת דרשו כן מכל הפסוקים האלה במס׳ מ׳׳ק ד׳ ט״ו לזה.
ודברי שמואל מ״ק ד׳ כ״ד אבל שלא פרע ושלא פירם חייב מיתה שנאמר ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו וכו׳.
ואין ספק שהיו כל הדברים האלה נהוגים בישראל מהימים היותר ראשונים, ויהיו לחוקים קבועים, והנם דינים גמורים במשנה, ובגמרא ככל פרטי הדינים כולם אשר ילכו עליהם דברי התנאים כולם והאמוראים ביסודות קבועים ופרטי דינים רבים.
ובכל זה מסרו לנו הדבר כמו שהוא שאין זה דין תורה, היינו שאין הדבר חוב מן התורה, ואין כל דין אבילות שבעה דאורייתא, כי אם מדרבנן.
ודעת התוס׳ והרבה מן הראשונים שאבילות אפי׳ של יום ראשון דרבנן, כי אבילות לחוד ואנינות לחוד ואף שאנינות יום ראשון דאורייתא, אבילות גם ביום ראשון דרבנן, ודעת הרי״ף והגאונים (עי׳ ברכות סוף פרק הי׳ קורא) דאבילות ואנינות אחת ויום ראשון דאורייתא והמחלוקת הוא רק אם תופס הלילה שלאחריו.
על כל פנים זה ודאי שאבילות לאחר אנינות, והיינו אבילות שבעת ימים, בודאי רק מדרבנן, כמו שביארו כל הראשונים מסוגיות הגמרא בהרבה מקומות.
והנה לנו גם בזה דבר שעצם ענינו מפורש בתורה, ונאסר באמת מתוך כל דקדוקי דינים רבים ויסודות קבועים, ובכל זה מסרו לנו הדבר כפי קבלתם, שאין זה חובה מן התורה כי אם מתקנת חכמים. והרי כל זה יורה לנו להבין ולדעת באין ספק כלל שלא מפני הדרשות עשו זה וזה לדאורייתא, כי אם שעיקר הכל בכל זה הוא רק הקבלה, ומה שקבלו שזה הוא מדאורייתא, ודין תורה גמור מסרו לנו כן, בין שיש שם על זה סמך ודרשה, ובין שאין שם מזה כלום. ולהיפך דבר שקבלו שהוא דרבנן(פב) מסרו לנו כן, אף שיש שם דרשות ואסמכתות, וגם הרבה יותר מאסמכתות. ודברים רבים עוד כאלה וכאלה יש לנו בש"ס, והדברים הנם רחבים ודורשים תפקידם, ויבוארו לנו במקומם בכרך הבא על ענינם, ובמקום הזה נגענו רק ביסוד הדבר להשלמת הדברים אמר דברנו עליהם בזה.
ונבוא לדבר יסודי התקנות מדרבנן, היינו התקנות הכוללות, אשר כבר אמרנו שגם הם היו כולם כבר לפני התנאים כולם ממש ככל אשר הנם לפנינו, כי סוף זמן היותר אחרונים שבהם הוא זמן אנשי כנסת הגדולה.
ונשובה לבאר את ענין הדבר הגדול הזה.
הערות
הערה (פב): ודבר המובן מעצמו הוא שאין דברינו על שקלא וטרי׳ בגמ׳ או דברי יחיד, כל דברינו הם על דעת הרבים והמסקנות ובירורי הדברים ויש בזה דרכים הרבה ופרטים אשר כולם יבוררו בכרך הבא.