גבורות ה'/פרק טו

<< · גבורות ה' · פרק טו · >>

פרק טו

ויבן ערי מסכנות, רב ושמואל חד אמר שמסכנת את בעליהן, וחד אמר בעליהן מתמסכנים דאמר מר כל העוסק בבנין מתמסכן ע"כ, בארו חכמים בזה הסבה שגזר עליהן להיות בונין ערי מסכנות לפרעה, ואמר מפני שמסכנות בעליהן וגזר עליהם שיעבוד זה אשר הוא סכנה לאדם, והיה מתחבר בזה השעבוד הגדול עם הסכנה. וכן למ"ד שהאדם מתמסכן כו', כי הדבר הזה יש בו טורח גדול ואין לו דבר קץ וסוף, שיכול לבנות מה שירצה ולפיכך מתמסכן בבנין דוקא, ומפני זה נגזר עליהם הגזירה בענין זה. אבל דברים אשר נמשכים לטבע לחרוש ולנטוע אינו כך, כי הטבע יש לו שיעור קצוב לכך לא היה נגזר עליהם שיהיה שיעבודם בדבר שיש לו קץ. נמצא לדעת שניהם מורה המלה על גודל השיעבוד, למר מורה איכותו שמסכן את בעליו, ולמר מורה גודל השיעבוד ואריכתו שנמשך זמן הרבה. ועוד יש בזה דבר עמוק כי הבנין הוא הפך הברכה כי בברכה אין גדר וגבול ולכך נאמר בברכה (בראשית, לח) ופרצת ימה וקדמה אין ברכה אלא בדבר הפרוץ ואין לו גדר וגבול, זהו ענין הברכה, והבנין הוא הפך זה שבונה גבולים וגדרים, והעוסק בדבר שהוא הפך הברכה מתמסכן והבן זה:

את פיתום ואת רעמסס רב ושמואל חד אמר רעמסס שמו ולמה נקרא שמו פיתום שראשון ראשון פי תהום בולעו וחד אמר פיתום שמו ולמה נקרא רעמסס שראשון ראשון מתרוסס. בארו בזה כי נרמז בכאן כי הבנין אשר בנו ישראל לא היה ראוי, ודברים שהם אינם ראוים להיות נמצאים אין קיום להם, ולא היו אלו דברים ראוים להיות רק מפני שנגזר השעבוד על ישראל אבל מצד עצמם אינם ראוים, ולפיכך אמרו כי שמו העצמי היה רעמסס ונקרא פיתום על שם פי תהום בולעו. ויש הפרש בין אם היה השם רעמסס ונקרא פיתום על שם שהיה פי תהום בולעו, או שהיה שמו פיתום ונקרא רעמסס על שם ראשון ראשון מתרוסס. כי אם שמו רעמסס ונקרא פיתום על שם פי תהום בולעו, ר"ל שבא לו הפסד מבחוץ שהתהום היה בולעו, אבל אם השם פיתום ונקרא רעמסס ע"ש שראשון ראשון מתרוסס, פירושו שהיה מתרוסס האבן מעצמו ונמוח ונשבר. וסברת כל אחד ואחד כי הדבר אשר אין ראוי שיהיה נמצא, כמו שהיה הדבר הזה שהיו מכריחים אותם לשיעבוד, לא הי' מצליח בשום דבר והוא כלה ונפסד מפני שאין ראוי שיהיה. רק שהם חולקים אם בא לאותו דבר הפסד והעדר מבחוץ או שהוא מתרוסס מעצמו, ובליעת התהום ר"ל שהגיע על הבנין הזה העדר כי התהום הוא כנוי להעדר לפי שהתהום אינו דבר, והגיע אל הבנין העדר ובולעו, וזהו פירוש תהום בולעו. אמנם מי שסובר ראשון ראשון מתרוסס, הטעם כי דבר אשר אין ראוי להיות נמצא מתרוסס מעצמו ומתחלה אין לו קיום כלל ומעצמו נשבר ומתרוסס, לכך אמר ראשון ראשון מתרוסס, כי הדבר אשר אין ראוי לו הקיום מעצמו הוא מתבטל וזה סברת המחלוקת בזה. ותדע עוד, כי כל מלך משעבד בעמו ואם לא היה השיעבוד רק כמו שהיה ראוי לא היה כאן דבר, אבל כי מפני שהיה מוסיף עליהן נחלק הבנין הזה לשני חלקים, האחד אין לו יציאה מן הראוי, והשני מה שהוא הוספה והוא יציאה מן הראוי. ולפי דברי הכל הבנין בעצמו ענין אחד הוא ואין לקרות לו רק שם אחד רק שהיה לו שתי בחינות, האחת מצד שהוא ראוי ומה שאין בו תוספת, והשני הוא על התוספות שיש בבנין ההוא, ולפיכך מחלוקת איזה שם נקרא על הבנין עצמו. וזהו כמו שאמרנו למעלה לפי סברת כל אחד ואחד מן החכמים, והתוספת הזה היה גורם לו אבוד, למר היה הדבר שאינו תוספת שמו פיתום והדבר שאינו ראוי נקרא רעמסס על שם ראשון ראשון מתרוסס, ולאידך הבלתי תוספת נקרא רעמסס והתוספת נקרא פיתום על שם שפי תהום בולעו, ודברים אלו מגיעים עד התהום כאשר תבין אותם באמתתם:

וכאשר יענו כן ירבה וכן יפרוץ כן רבה וכן פרץ מיבעי ליה אמר ריש לקיש רוח הקודש מבשרתן כן ירבה וכן יפרוץ. כי השיעבוד הוא למעטם ועל ידי זה החומר שלהם נחלש, וכאשר החומר נחלש ביותר מתדבק הנפש והרוח בכח קדוש. וזהו דוקא בישראל כיון שהם דבקים בכח קדוש אז בא להם הברכה בודאי, לכך אמר רוח הקודש מבשרתן כן ירבה וכן יפרוץ, כלומר כי כמו שהיו מצרים משעבדים, היה כח הקדוש דבק בהן ומבשרתן כן ירבה וכן יפרוץ. ולמעלה אצל וימת יוסף וכל אחיו שם נתבאר טעם אחר עיין שם:

ויקוצו מפני בני ישראל נעשו בעיניהם כקוצים. פירוש כי היה מצרים הפך לישראל כמו שנתבאר בפרקים הקודמים באריכות, ולפיכך כאשר היו ישראל מתרבים היו בעיניהם כקוצים, לפי שאז היו יוצאים לפעל להיות נמצאים בשלימותם, ולפיכך אז נעשו כקוצים בעיניהם:

ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך ר' אליעזר אומר בפה רך רבי שמואל בר נחמני אומר בפרכא. נראה כי הוקשה לר' אליעזר דאי פרכא כמשמעו, זה כתב אחר כך כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך, אלא הכתוב בא לומר בפה רך. ואין פירוש הכתוב בפה רך, רק בפרך כמשמעותו, אלא כי שני עניני בפרך הם, כי כאשר המעביד מדבר עמו דברים רכים ומתוך כך הוא מכריעו על השעבוד של פרכא זה נקרא גם כן בפרך, שהרי היא עבודה קשה מאוד מכח דברים רכים. ואחר כך בפסוק השני הוסיף וימררו את חייהם בעבודה קשה וגו' שהיו משעבדים אותם בקושי לא בדברים רכים, כך יש לומר לר' אליעזר. ולר' שמואל שניהם הם בקושי אלא שהשני בא לומר כי כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך, בין מה שהיו עובדים אותם תחלה בחומר ובלבנים, ובין מה שהיו עובדים בשדה וכן כל עבודתם הכל היה בפרכא וענין הפירכא הזאת תכלית השעבוד והקושי:

וימררו את חייהם בעבודה קשה וגו'. כאשר תקשר הקשר הפסוקים השלשה הנזכרים זה אחר זה, הראשון וישימו עליו שרי מסים למען ענותו, השני ויעבידו וגו' בני ישראל בפרך, השלישי וימררו את חייהם. הראשון נאמר אצלו למען ענותו בסבלותם וזהו מצד העבודה בעצמה שהיא קשה. והשני מצד המעביד שהוא מעבידו בחזקה, כי אף אם אין המלאכה מצד עצמה כל כך קשה, אם מעבידו בחזקה על ידי שאינו נותן לו מנוחה היא קשה עליו, ולפיכך אמר אחריו ויעבידו בני ישראל בפרך. והשלישי הוא דבר בפני עצמו שהמלאכה היתה נגד חיי האדם כמו מלאכת הטיט, כי מלאכה הזו במה שהיא עבודה שפלה ופחותה היא נגד חיי האדם, עד שזה נקרא מרירות חיים שאינה לפי החיים שלו כמו שאמר (בראשית, כז) קצתי בחיי, כך כאשר היו משעבדים אותם בדברים אשר אינם ראוים לחיי האדם ואין חיי האדם נוחים בהם כמו בחומר ובלבנים כאלו חייו אינם חיים:

וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך, אמר רבא בתחלה בחומר ובלבנים ולבסוף בכל עבודה בשדה, את כל עבודתם אשר עבדו בהם אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן מלמד שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים. פירוש כי שלשה מרירות חיים היה להם, האחד העבודה הקשה בחומר ובלבנים והוא נגד חיי האדם כמו שהתבאר, ואחר כך לשעבד אותם בשדה וזהו ענין בפני עצמו, כי מי שהוא בביתו אף על גב שהוא עושה עבודה קשה במה שהוא בביתו נוח לו, ואלו ששעבדו בהם שלא במקום שלהם הוא דבר שאינו מורגל, וזהו מרירות חיים יותר, ואחר כך הוסיפו עוד יותר לשעבד בהם בפרך, דבר קשה שלישי להחליף מלאכת אנשים לנשים, כל הנזכרים בכתוב כולם הם דברים שאינם ראוים לאדם והם נגד טבעו, ולפיכך נקרא מרירות, ומפני זה הוצרך לר' יונתן לפרש פרכא דהכא שהיו מחליפים מלאכת אנשים לנשים שיהיו כל השלשה מרירות חיים. וכאשר תשכיל מאוד בחכמה תמצא כל דבר מאלו דברים הם נתלים בדברים גדולים מאוד ועמוקים רק שאי אפשר לפרש יותר. ואחר כך הוסיפו לשעבדם בבניהם והוא יותר גדול מכל, כי בניהם הוא שנקרא כחם ואונם יותר עליון ויותר פנימי במה ששלטו בעצמם. ודבר זה הוא ענין נפלא מאוד, כי גרעוני הפרי והוא זרע הפרי הוא תוך הפרי הרי הוא יותר פנימי מן הפרי בעצמו, וזהו בעצמו ענין הבנים שהם יותר פנימים מן האדם עצמו. והיה גם כן שלשה גזירות בבנים, תחלה צוה למילדות להמית בניהם, ואחר כך כל הבן הילוד היאורה תשליכהו, ואחר כך ויצו לכל עמו כל הבן הילוד היאורה תשליכהו שאף על עמו גזר. וכל גזירות גדולות היו משולשות, כמו וימררו את חייהם, וכן בגזירת הבנים, שלפי שהיתה גזירה גדולה מאוד לשלוט בחייהם ובבנים היו משלשים אותם כדי לחזקם, כי בשלשה גזירות הגזירה מתחזקת. וכאשר תבין עיקר דבר זה תמצא כי אלו הגזירות שגזרו במה שהיו שולטים בחייהם וכן מה ששלטו בבניהם ראוים בעצמם להיותם משולשות, כלל הדבר שהיו שולטים בישראל עד מקום שאפשר להגיע:

אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה, רב ושמואל חד אמר זו אשה ובתה וחד אמר זו כלה וחמותה. ונראה לכך לא הזכיר אותם בשמם לומר אשר שם האחת יוכבד, מפני שלא תמצא שם יוכבד קודם לידת משה. והיינו שלא תאמר כי נולד משה מצד עמרם ויוכבד שהם בני אדם פרטים, שדבר זה אינו כי לפי מעלת משה ומדריגתו שהיה משה נבדל מכל אדם על פני האדמה כאשר ידוע ממדריגת משה, ואם יאמר הכתוב כי משה נולד מעמרם ויוכבד בני אדם פרטיים, לא היה משה נבדל מכל אדם שהרי הוא מתיחס אל אביו במה שהוא פרטי זה וכל פרטי הוא חלק, ולפיכך כתוב וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי ולא נזכר בלידתו שם אביו בפרט שלא היה לו התיחסות אל אדם פרטי זה כלל רק אל איש בסתם, וזהו מדריגה יותר משאלו היה לו יחוס אל אדם פרטי שהוא פרטי זה. ודוקא קודם לידתו, שרצונו לומר שתולדות משה לא בא מכח אדם פרטי שהוא פרטי זה, שאז היה משה מתיחס לפרטי ולא היה משה נבדל מכל אדם כי הפרטי הוא חלק, וכאשר היה היחוס לאביו מצד שהוא איש בלבד, אין לו התיחסות לשום פרטי זה והוא נבדל כאשר ראוי למעלת משה, ודבר זה דבר מופלא מאוד ועוד יתבאר לקמן בפרק שאחר זה:

ויראון המילדות את האלקים ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים להן מיבעי ליה אמר רבי יוסי בר חנינא מלמד שתבען לדבר עבירה ולא נתבעו. ונראה לפרש דהוי למכתב להן, וזה כי לשון אליהן נאמר כאשר ידבר האדם אל הזולת ובא הדיבור ממנו אל זולתו ועל זה יאמר אליו אלי אליהם. אבל כאן שהכתוב מספר שהמילדות לא שמעו אל הגזירה שבא למילדות מן פרעה להמית הבנים, ואין הכתוב מספר שבא הדבור מן פרעה אל המילדות, רק שלא קבלו הגזירה הוי למכתב להן, המורה על קבלת הגזירה ולא שייך בזירה רק להן. ולפיכך דרשו מלמד שתבען לדבר עבירה ולא נתבעו, והשתא הוי שפיר כאשר דבר אליהן מפני שלא היה זה גזירה, רק שהיה תובען ומבקש מהן דבר עבירה ושייך בזה כאשר דבר אליהן שהיה בא הדבור אליהן לבקש מן המילדות. ורש"י פירוש בענין אחר כי אצל תשמיש שייך אליהן כדכתיב (בראשית, כט) ויבא אליה ופירוש הנזכר הוא נכון כאשר תדקדק. ומפני כי היה פרעה סובר שלא יעשו המילדות את צווי שלו להמית את הבנים כי לא יקבלו גזירתו, כאשר הם אוהבים את ישראל ושונאים עם אחר היה מפתן לדבר עבירה שיהיו נבעלות לו. ואמרו בבראשית רבה בפרשת וישלח (פרשה פ') אמר רב הונא נבעלת לערל קשה לפרוש לפי שנמשכת אחריו בביאה, והיה כוונתו שבזה יהיו נמשכים אחריו מכל וכל לעשות גזירתו שתשמענה לו, ובשביל גודל תשוקת פרעה להוציא מחשבתו בגזירה זאת אל הפעל היה תובען לדבר עבירה, ובשביל כך כלל הכתוב שני דברים האלו יחד. וכאשר תבין עוד בענין אשר תבען לדבר עבירה, כי כאשר תבען להיות נשמעין אליו בענין זה להמית הילדים, היה תובען להיות נשמעין אליו לגמרי לדבר עבירה גם כן, וזה מפעולת הכח של מעלה והוא מזלו, שכל ענין פרעה אין ספק שהיה על ידי כחו ומזלו, ובשביל אותו הכח היה תובע אותן לדבר עבירה גם כן, שאין פעולה מלמעלה לחצאין לכך היה תובע אותן לדבר עבירה:

ותאמרנה המילדות כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה מאי חיות אי לימא חיה ממש אטו חיה לא צריכה חיה אלא אומה זו כחיה נמשלה יהודה גור אריה, דן יהי דן נחש, נפתלי אילה שלוחה, יששכר חמור גרם, יוסף בכור שור, בנימין זאב יטרף, דכתיב ביה כתיב ביה דלא כתיב ביה כתיב ביה ואמרת מה אמך לביאה בין אריות רבצה כפיריה ע"כ. ואין נראה דעת חכמים לפרש פשט הכתוב חיות חיות השדה, דהוי למכתב חיות בפתח כמו את כל חית השדה למינה, אלא שהוקשה להם דבשביל זה שהם מילדות וכי לא צריכה מילדת אחרת, אלא תרוייהו איתנהו שהם ממהרים ללדת כמו חיות השדה ובקיאין וחכמות גם כן כמו חיות. והכתוב מסייען דלא הוי למכתב כי חיות הנה רק הוי למכתב כי מילדות הנה כלישנא דקרא בכל הפרשה, אלא שבא לרמוז בלשון זה שהם נמשלים כמו חיות השדה. ורצונו לומר כי חיות השדה יש בהם דבר שאין צריכים למילדות מפני שכל תנועת החיה יותר בקל מן האדם לכך ממהרים להוליד, וזה מפני דקות החומר שלהם שכל אשר הוא חמרי יותר, אין כח טבעי פועל כל כך במהירות כמו מי שיש בו דקות החומר, וישראל מפני שאין בהם גסות החמרי, כח טבעם יותר פועל בהם במהירות וממהרים להוליד כמו חיות השדה. ולפיכך הביא קרא לראיה מה אמך לביאה בין אריות רבצה, ורצה בזה כי ישראל יקראו בשם חיות השדה שכל חיות השדה חומרם יותר דק מן הבהמה, וכן הוא בישראל יש בהם דקות החמרי:

ויהי כאשר יראו המילדות את האלקים ויעש להם בתים רב ולוי חד אמר בתי כהונה ובתי לויה וחד אמר בתי מלכות מאן דאמר בתי כהונה ולויה משה ואהרן ומאן דאמר בתי מלכות דוד ממרים אתא. פירוש מפני שהמילדות היו יראים את האלקים ועל ידם היה נבנה בית ישראל שהיו פרים ורבים לכך עשה להם בתים קבועים בישראל, אלא שחולקים, דלמאן דאמר בתי כהונה ולויה ולא בתי מלכות, משום דבתי כהונה ולויה קבועים ואין להסיר אותם כלל, אבל מלכות לפעמים יוסר ואין זה בית, אבל למאן דאמר בתי מלכות היינו גם מלכות כדי שלא יחסרו שום בית אף בית מלכות:

ויצו לכל עמו אמר רבי יוסי בר חנינא אף על עמו גזר. והטעם הוא שהאצטגנינים היו אומרים היום נולד בן שיהיה מושיע את ישראל ואין אנו יודעים אם ממצרים אם מישראל הוא, עמד גזר באותו היום אף על עמו כל הבן הילוד היאורה תשליכהו ולא כתיב כל הבן הילוד לישראל היאורה תשליכוהו. ואם תאמר אם ידעו האצטגנינים היום נולד אחד שיהיה מושיע את ישראל למה לא ידעו אם הוא ממצרים או מישראל. יש לומר שאני משה מפני שנקרא בן לבת פרעה שהיתה מצרית שנאמר (ד"ה א', ד) ואלה בני בתיה בת פרעה אבי גדור ואבי סוכו וזהו משה, ולפיכך לא יכלו לדעת אם מישראל אם ממצרים הוא, שהמגדל יתום בתוך ביתו כאלו ילדו, ולפיכך לא היו יודעים אם מישראל אם ממצרים הוא. ועוד כאשר תדע מדריגת משה רבינו עליו השלום במה שהיה נבדל מכלל ישראל במעלה שלו ולא נשתתף עם שאר ישראל במעלתם, לא היו יכולים לדעת אם מישראל אם מאומות, כי לפי מדריגת מעלתו לא היה לו צירוף ושיתוף עם שאר ישראל, והבן זה היטב. ואמר רבי יוסי בר חנינא שלש גזירות גזר בתחלה גזר אם בן הוא והמיתן אותו ואחר כך גזר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו ולבסוף גזר גם על עמו. ומה שאמר שלש גזירות, והיה פרעה תמיד מוסיף בגזירות עד שהיה גוזר על עמו גם כן, והיו מצרים כל כך שונאים את ישראל, עד שהמיתו את הזכרים הנולדים למצרים, בשביל שראו באצטגנינות כי היום נולד המושיע, ואף על גב שעל ישראל לא הוסיף בגזירה כלל, מכל מקום תראה שהיה פרעה מתחזק בגזירה וזה יותר התחזקות בגזירה עד שאף על עמו גזר בשביל ישראל,