גבורות ה'/פרק טז
פרק טז[עריכה]
וילך איש מבית לוי וגו', להיכן הלך אמר רבי רבי יודא בר זבינא שהלך בעצת בתו וכו'. וא"ת למה היתה הנבואה על ידי מרים ולא היתה הנבואה על ידי אהרן. ונראה לומר כי נבואה זאת היא היתה ראויה למרים כי הגאולה על ידי משה ואהרן כדכתיב, ולפיכך לא היה אהרן מתנבא על זה, שתמיד הנביא מתנבא על דבר שיהיה על אחר ואין מתנבא על אשר יקרה לעצמו, ולפיכך אילו היה אהרן מתנבא על לידת המושיע היה מתנבא על עצמו, שהרי אין משה בלא אהרן ושניהם נחשבו כאחד בגאולה הזאת ולפיכך היתה הנבואה למרים ולא לאהרן. ואפשר משום שאהרן היה פחות משלש שנים ולא היה ראוי להכיר את בוראו בפחות משלש שנים, וכדאמרינן (נדרים דף לב.) גבי אברהם בן שלש שנים הכיר את בוראו ומשמע דפחות לא. ודרשו שהושיבה באפריון וכו'. ויש לתמוה מה בא לאשמועינן בזה שהושיבה באפריון ועשה מעשה לקוחים. אמנם דבר זה ענין עמוק כי היה דבר זה לעשות לקוחים חדשים, מפני שחזרה להיות נערה כדמפרש והיה ראוי שיהיו עושים מעשה לקוחים חדשים כמו שחזרה להיות נערה. וענין זה נפלא מאוד וכאשר תשכיל תבין חזרת נעוריה שהיה ליוכבד, כי כאשר ילדה את משה רבינו ע"ה שהיה על כל בני אדם במעלה כדכתיב לא קם נביא כמשה עוד, ומעלת משה הוא מעולם העליון אשר ממנו מתחדש הכל, לכך כאשר לקחה היה כאן לקוחים חדשים וחזרה להיות נערה שהיה מתחדש הכל בכח אותו מעלה העליונה שממנה מתחדש הכל, וזה מודיע לנו מעלת משה רבינו ע"ה כי נשמתו היה קודש קדשים נאצל מן המעלה הרמה והנשאה העליונה אשר היא חדוש העולם, ולכך כאשר הוליד את משה חזרה להיות נערה בודאי והבין זה:
והראב"ע הקשה בפירוש החומש הרבה דברים על פירוש חכמים בפרשת ויגש, ועיקר קושייתו על דברי חכמים שאם היה הדבר כך שילדה את משה רבינו ע"ה והיתה בת ק"ל, למה לא הזכיר הכתוב את הנס הזה שהיא בת ק"ל. ודברי הבאי הקשה על חכמי עולם, וזה כי למה יזכיר דבר זה שהיתה בת ק"ל, אחר שמצאנו שהיו פרים ורבים בלי שיעור עד שהולידו הרבה בכרס אחד, וכאשר היה רבויים בלי מנהגו של עולם, אין זה חדוש מה שהולידה את משה רבינו ע"ה בת ק"ל שנה, שלא כמנהגו של עולם, שהרי נראה כי חזק הקדוש ברוך הוא טבעיהם להוליד, ויותר חדוש שיהיו כל הדור פרים ורבים הרבה בכרס אחד ואין זה פלא אם היתה יולדת והיא בת ק"ל. ועוד טעות גמור טעה שסובר כי כל הדברים אשר נכתבו בתורה לא נכתבו רק בשביל דבר חדוש, ואין הדבר כך כי הרבה פלאות היו ולא נכתבו בתורה, כי אין התורה ספור חדושים רק היא תורה נתנה מפי הקדוש ברוך הוא, וכאשר היה ראוי מצד עצמו להיות נזכר הנס בתורה נכתב בתורה כמו הנסים שנעשו לאבות בפרט הכתוב מאריך:
ובבראשית רבה בפרשת חיי שרה (פרשה ס') אמר רבי אחא יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים פרשתו של אליעזר שנים ושלש דפין כפולה בתורה והשרץ מגופה של תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מרבוי המקרא, אמר רבי אבא יפה רחיצת רגלי עבדי אבות מתורתן של בנים שאפילו רחיצת רגלי עבדי האבות צריך למכתב ושרץ הוא מגופי התורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מרבוי המקרא ע"כ. וזה שנעלם מן הראב"ע, והוא ענין נפלא, כי התורה היא סדר העולם בה ברא הקדוש ברוך הוא את העולם, ולפיכך הדברים שהם עיקר יסוד העולם התורה מספר בהן באריכות, כמו אבות העולם שהם אבות ושורש אל אומה הישראלית שהם עיקר העולם, נמצא כי האבות הם יסוד העולם וראוי לבאר היסוד על מה הוטבע העולם. ולפיכך לא יקשה לך למה מאריך לספר בענין שרה בת כמה היתה שרה כשנולד יצחק, שכן דרך הכתוב לספר באריכות אפילו מה שקרה לעבדי האבות כל שכן מה שקרה להם בעצמם. ומה שדרשו ז"ל מדכתיב בת לוי, היינו שאם היתה נערה והיא ברשות אביה שייך למקרי אותה בת לוי שאין לה שם בפני עצמה, אבל זאת כבר גדלה והיא ברשות עצמה הוי ליה למכתב וילך איש מבית לוי ויקח אשה והיא בת לוי. ולא הזכיר הכתוב שם עמרם ושם יוכבד לכתוב וילך איש מבית לוי ושמו עמרם ויקח את בת לוי ושמה יוכבד, שזה מורה על מעלת משה שהוא נבדל במעלתו מכל אדם על פני האדמה, ולפיכך לא זכר אצל אביו ואמו רק שם סתם לא שם פרטי, כי שם הפרטי מורה על איש מיוחד, ומפני שהאב והאם הוא סבה לבן ואם היה עמרם ויוכבד סבה למשה במה שהם בני אדם פרטיים, אז היה גם כן משה אשר הם סבה אליו אדם פרטי זה, והפרטי זה אינו נבדל מן הכלל, כי הפרטי זה הוא חלק הכל ואז לא היה מעלת משה נבדל מכל אדם, לכך הזכיר אביו ואמו בשם הפשוט לא בשם הפרטי זה. ואמר וילך איש מבית לוי לומר כי היה תולדות משה עליו השלום מעמרם ויוכבד לא במה שהוא פרטי זה רק במה שהוא איש בלבד ועוד כי כל פרטי הוא מצד החמרי כאשר ידוע מענין הפרטי, שאין בדבר שהוא נבדל מן החומרי פרטי, ומשה שהיה נבדל לגמרי לא נולד בסבת פרטית כלל, ולכך לא נאמר אצלו שם פרטי רק כתב שם איש שהוא שם לכל איש ואינו שם פרטי מיוחד וזה מורה על מדריגה נבדלת אלקית. ועוד שאם זכר שמם העצמי, היה משמע כי בשביל עמרם מצד שהוא אדם פרטי זה בא ממנו הגואל לעולם, שכך היה משמע וילך עמרם ויקח יוכבד, רצונו לומר מצד שהם בני אדם פרטיים נולד משה, ומשמע כי עמרם ויוכבד עיקר בלדת משה כמו כל אדם שמוליד בן שהוא נולד בשביל האב, שאם לא היה האב הזה לא היה הבן, ומפני שמשה רבינו עליו השלום היה מוכן לגאולה מששת ימי בראשית, ולא היה צריך רק להביאו לעולם והכנתו כבר היה, ואם לא היה לוי ויוכבד היה בא על ידי אחר, ואם כתב וילך עמרם היה משמע אם לא היה עמרם זה לא בא הגואל לעולם כי אין שני עמרם בעולם, ולפיכך כתיב וילך איש כי יש אנשים הרבה בעולם ואם אין זה יש אחר והבן זה גם כן. ויש לך לעיין למה הוצרך למכ' וילך איש מבית לוי להזכיר שם השבט, ולא הוי למכתב רק וילך איש ויקח את בת לוי ולמה הזכיר אותו על שם השבט. כי זהו להודיע לך כי לא היה ראוי לצאת הגואל רק משבט לוי, ושיהיה בין האב ובין האם משבט לוי והוא שבט שלישי אשר נתקדש. והדבר הוא ידוע במה שאמרו רז"ל (שמות רבה פר' ה') כי שבט לוי לא נשתעבד במצרים, ולפיכך היה ראוי לצאת מהשבט הזה הגואל אותם מן השיעבוד וכל זה מפני קדושת השבט הזה. כי כבר אמרנו לך למעלה, שהשיעבוד הוא שייך דוקא לחומר שהוא מוכן להשתעבד בו ולהיות מתפעל וזה נתבאר למעלה, אמנם שבט לוי מפני שהיה קדוש, ומי שהוא קדוש הוא נבדל ממעשה החומר, כמו שנתבאר לך זה למעלה, וכל זמן שהיו כלל ישראל בשיעבוד לא היה ראוי לשבט לוי להיות הם מושלים על המצרים, מכל מקום זכות עצמם וקדושתם הועיל שלא היה ראוי שיהיו מושלים מצרים על שבט לוי הקדוש והנבדל, ואיך יהיה מושל עליהם החומר הגרוע הזה הם המצריים, עד שהיו ישראל ראוים להגאל, ואז הוציא הקב"ה הגואל משבט מושלים הוא שבט לוי אשר הוא קדוש ונבדל, ואז היה מושל על החומר הם מצרים אשר נמשלו לחומר דכתיב (יחזקאל, כג) אשר בשר חמורים בשרם, ולפיכך יצא משבט לוי משה רבינו עליו השלום אשר הוא הצורה השלימה והוא נבדל מן החומר כאשר יתבאר, עד שלא היה אדם נבדל מן החומר כמו משה רבינו עליו השלום, והוא היה ראוי להיות מושל על מצרים כדכתיב (שמות, ז) ראה נתתיך אלקים לפרעה וגו':
ותהר האשה ותלד בן וגו' והא הות מעברא ביה מעיקרא אמר רב יודא בר ביזנא מקיש לידתה להורתה מה הורתה שלא בצער אף לידתה שלא בצער, מכאן לנשים צדקניות שלא היו בפתקא של חוה. ביאור זה דילפינן בסמוך דהיתה מעוברת קודם שהחזירה כדלקמן, ודרשו ז"ל שמה שכתוב ותהר ותלד ללמוד בהקיש שלא היה לה צער לידה. ויש לך לדעת, כי האדם אשר ברא השם יתברך הוא משלימות הצורה שבנמצאות התחתונים, ומה שהוא משלימות הצורה לא ימשוך אחריו חסרון ולא פחיתות, ולא היה תחילת בריאת האדם להיות לו שום צער בעולם ולא בפרנסה שלו, כי אם אחר החטא כדכתיב בפירוש בקרא (בראשית, ג) ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה. כי אם היה לפי סדר המציאות שיהיה לאדם רע לא היה האדם נמצא, כי המציאות אשר היה לאדם ולכל הנמצאים בודאי הוא מפני שכן ראוי שיהיה נמצא, ולרע אין ראוי מציאות כלל לכך בכל הנמצאים כתיב (שם א') וירא כי טוב אלא שהרע הוא מן האדם העושה הרע. ולפיכך הנשים הצדקניות לא היו בפתקא של חוה, מפני שהם תחת סדר המציאות אשר אין שם רע ובשביל זה יולדות שלא בצער כלל, ובפרט כאשר הולידה את משה שהוא עיקר מציאות העולם לא היה ראוי שיהיה צער בשביל לידה זאת. וכאשר תבין עוד יש לך לדעת, כי העליונים שלא בצער והתחתונים הם בצער תמיד, ואי אפשר לך לומר אלא כי הדברים העליונים אשר אין הצורה מוטבעת בחומר, אינם מתפעלים ומקבלים צער, והצדיקים בעבור שאינם נוטים אחר החומר אשר בו החטא והיצר הרע, רק נוטים אל הצורה לכך אינם מקבלים צער וימשך הנהגתם אחר הצורה שאין בה צער כלל. ולפיכך כאשר הולידה יוכבד את משה שבו שלימות הצורה יותר מכל אדם אשר על פני האדמה לא היה לאמו צער לידה, כי כל ענין משה שהיה נוטה אחר הצורה ונבדל מן טבע החומר. ודברים אלו אין הרצון בזה שאין צער לצדיקים כלל, כי לא תמצא צער זולת בצדיקים כדי לנקותם מחטא ועון, אבל הכונה בזה היסורים אשר הם באים מפאת החומר כמנהגו של עולם, והצדיקים הנוטים אחר הצורה לא תמצא בהם הצער הזה שהוא בשביל החומר, והחלוק הזה יש לך להבין מאד: