בנין ציון/קלד
ב"ה אלטאנא, יום ו' כ"ד מרחשון תרכ"ד לפ"ק. לחתני הרה"ג וכו' מ"ה יוסף איזאקזאן נ"י אב"ד דק"ק ראטטערדאם יע"א.
על דבר השאלה הבאה לפניך שמעון נשא רחל בת ראובן ולאחר שמתה נשא אשה אחרת ושבק חיים לכ"י ועתה בא ראובן לאחר שמתה אשתו לישא האשה הזאת שהיא אשת חתנו שנתרחק אם יש היתר בדבר.
תשובה – הנה לא נעלם ממך שיש ב' דיעות בזה שהובאו בש"ע אהע"ז (סי' ט"ו ס' כ"ד) אלא שדעתך כיון דהש"ע כתב הדיעה הראשונה להתיר אשת חמיו ואשת חתנו בסתם והדיעה האוסרת בלשון ויש מי שאוסר הוא פוסק כדיעה הראשונה ע"פ הכלל שכתב הש"ך בי"ד (סי' רמ"ב) וצדקת בזה שכן כתב גם הברכי יוסף. והנה הפלוגתא באשת חמיו קדומה היא ונשתלשלה דור אחר דור בגמרא דילן יבמות (דף כ') מייתי ברייתא דמותר אדם באשת חמיו והתוספ' שם הביאו הירושלמי דאוסר מפני מראית העין והרי"ף והרמב"ם פסקו כגמרא דילן דמותר אכן התוספ' והרא"ש כתבו בשם רבינו חננאל ובשם הלכות גדולות ובשם ר"ת לאסור דשמא אחר כך אסרו והסכימו עמהם וכ"כ רבינו ירוחם וכ"כ הטור וכן מצאתי באור זרוע (שנדפס עתה) שאוסר אשת חמיו והנימוקי יוסף כתב בשם הריטב"א שהרמב"ן ורבים מרבותינו התירו ושכן עיקר ושכן המנהג בכל ספרד אמנם כל חכמי אשכנז פסקו כהאוסרים המהרי"ל והמהרש"ל והב"ח ושו"ת צ"צ והבית שמואל והבית הלל ובשו"ת נודע ביהודה מ"ק חאה"ע סי' כ"ו כתב שכן המנהג בכל אשכנז אלא ששדי בי' נרגא במה שכתבו התוספ' והרא"ש דאע"ג דע"פ הגמרא דילן מותרת אשת חמיו שמא אח"כ אסרו דאיך אפשר לומר כן דהאיסור דירושלמי הי' אחר גמרא דילן שהרי בירושלמי האוסר הוא רבי חנינא ובגמרא דילן נראה דרבא דבתרא הוא התיר אשת חמיו והניח בצ"ע אלא דמכ"מ לא מלאו לבו לחלוק על התוספ' והרא"ש ולענ"ד לק"מ דאין כוונתם דהאיסור דירושלמי הי' אחר גמרא דילן אלא שכתבו דמה דר"ח והלכות גדולות ור"ת אסרו וסמכו על הירושלמי נגד גמרא דילן מפני שאפשר דבימי רבנן סבוראי או הגאונים גזרו ואסרו וכ"כ בפי' המהרש"ל ביש"ש ומסיים שם ולפ"ד סברא ישרה היא שאי אפשר שר"ח וה"ג חלקו על התלמוד אם לא שנאסר במנין עכ"ל ובמכ"ה נעלם זה מהגאון נ"ב.
והנה לענין אשת חתנו ראיתי פלוגתא גם בין האוסרים אשת חמיו דהלכות גדולות אוסר גם באשת חתנו וכן הטור והב"י כתב דאין זה מוכרח דגם באשת חתנו שייך גזירת מראית העין דהבו דלא לוסיף ומכ"מ בש"ע הביא היש מי שאוסר גם על אשת חתנו והמהרש"ל ביש"ש כתב ונראה דאשת חתנו בודאי מותרת דפשיטא דליכא למיחש מפני מראית העין ובודאי קלא אית להו וכולהו ידעי ומרגישי בין בתו לנכרית משא"כ באשת חמיו שנראת כחמותו וברור למבין גם בירושלמי לא נאמר והתוספ' והסמ"ג לא הזכירו כלל והרא"ש הזכיר בשם ה"ג אבל לא הכריע בינהם בזה רק שהטור כתב לאיסור ולא נהירא כלל כי אין כאן מראית העין ופשיטא שיותר נוטה להתיר מחורגין וכן נ"ל הלכה למעשה אפילו לכתחלה ותאב אני מתי יבא לידי ואתיר ואי יישר חילי אבטלנה עכ"ל ולא הבנתי אחר שהמהרש"ל בעצמו כתב לסמוך באשת חמיו על הגאונים נגד גמרא דילן שאי אפשר שהגאונים חלקו על התלמוד אם לא שנאסר במנין א"כ איך חולק על הלכות גדולות לענין אשת חתנו ואדרבא לדידן יש סברא יותר לאסור באשת חתנו מבאשת חמיו דהנ"ב המציא בשו"ת הנ"ל דאפשר מה שאסרו באשת חמיו היינו בעוד שאשתו בת חמיו קיימת אבל לדידן שאי אפשר לישא ב' נשים א"כ לא משכחת שישא אשת חמיו רק אחר מיתת אשתו אפשר דלא אסרו כיון דבזה קליש איסור חמותו דלקצת פוסקים אין כאן אפילו כרת רק איסור שוכב עם חותנתו ולכלם אין עוד איסור שריפה אפשר שבזה לא גזרו וכמעט שרצה לסמוך על זה להתיר אשת חמיו אלא שלא מלאו לבו אחר שלא נזכר בפוסקים והיתר זה לא שייך באשת חתנו שנאסרה משום מראית העין דנראת כבתו דהיא ודאי היא איסור שריפה גם בשו"ת מהרי"ל (סי' פ"ה) אוסר באשת חתנו וכתב נ"ו היינו טעמא דאשת חתנו דרגילין למקריא לי' חתן הן חמיו עצמו הן שאר אינשי רוב דעלמא קרי לי' חתן פלוני וכיון שכן הוא נקרא בפי רובא דעלמא ועל שם אשתו נקרא כן לא ידעי כולי עלמא איזה מן הנשים בתו של זה עכ"ל ולכן כיון שהמהרי"ל המיסד מנהגי אשכנז אוסר ואין מן האחרונים שמתיר אשת חתנו בפירוש חוץ מן המהרש"ל אין בידי להתיר נגד הטור והמהרי"ל ובפרט שאע"פ שכתבתי לעיל בשם ברכי יוסף שדעתו שהש"ע פסק כדעה הראשונה אין זה מוכרח דבשו"ת צמח צדק סי' מ' כתב שמשמע שנוטה דעת הרב ב"י להחמיר ממה שהביא שני הדעות וכתב דעת האוסרין באחרונה משמע שדעתו נוטה להחמיר ומהמהרש"ל עצמו נראית שהי' המנהג לאסור מדכתיב ואי יישר חילי אבטלינא גם מהנ"ב נראה שלא רצה להכריע בין הטעמים למען התיר אשת חתנו מכל הלין טעמי לא מלאני לבי להתיר להשואל לישא אלמנת חתנו. וראיתי להזכיר עוד שמה שכתב הרא"ש שהלכות גדולות אוסר באשת חמיו ובאשת חתנו לא מצאתי בהלכות גדולות שלנו כן דלא בלבד שלא הזכיר אשת חתנו אלא שגם באשת חמיו התיר אכן בלא"ה כבר מצאתי סתירות כאלה בין מה שהזכירו הראשונים בשם ה"ג ובין ה"ג שלפנינו והזכרתים בספרי ע"ל על נדה שהסמ"ג לאווין רמ"ז הביא בשם ה"ג דלאחר י"ב לנקבה וי"ג לזכר נדריהן נדר אע"פ שאין יודעין לשם מי נדרו ואע"פ שלא הביאו ב' שערות ובהלכות גדולות שלפנינו כתוב להיפך וכן הביא הראב"ד בשער הטבילה בשם הלכות גדולות דזבה בעי מים חיים ובהלכות גדולות שלנו מביא הברייתא דזבה לא בעי מים חיים ומזה נ"ל ברור שה"ג שלנו ושהזכירו הראשונים אינם שוים שכבר כתב הראב"ד בספר הקבלה שרבינו שמעון מקיירא חיבר הלכות גדולות שנת ד"א תק"א ואחריו חיבר הלכות פסוקות רבינו יהודא גאון בשנת תקכ"א ואחר שרש"י ושאר ראשונים כתבו שהמחבר של הלכות גדולות הוא רב יהודא גאון עיין בסוכה (דף ל"ח) ובהרבה מקומות מזה נראה דה"ג זה הי' לפני הראשונים והלכות גדולות שלנו הוא מר"ש קיירא ז"ל וכמדומה שנעלם זה מהגאון תבואת שור בי"ד סימן מ"ח. כנלענ"ד, הקטן יעקב.