בנין ציון/קיט
ב"ה אלטאנא, יום ו' ו' כסליו תרט"ז לפ"ק.
נשאלתי – אשה ישראלית הפילה נפל שכבר נגמר באבריו ורצה רופא ישראל להשהותו ולהשימו בצלוחית וביין שרף למען יעמוד ימים רבים להתלמד בו חכמת הטבע כמנהג הרופאים אם מותר לעשות כן.
תשובה: בדין זה יש ג' חקירות: בראשון: מצד חיוב קבורת נפל ובזה יש פלוגתא בין הפוסקים דהגהת מיימוני ה' מילה כתב דאין מצוה לקבור נפלים וכוותי' נפסק בא"ח (סי' תקכ"ו) ובי"ד (סי' רס"ג) דאין קוברים נפלים בי"ט והיינו משום דליכא מצות קבורה ולא משום לא תלין אמנם המגן אברהם בסי' תקכ"ו חלק על פסק הג"מ וב"י והוכיח דיש חיוב קבורה בנפלים ע"ש ולפ"ז יהי' איסור להשהות הנפל בביתו מטעם חיוב קבורה ומטעם לא תלין אכן באמת משום הא לא אריא דכבר השבתי (בסימן קי"ג) על כל ראיות המגן אברהם והוכחתי כהג"מ וב"י דאין חיוב קבורה בנפלים ולא אכפיל פה הדברים.
בשנית: יש לומר דאפילו אין חיוב קבורה בנפלים מכ"מ אסור להשהותו משום תקלה שמא יהנה בו כיון שמת אסור בהנאה וראי' לזה ממה שכתב התוספ' י"ט בשבת (פ' י') אמה דאמרינן שם דהמוציא כזית מן המת חייב דאף דאינו חייב בהוצאה רק על המצניעין כמוהו מכ"מ חייב בכזית מן המת דכיון דמת אסור בהנאה מצניעין אותו כדי לקוברו ומזה רצה השואל בנודע ביהודה מ"ק חי"ד סי' צ' להביא ראי' דגם נפל צריך קבורה ואף שהנו"ב השיב לו דשאני כזית מן המת דמצו' לקברו מטעם בזיון מנפל שאין שייך בו בזיון מכ"מ כתב שם וז"ל ומעתה גם נפל אע"פ שאין מצו' בקבורתו מכ"מ אפרו אסור ומהנקברין הוא שעכ"פ צריך לקברו שלא יכשל בו להנות ממנו כמו כל איסורי הנאה הנקברין עכ"ל ולפ"ז בנדון השאלה אף דמצד חיוב קבורה לא יהי' איסור דהיינו שאינו עובר על לא תלין להשהותו יום או יומים מכ"מ יהי' איסור להשהותו לגמרי משום חשש שמא יהנה אכן גם על זה יש להשיב דמה דפשוט להנו"ב דנפל אף שאין טעון קבורה מכ"מ אסור בהנאה לענ"ד צ"ע טובא דכיון דהא דמת אסור בהנאה ילפינן בסנהדרין (דף מ"ז) מגז"ש דשם דכתיב ותמת שם מרים ותקבר שם וילפינן לאביי מעגלה ערופה ולרבא מע"ז ע"ש א"כ י"ל דדוקא מת הטעון קבורה דומיא דמרים אסור בהנאה ובפרט דלפי הנראה משם דכתיב גבי ותקבר ילפינן הגז"ש דהוא המיותר דשם ראשון לא מיותר שצריך לגופא שבקדש מתה מרים וכיון דכן מנ"ל ללמוד דגם מת שאין טעון קבורה אסור בהנאה ואין להשיב ממה דאמרינן בסנהדרין (דף מ"ח) קבר חדש מותר בהנאה הטיל בו נפל אסור בהנאה הרי דאפילו קבר נפל אסור בהנאה כל שכן נפל עצמו די"ל דהרי אמרינן שם דהך תנא פליג ארשב"ג דס"ל דאין לנפלים תפיסת הקבר וטעם דרשב"ג מביא הר"ש אהלות (פ' ט"ז) מלא תשיג גבול רעך וגו' כל שיש לו נחלה יש לו גבול ע"ש ומדרשה זו אתי ג"כ דאין קבורה לנפלים כמש"כ (בסימן הנ"ל) וא"כ תנא דברייתא דסנהדרין דקבר נפל אסור בהנאה ע"כ לא דרש דרשה זו וא"כ סובר באמת דנפל טעון קבורה אבל להג"מ דנפל אין טעון קבורה באמת י"ל דאין אסור בהנאה דלא שייך למילף בגז"ש דותקבר שם. והנה י"ל דתלי זה בפלוגתא שבין הראשונים שהביא המשנה למלך (סוף ה' אבל) לענין מת עכום אם מותר בהנאה דהטעם דסוברים שמותר בהנאה הוא כמש"כ שם בשם הרמב"ן כיון דילפינן א"ה הממרים א"כ בעינן דומיא דמרים בישראל דוקא ולפ"ז גם נפל שאין טעון קבורה לא הוי דומיא דמרים אבל לשיטת הסוברים דגם מת עכום אסור בהנאה וע"כ לא ס"ל דבעינן דומיא דמרים שפיר י"ל דגם נפל אסור בהנאה ולפ"ז לפי מה שהוכיח המ"ל מן הירושלמי דמת עכו"ם מותר בהנאה והיינו ע"כ משום דבעינן דומיא דמרים י"ל להלכה דגם נפל מותר בהנאה ולכן גם מטעם דשמא יהנה אפשר דאין חשש להשהותו בנדון השאלה.
אמנם מטעם שלישי נלענ"ד שיש איסור גמור בדבר דבמתניתן שקלים (פ' א') ומ"ק (פ' א') תנן ומציינין את הקברות ושם (דף ה') יליף ר"ש בן פזי כן מקרא דיחזקאל דוראה עצם אדם ובנה אצלו ציון ועד דאתי יחזקאל גמרא גמירי לה ור' אבו' מפרש הטעם מוטמא טמא יקרא ואביי מפרש מלפני עור לא תתן מכשול ור"פ יליף מסולו סולו פנו דרך ועוד דרשות אחרות יש שם ע"ש ושם (ע"ב) אמרינן דמציינין על כל דבר המטמא באוהל ואפילו על כזית מן המת כשאינו מצומצם וכיון דנפל ג"כ מטמא באוהל אפילו לא נתקשרו אבריו בגידין כדאמרינן בחולין (דף פ"ט) וע"ש בתוספ' א"כ גם על נפל מציינין והנה רש"י והר"ן שם כתבו הטעם דמציינין מפני אוכלי תרומה משמע דרק משום תרומה אבל משום שמא יטמאו הכהנים לא אכן לפ"ז יקשה מנ"ל כן שהרי כל הטעמים שמפרש על חיוב ציון שייכים גם לענין טומאת כהנים וצ"ל דחדא מינייהו נקטי וה"ה דמשום טומאת כהנים נמי מציינין ועכ"פ כן מוכח דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור וש"ע שהרמב"ם בפי' המשניות מעשר שני (פ' ה') על ושל קברות בסיד כתב שופכין אותו על מקום הקבר כדי שידעו שאותו המקום טמא ויפרשו ממנו הכהנים וכן כתב בפי' המשניות בשקלים דמשום טומאת כהנים מציינין וכן מוכח גם דעת הרי"ף והרא"ש שהביאו הדין דמציינין קברות בחה"מ ואם רק משום טומאת תרומה מציינין הרי לא שייך אצלנו שכולנו טמאי מתים וידוע דהרי"ף והרא"ש לא מביאין רק מה שנוהג אצלנו אע"כ שס"ל דמשום טומאת כהנים ג"כ מציינין וכן כתוב בפי' בטוש"ע א"ח (סי' תקמ"ד) שמציינין קברות בחה"מ שלא יטמאו הכהנים ולפ"ז כל שכן שאסור לשהות נפל בבית שאין חשש גדול מזה וקרוב לודאי הוא שיבואו שם כהנים ברבות הימים יטמאו באוהל וכל הטעמים שמפרש במ"ק לענין ציון קברות שייכי גם בזה וא"ל דא"כ מאי נפקותא במה שפסק הגמי"י שאין צריך לקבור נפל כיון דמכ"מ צריך קבורה משום טומאת כהנים די"ל דהנפקותא הוא שאין צריך לקבור בו ביום משום לא תלין אי נמי שא"צ לקבור בקרקע אלא מותר להשליכו לבית הקברות דמצויין ועומד הוא שם וליכא חשש טומאת הכהנים שאם הי' צריך קבורה צריך דוקא קבורה בקרקע כמבואר בטוש"ע י"ד (סי' שס"ב) אבל להשהותו בביתו ודאי אסור לכ"ע. רק שיש לספק אם חיוב ציון קברות הוא מן התורה או מדרבנן דממה דקאמר במ"ק עד דאתי יחזקאל מאן קאמר ומשני גמרא גמירי לה משמע דלר"ש בן פזי עכ"פ מדאורייתא הוא וכן י"ל לכל הני טעמי דאמוראי אחריני דלכולהו גמרא גמירי לה ואסמכי' אקרא וכן משמע דהא על מה דקאמר רמז לציון קברות מן התורה מניין קאי כל תירוצים דאמוראים שם ואע"ג דבנדה (דף נ"ז) על מה דאמרינן דכותים נאמנים על ציון קברות דקאמר ואע"ג דמדרבנן הוא כיון דכתיב מזהיר זהירי בי' י"ל דקרי שם דרבנן כיון דמה שנמסר למשה מסיני להכותים הוא מדרבנן כיון דלא מודים בתורה שבע"פ הלכך אפשר דלכ"ע הוא מן התורה אבל עכ"פ מדרבנן יש חיוב ציון א"כ כל שכן שאסור להשהות בביתו נפל שמטמא באוהל וליתן מכשול לטומאת כהנים ותמהני על התוספ' י"ט והנודע ביהודה שלא מצאו טעם לחיוב קבורה לכזית מן המת ולנפל אלא משום חשש חלוש דאיסור הנאה ולא העירו על דין זה דציון דאפשר שיש חיוב מן התורה ועכ"פ מדרבנן כנלענ"ד הקטן יעקב.