בנין ציון/פה
ב"ה אלטאנא. יום ו' כ"ד אלול תרכ"ה לפ"ק. שאלה – מי שהוציא כרוז לאחינו ב"י לפרנס אחיהם הנתונים ברעב וביגון בארץ הקדושה ושלחו נדבות גם א"י מה יעשה בזה. תשובה – לפי המבואר בי"ד סי' רנ"ד מלך או שר ששלח ממון לישראל לחלק לצדקה אין מחזירין אותו מפני שלו' מלכות אלא נוטלין ומפרנסין עניי א"י בסתר והרמ"א הביא דעת רש"י ותוספ' שיעשה בהן מה שצו' המושל והטעם מפני שאין לגנוב דעת א"י ולפי המבואר בש"ך גם שיטה זו מודה דאם שלח סתם ינתן לעניי א"י. והנה בזה לא נזכר רק שאין להחזירו מפני שלו' מלכות ויש להסתפק אם גם כשמעורר שנאה ובפרט בפרהסיא בעיני הא"י לומר שהיהודים מבזים אותם הדין שאין להחזיר שהלא גם מפרנסין עניי א"י מפני דרכי שלו' במעות צדקה כמבואר סי' רנ"א כש"כ שיש לחוש בענין זה לדרכי שלו' ואפילו נימא ששו' נדון זה להך דשבור מלכא עוד יש לספק אם הלכה כי"א שהביא הרמ"א או כפסק הש"ע דהש"ך הביא בשם הב"ח דהלכה כי"א אכן הט"ז הקשה דרש"י ותוספ' שהיא שיטת הי"א לא כתבו כן רק לענין פ"ש ששם אי אפשר בלי גניבת דעת אבל בצדקה הרי יכול לזון עניי א"י ואין כאן ג"ד שהם יודעים דישראל מפרנסין גם ענייהם והשתא יש לחקור בנדון השאלה אם יש למצוא תקנה כמו בהך דשבור מלכא דכיצד יעשה אם יפרנס עניי א"י בהם יש משום גניבת דעת דבזה לא שייך שהם ג"כ יודעים שישראל מפרנסין גם ענייהם שהרי פה הי' הכרוז בפי' בשביל עניי ישראל ואם יפרנס ישראל מהם איכא משום ביבוש קצירה ולכאורה יש לומר דהיא הנותנת כיון דאי אפשר בלי גניבת דעת א"כ גם הנדון הזה דמי למעשה דרב יוסף דפ"ש ומותר ליתן לעניי ישראל אלא דלפ"ז קשה מה הקשה הט"ז על הלבוש שכתב דאם אמר בפי' שלא לתנם לעניי א"י יעשה כדבריו דהוא נגד סתימת הפוסקים דלא חשו כאן לג"ד דדלמא בנדון כזה מודו ואולי זה בעצמו קושית הט"ז מדלא הזכירו חילוק זה משמע דס"ל דבצדקה לעולם אסור לישראל ולכן קשה לסמוך בזה על דעת הי"א והנה הט"ז הביא קושית הדרישה דברישא התיר לקבל בצנעה והכא אוסר ותירץ לחלק בין יחיד שמותר לקבל בצנעה ובין גבאי דאפילו בצנעה לא יקבל והט"ז דחה חילוק זה וכתב חילוק אחר דדוקא כשהא"י מכוון ליתן צדקה לישראל דוקא יש משום ביבוש קצירה אבל הך דמותר לישראל לקבל בצנעה איירי שנוטל בתוך עניי א"י ואז אין זכות הא"י גדול שרק מצד טבעו הרחמן נותן לכל הפושט יד ובזה אין זכותו גדול עכ"ד ולפי ב' החילוקים אין בזה תקנה כיון שנותן לגבאי וגם יודע שהוא לישראל לבד אלא שלענ"ד גם חילוק של הט"ז דחוק דלפ"ז צ"ל דמותר לקבל בצנעה אינו רק כשמפרנסו בתוך שאר עניי א"י והפוסקים לא חלקו בכך דאפילו מפרנסו לבדו מותר לקבל ממנו וגם להיפך לא חלקו דאפי' שולח גם לגבאי א"י לפרנס ענייהם ולגבאי ישראל לפרנס עניי ישראל ג"כ אסור ולכן נלענ"ד לחלק ע"פ סברת הט"ז בענין אחר ע"פ מה שיש לפרש מה דאמרינן ב"ב פ' א' צדקה תרומם גוי אילו ישראל וחסד לאומים חטאת אילו א"ה ולא מפרש למה אבל י"ל דקרא קדריש דבישראל נקרא צדקה ובלאומים חסד, והיינו דישראל מה שנותן לעני אינו נותן מפני רחמנות לבד אלא שחושב עצמו מחוייב לזה ע"פ הדין דיודע שהקב"ה ברא העניים לזכות את העשירים ושממה שנתן לו הקב"ה יש בו חלק שניתן לעניים ושאינו עושה רק משפט צדק להחזיר לאחר מה שניתן לו בשבילו ולכן אינו נותן מפני שלבו העיר בו החשק לרחם על העניים אלא מפני שמחוייב לזה על פי היושר ולכן נקרא זה אצלו צדקה ומרוממו אבל בלאומים שאינם נותנים ע"פ בחינה זו אלא כשלבו מעיר בו חשק לרחם ולחנן וזה מה שנקרא אצלו חסד בלבד וזה חטאת דבזה כל מחשבתו אינו רק בשביל עצמו להשיב תאות לבו כמו שממלא שאר תאוותיו וגם נגד העני יש חילוק דאם העני יודע שמה שמקבל הוא חלקו שניתן לו מהקב"ה אינו מתבייש בכך אבל כשיודע שרק מחמת נדבת לב הנותן שחושבו לחסד מקבל מתנה ממנו מתבייש וזהו חטאת ובזה יש חילוק ג"כ בין רישא לסיפא דברישא איירי שהא"י מפרנס לעני יחיד מפני שמרחם עליו וגומל עמו חסד ובזה אין זכותו גדול ולכן מותר לקבל ממנו אבל בסיפא דאיירי שמבלי שמתבקש צדקה לעניים שולח הא"י לחלק לעניים בזה אין לתלות ברחמנות שאין כאן מה שמעוררו לכך אלא ודאי שנותן בבחינת צדקה שחושב שחוב לאדם להפריש מממונו לעניים וא"כ זה בגדר צדקה כמו בישראל ובזה זכותו גדול ואסור לקבל מפני ביבוש קצירה וע"פ חילוק זה כיון שבנדון השאלה לא שלחו הא"י נדבותיהם אלא באשר ששמעו גודל היגון ואנחה בזה יש לתלות שמפני רחמנות ובתורת חסד נתנו ולכן מותר לקבל מהם ואע"פ שגם בזה לא מותר רק לטול בצנעה ולא בפרהסיא וכשהא"י מפרסם שמו איכא בפרהסיא י"ל שהחילוק שבין צנעה לפרהסיא אינו רק כששואל ממנו הישראל דבזה יש בפרהסיא משום חילול השם אבל כשנותן מעצמו אין כאן חילול השם. כנלענ"ד הקטן יעקב.