בנין ציון/פו
ב"ה אלטאנא, יום א' ז' אב תרכ"ב לפ"ק. להרה"ג וכו' מ"ה שמשון הירש אב"ד דק"ק ישורון בפ"פ דמיין יע"א. בדיק לן מר נ"י בשאלה שבאה לפניו באיש אחד בר לבב קרוב לשלושים ונשוי לאשה בת טובים נסתכלו באקראי במרחץ במילתו ונדמה להם שחותם ברית קודש משונה משאר ב"ב דהיינו תחת אשר העטרה שלהם גלוי מפנים ומאחור עטרה שלו גלוי' כולה מלפנים כלומר כל בשר ראש הגיד וגם חוט הגבוה הסובב גלוי מלמעלה ולצד פנים דהיינו ממקו' שהוא מתחיל לשפע כנגד הקרקע אכן מאחוריו במקום שיורד לצד הגוף הוא מכוסה ואין נראה החריץ שבין בשר שבראש הגיד והגיד, ועתה נכנסה הדאגה בלב הקרובים אם מילתו מתוקנת כהלכה או צריכה תיקון באיזמל. הנה ראיתי כי ידיו רב לו לחקור ולדרוש על כל אופני הדין על נכון, אשר על כן אבוא בקצרה להודיע למעכ"ת נ"י מה שנלענ"ד בנדון השאלה, מר נ"י חקר מה נקרא עטרה לענין מילה ומצא לצדד במשמעות לכאן ולכאן ובודאי ראה מה שכתב הב"י בשם החכם הספרדי כי נמצאו המפרשים והפוסקים מתחלפים בלשונם פעם יורו כן ופעם יורו כן, ואשר על כן החליט שעטרה נקרא כל העטרה ראש הגיד עם חוט הסובב ולכן אין לנו לדרוש רק מה נקרא חוט הסובב אם רק גבול החוט שממנו משפע לפנים לצד הגוף או כל השטח הגבו' עד החריץ. וגם בזה מצאתי כמו שאירע לחכם הספרדי חילוף בלשון הפוסקים כמו שראה מעכ"ח נ"י כבר על נכון ואני מוסיף על זה מה שכתב הב"ח וז"ל רש"י ומה היא עטרה שורה גבו' המקפת הגיד סביב שממנה הגיד משפע ויורד לצד הגוף עכ"ל הרי שעיקר העטרה הוא החוט הגבו' היא השורה מקפת הסובב אשר בין בשר העטרה ובין הגיד עכ"ל הב"ח וממה שביאר דהחוט הוא השורה הסובב ושלזה כוון רש"י במה שכ' השורה הגבו' מזה משמע שכל השטח הגבו' הוא הנקרא שורה ולא חוט הגבול לבד, דידוע דשורה הוא מלשון שור תרגום של חומה שיש לו שטח קצת. וגם מצד הסברא דזה בכלל עטרה דאיך יחשב גיד אחר שהוא גובה וסוף של בשר העטרה ודומה לו. אמנם לענ"ד בלתי אפשר לגלות החוט בקטן בן שמונה שהעטרה קטנה מאוד מבלי שיגלה כל השטח הגבו' עד החריץ, ואולי מטעם זה סתמו הפוסקים לכתוב חוט הסובב דבגלוי החוט יש גם גלוי השטח הגבו', ועכ"פ רק במיעוטא דמיעוטא יארע שיתגלה החוט לבד, ושאלתי את פי מוהל מומחה ואמר לי שכבר אירע לו לא פעם ולא שתים שאחר שמל ופרע כל העטרה כדינו חזר הבשר על העטרה עד שאפילו חוט המקיף לא נראה בעת קשוי ובפרט יארע זה באבר קטן ושעל כן מזהיר לנשים שישמרו להחזיר אבל מכ"מ אירע ג"כ שצמח הבשר על העטרה עד שהי' בלתי אפשר להחזיר עוד, ועכ"ז שמע שאחר איזה שנים כשנתגדל האבר חזר מעצמו לאחור ונתגלה העטרה כדינו. ולענ"ד כזה אירע ג"כ לאיש בנדון השאלה אשר קרוביו ראו באקראי במרחץ במילתו שכל בשר העטרה עם חוט הסובב מגולה אבל לא נראה החריץ שלמעלה שבין בשר העטרה והגיד ואף דמידי ספק לא יצא עכ"ז בכגון זה יש לסמוך על חזקה דרוב מצוים אצל מילה מומחים הם כמו שהעיר החתם סופר י"ד סימן רמ"ח ואם אמנם הגאון זצ"ל שדא בי' נרגא מדברי הט"ז סי' רס"ד במה שכתב שיש להעמיד מוהל אחר שישגיח שיפרע כראוי שלפעמים יארע טעות כבר העיר מר נ"י לנכון שאין דמיון לזה שבזה נקל לטעות וכמו שכתב הט"ז בעצמו וראיתי מוהלים שטעו בזה אבל שנאמר שמוהל לא פרע החוט כראוי במקום שלא שכיח טעות מהיכי תיתי שנחוש לזה ואדרבה יותר שכיח שחוזר עור הפריעה ומכסה החוט אחר שיפרע כראוי כמו שהזכרתי וכפי הנראה מדברי הגאון זצ"ל גם הוא לא החליט הדבר שכתב ולולא דמסתפינא וכו', ואין להקשות מהמעשה שהביא הב"י סי' רס"ד שבדק באחד מבניו ומצא שלא הי' החוט מגולה וסיים ומזה אחשוב שרבים שהם מהנמהלים צריכים הלקט בלי ספק ואמאי לא נימא שאחרי שהם נמולים ומוהלים שמצויים אצל מילה נחזוק שנמולים כראוי ושב העור וכסה העטרה דיש לומר כיון שאז הדין לא הי' פשוט דצריך לגלות גם החוט כנראה שהוצרך החכם הספרדי לעורר לבב הירא את דבר ד' על זה, לכן היו אצלו הנמצאים בריעותא כזה בחזקה שנמולו ממוהלים שלא ידעו זה. אבל אצלנו שנקבע גילוי החוט לדין ולחיוב גמור וכל מוהל יודע שאם לא יגלה היקף החוט לא מל כראוי הוי גם זה בכלל רוב מצויים אצל מילה מומחים הם. ועוד נלענ"ד דבכל כי האי גוונא שיש ספק אם מתחילה נמול כראוי וחזר ונתכסה או לא נמול כראוי הכל הולך אחר מה שנראה בעת הקשוי וכמו שכתב הש"ך סימן רס"ד ונקודת הכסף שם והביא ראי' מירושלמי ומהרמב"ם בפי' המשניות נגד החכם הספרדי שהביא הב"י דס"ל דכל הצריך תיקון מדינא לא משערים בעת הקשוי אלא באבר רך ואם אמנם בשו"ת חתם סופר סימן הנ"ל חולק על הש"ך והסכים עם החכם הספרדי לענ"ד הדין עם הש"ך כי מה שהשיב על ראית הש"ך מפי' המשניות וז"ל והעיקר אצלנו בכל זה שיבוקש האדם בשעה שהוא מתקשה אם נראה מהול מניחין אותו כמות שהוא ואם אינו נראה מהול חותכין הבשר סביב עד שיראה מהול כשיתקשה עכ"ל דמדכתב חותכין הבשר סביב ולא כתב חותכין העור משמע דלא קאי רק אבעל בשר שצריך תיקון מפני מראית העין ולא אציצין עכ"ד על זה אני תמה הרי גם ציצין המעכבין נזכרו במשנה בלשון בשר כדתנן אילו הן ציצין המעכבין את המילה בשר החופה את רוב העטרה ועוד איך יכתוב הרמב"ם חותכין העור כיון דקאי ודאי גם אתיקון שמפני מראית העין שאין שם עור אלא בשר, אלא ודאי דקאי בין אציצין בין אבשר המסורבל וכמו שמשמע מלשון בכל זה, גם מה שהשיב הגאון זצ"ל על הראי' מהירושלמי דגמרא שלנו חולק על הירושלמי דמוכח כחכם ספרדי מדנקט שמואל ורשב"ג נראה ואינו נראה במתקשה משמע שזה הדין המתחדש גבי תיקון מפני מראית העין ואי ס"ד דגם בעיקר מילה תלי כל השיעורים במתקשה א"כ מ"ש דאשמעינן זה גבי תיקון דרבנן ולא גבי דאורייתא עכ"ל על זה אשיב דלענין עיקר מילה פשיטא דהכל תלוי בנראה בעת הקשוי שאז האבר במילואו וכשצו' התורה לגלות העטרה הכוונה על העטרה בדמות שנבראה לא כשהבשר והעור נקמטו בעת רכות האבר אבל בבעל בשר שצריך תיקון מפני מראית העין ודי במקצת העטרה רק שיראה מהול בזה הי' הסברה לומר שבעינן דוקא שיראה מהול גם בלא שעת קשוי כיון דברוב העתים האבר כן ואם לא יהי' ניכר אז שנמול יהי' חשש משום מראית העין לזה קמ"ל שמואל ורשב"ג דגם בזה די בעת שמתקשה, ולכן ראי' זו ודאי אינה כדאי לומר שחולק גמרא שלנו על מה שמפורש בירושלמי שגם בלא נימול כראוי בודקים בעת שמתקשה. והנה בנדון השאלה שנראה במרחץ מסתמא שלא בקשוי ולא נתברר כלל אם צריך תיקון אפילו אם בודאי מתחילה לא נימול כראוי דאולי כשיבדק בקישוי יהי' נראה מהול כראוי לכל הדיעות ואף שאין לצרף ספק זה לס"ס כיון שאפשר להכיר מכ"מ יש סניף לומר שאפילו נצטרף כל החומרות אכתי איננו ערל ודאי. סוף דבר נלענ"ד שאע"פ שקרוב לודאי שדעת הפוסקים דגם השטח עד החריץ הוא בכלל עטרה קרוב לודאי נגד זה ג"כ שבהתגלות החוט נתגלה עד החריץ אלא שאח"כ שבה עור הפריעה וכסה השטח והחריץ וכיון שרוב מצויים אצל מילה מומחים הם נוכל לסמוך על זה שגם האיש הזה נימול כראוי מתחילה רק שאח"כ נתכסה החריץ ולא יצטרך תיקון ע"י איזמל שמלבד חשש סכנה שיש בזה יהי' ג"כ חומרא שמביא לידי קולא שלא ימלט האיש מקשוי אבר בעת שיתרפא ויבא לידי עון הגדול דהז"ל. אמנם באשר נוגע הפסק לאיסור כרת מת טוב ומה נעים אם יצטרף מעכ"ת נ"י עוד דעת מורה אחד עמנו שיצא הפסק מבית דין של ג'. כנלענ"ד הקטן יעקב.