בנין ציון/סו
ב"ה אלטאנא, יום ו' ב' דר"ח כסליו תרכ"ז לפ"ק. לחתני הרה"ג וכו' מ"ה משולם זלמן הכהן נ"י אב"ד דק"ק שווערין יע"א. כתב לי חתני נ"י: נשאלתי מרב אחד הלוה מחברו מעות ונתן לו אתרוג עבור הרבית שהקציץ עמו אם המלוה יכול לצאת באתרוג זה י"ח? והרב נ"י התיר והביא ראי' מגמ' דקדושין ו' ע"ב אמר אביי המקדש במלוה וכו' בהנאת מלוה וכו' האי הנאת מלוה וכו' האי רבית מעליא היא ופירש"י ואמאי קרי לה הרעמת רבית? ומדייק בספר עצמות יוסף אמאי מדייק רש"י רק בלישנא דגמ' ולמה לא פירש רש"י אמאי מקודשת ברבית אי הוי רבית מעלי' אלא מוכח שרש"י סובר המקדש ברבית מקודשת א"כ לפ"ז הא דאמרי' רבית קצוצה יוצאה בדיינים, היינו שצריך להחזיר דמים והגוף של רבית נעשה שלו, הלכך גבי אתרוג הואיל דקנה גוף האתרוג רק צריך להחזיר מעות אחרת, האי אתרוג מקרי לכם ויוצא בו אפי' בי"ט ראשון. ואי משום מצוה הבאה בעבירה זה נמי ליכא לפמ"ש התוס' בריש לולב הגזול כיון דצריך להחזיר רק הדמי' מטעם וחי אחיך עמך לא נתוסף אסור רבית מחדש כמו גבי גזל עכ"ל הרב נ"י. וזאת תשובתי – על ד"ת אשר מעכ"ת נ"י כבדני בהם אומר אני בקיצור אי הוי אתית שאילתא דא קמאי לא שרינא הוינא לצאת ידי חובתו באתרוג הניתן בעד רבית קצוצה לא בי"ט שני ומכ"ש בי"ט ראשון. דהנה הראי' שהביא מעכ"ת נ"י מרש"י דפ"ק דקדושין ו' ע"ב על מה דמקשי' בגמ' הא רבית מעלי' היא ופירש"י ואמאי קארי לי' תערומת רבית משמע דרש"י ס"ל דאשה מקודשת ברבית קצוצה לפעד"נ דמתוך דיוק זה לא נוכל עדיין להתיר לקדש אשה בר"ק. חוץ ממה שכ' הפ"י בסוגי' זו ע"ש י"ל נמי מש"ה לא פירש"י דאסור לקדש בר"ק דזה ממילא משתמע כיון דיוצאה בדיינים א"כ אינה שלו והיכי יקדש האשה אלא רש"י מפרש להקשות אביי אאביי גופא דהנה בב"מ ס"ב ע"ב מקשי' בגמ' וכי אין לו יין מה הוי דהתניא אין פוסקין וכו' א"ל אביי אי דלא כאיסורא וכו' אלא אמר אביי מתני' וכו' דתני ר' ספרא וכו' יש דברי' שהם מותרי' ואסורים מפני הערמת רבית כיצד וכו' ע"ש א"כ מרא דשמעתתא התם הוא אביי והוא סופר ומונה הדברי' שאסורי' משום הערמת רבית א"כ מקשו הגמ' הכא בסוגי' דקדושין היכי קאמר אביי דאזקפה דאמר לה ד' ב"ה הוי הערמת רבית הא ודאי רבית מעלי' הוא דהערמת רבית אינה אלא כגון זו שמנה אביי התם בב"מ משא"כ הכא. א"כ לעולם אימא לך דרש"י ס"ל נמי דאסור לקדש בר"ק ואי ק' למה לא פירש"י כן בהדי' ז"א דרש"י לא נחית לאקשויי אקדושין שאינם משום רבית דהא ממילא משתמע אלא ניחא לרש"י טפי לאקשויי על אביי גופי' דהכא קרא לי' תערומת רבית ושם בב"מ משמע דדוקא כגוונא דהתם מקרי הערמת רבית אבל כגון זו דהכא ר"ק מקרי ולא הערמת רבית. ומש"ה באמת לא כתב העצמות יוסף שמדייק בדברי רש"י כן דס"ל בודאי דמקודשת ע"י ר"ק אלא כתב ואפשר שדעת רש"י נוטה לדברי הריטב"א, אפשר ולא ודאי. – ועוד אפילו תימא דרש"י בודאי ס"ל דבר"ק מקודשת היינו דוקא בכסף עצמו אבל לא בחפץ אשר נתנה לו בר"ק כמש"כ בהדי' ב"ש אה"ע סי' כ"ח ס"ק כ"ו. והנה כ"ז לדעת הריטב"א אבל לפי משכ' הרי"ו הובא שם בב"ש אינו מקודשת אפילו בכסף הניתן בר"ק. וכן פסק הט"ז שאם מקדש ברבית קצוצה אינה מקודשת ומדמי לגזל כיון דצריך להחזיר בדיינים ע"ש באה"ע. – א"כ ממילא בנידן דידן ודאי להרי"ו דקסבר דאינה מקודשת בר"ק א"כ ה"נ אינו יוצא באתרוג, אלא אפי' להריטב"א הא נמי ס"ל דדוקא בכסף מקודשת אבל בחפץ לא כמ"ש הב"ש הנ"ל א"כ הכא נמי דא"י באתרוג הניתן לו בר"ק ועיי' ביו"ד קס"א בש"ך ס"ק י"א דכל דבר בעין מקרי דבר מסויים ואפי' בניו צריכים להחזיר וכיון דט"ז הנ"ל מדמי רבית לגזל לכל מילי ע"ש א"כ נמי בי"ט שני אינו יוצא משום מצוה הבאה בעברה או עכ"פ ספק הוי אי מיקרי מה"ב כמ"ש מו"ח הגאון נ"י בספרו ע"ל על סוכה פ' שלישי דף נ"א לספרו ד"ה שם בא"ד דמחמת עבירה וכו' יע"ש זהו מה שהשבתי להרב הנ"ל נ"י. ועתה אבקש ממו"ח נ"י לחוות לי דעתו הרמה בזה. תשובה – דין זה לענ"ד תלוי בפלוגתא בין פוסקים ראשונים ובין האחרונים דהנה הטבת לראות שכבר הביא הב"ש (סי' כ"ח ס"ק כ"ו) פלוגתא שבין הראשונים במקדש אשה ברבית קצוצה שלדעת הריטב"א מקודשת ולדעת רבינו ירוחם אינה מקודשת וכבר הובא פלוגתא זו גם בכנסת הגדולה ולכן מסכים להלכה דהוי ספק מקודשת אכן גם במה שהביא הב"ש שם דבלקח ממנה איזה חפץ ברבית ומקדש בו דיש לומר דלכ"ע אינה מקודשת די"ל דידי שקלתי מצאתי פלוגתא בין האחרונים שכדברי ב"ש כתב ג"כ המשנה למלך (פרק ח' מהל' מלוה) וז"ל מי שהיה נושה בחבירו ד' דינרים של רבית ונתן לו בהם חפץ כו' נראה שמי שהלוה לחבירו ונתן לו הלוה חפץ ברבית שצריך להחזיר לו החפץ ואין יכול המלוה ליתן לו דמיו דדוקא כשקצץ עמו בדמים ואח"כ נתן לו חפץ בשביל הדמים אז הוא דאמרינן המקח קיים ויחזיר הדמים אבל בשלא קצץ צריך להחזיר לו החפץ בעצמו שהרי הלוקח לא קנאו והמוכר לא מכרו עכ"ל הרי שהסכים ג"כ עם הב"ש שהמלוה לא קנה החפץ וא"כ אם קידש בו אשה פשיטא שאינה מקודשת לדעתו אמנם מצאתי שני נביאים מתנבאים בסיגנון אחד שחולקים על הב"ש ועל המ"ל האחד הוא הבעל קצות החושן שכתב בספרו אבני מלואים דנראה לו דאפילו קצץ לו כלי ברבית ונתן לו הכלי נמי קנה הכלי ואין צריך להחזיר משום וחי אחיך עמך אלא דמי הכלי וכן מוכח מהא דאמר רבא בבבא מציעא (דף ס"ה) גלימא מפקינן דלא לימרו אינשי מכסי גלימא דריבתא ומבואר דשאר חפצים אינו צריך להחזיר דקנינהו וקיימא לן כרבא ולפי"ז אם קידש אשה בחפץ שלקח בו רבית הרי זה מקודשת כיון שהחפץ שלו אלא דמים הוא חייב משום וחי אחיך עמך ועוד ראי' כתב לזה מהא דתניא הניח להן אביהן מעות של רבית אעפ"י שהן של רבית אין חייבין להחזיר הניח להן אביהן פרה וטלית וכל דבר המסויים חייבין להחזיר ואי נימא דחפץ של רבית לא קנה הלוקח והמוכר לא מכרו א"כ מעולם לא היה של אביהם וא"כ אפילו אינו דבר המסויים יהיו חייבים להחזיר ואפילו בדבר מסויים כגון פרה וטלית אין חייבין להחזיר אלא מפני כבוד אביהם אלא ודאי קנאן המלוה קנין גמור ואינו אלא חוב להחזיר דמים משום וחי אחיך ושכן מבואר להדיא בחדושי הריטב"א בקידושין שכתב וז"ל אבל ודאי אפילו ברבית גמורה אם כבר פרעתו לו וחזר וקידשה בו מקודשת דמעות דריבתא שפרע הלו' למלוה קנינהו לגמרי וממון גמור הם לו אלא שיש עליו חוב להחזירו וב"ד מוציאין ממנו ואם מת אין בניו חייבין להחזיר אלא מפני כבוד אביהן בדבר מסויים עכ"ל הריטב"א ומבואר להדיא דגם בחפץ הדין כן משום דרבית קנה המלוה לגמרי אלא שחייב להחזירו משום וחי אחיך עמך אין צריך להחזיר גוף החפץ אלא דמי החפץ משום וחי אחיך עמך עכ"ד האבני מלואים וכדבריו וראיותיו כתב ג"כ הבעל נתיבות המשפט בחושן משפט (סי' ר"ח) ובי"ד בספרו חוות דעת (סי' קס"א) ואם שאיני כדאי להכריע בין גדולי הפוסקים מ"מ לענ"ד יש להשיב על ראיותיהם שמה שהביא הא"מ ראי' ממה דאמר רבא גלימא לא מפקינן מיניה לענ"ד אינו ראי' כלל נגד המ"ל דשם איירי שלא התנה עמו בתחלה ליתן לו גלימא ברבית אלא מעות ולהכי אמרינן שם (ב"מ דף ס"ה) ואמר אביי האי מאן דמסיק ארבעה זוזי דרביתא בחברי' ויהיב ליה גלימא בגוויהו כי מפקינן מיני' ארבעה מפקינן מני' גלימא לא מפקינן מני' רבא אמר גלימא מפקינן מני' מאי טעמא כי היכי דלא לימרו גלימא דמכסי וקאי גלימא דריבתא הוא הרי דאיירי היכא שהיה לו לתבוע ממנו מעות דריבתא ארבע זוזי ויהיב לי' גלימא תחתיו וזה מקח בעלמא הוא ובזה גם המ"ל מודה דהמקח קיים ויחזור הדמים כמו שכתב דדוקא כשקצב עמו בדמים ואח"כ נתן לו החפץ בשביל הדמים אז הוא דאמרינן המקח קיים ויחזיר הדמים ולכן בזה מן הדין לא היה צריך להחזיר הגלימא עצמו ולזה הוצרך רבא לטעם משום דלא לימרו וכו' אבל כשקצץ לו החפץ בעצמו ברבית י"ל דכ"ע מודי דלא נקנה לו החפץ וצריך להחזיר החפץ עצמו וכן משמע מדנקט פלוגתא דאביי ורבא דווקא במסיק ארבעה זוזי דרביתא ויהיב ליה גלימא בגוויהו ולא נקיט הפלוגתא בקצץ עמו גלימא עצמו ברביתא משמע דבזה גם אביי מודה דגלימא מפקינן מיניה וגם על הראי' מהניח להן אביהן מעות של רבית וכו' לענ"ד יש להשיב דאעפ"י שהאב לא קנה דבר המסויים עצמו דהוי כמו גזל ביאוש דיאוש כדי לא קנה מכ"מ כשבא ליד הבנים אחר מיתת אביהן הוי אצלם יאוש ושינוי רשות דיד יורש כיד אחר דמי וקנו ולכן אי לאו משום כבוד אביהן אינן צריכים להחזיר וגם מה שכתבו מצד הסברא כיון דאין צריך להחזיר אלא משום וחי אחיך א"כ אינו צריך להחזיר רק מעות כדי להחיותו ולא החפץ עצמו לענ"ד אין זו סברא מכרעת דיש לומר כיון דהחפץ היה שלו לצרכו והתורה ציותה שלא ליקח ממנו ברבית לכן כשציותה להוציא ממנו משום וחי אחיך עמך לא מקויים וחי אלא כשמקבל מה שהיה לו דמי נתן למלו' רשות למכור או ליטול חפץ הלוה שהיה לצרכו ולחייו וליתן לו מעות תחתיו שהרי בודאי האי וחי אחיך לאו דוקא שיתן לו כדי חייו שהרי אינו צריך ליטול ממנו יותר ממה שקבל א"כ האי וחי אחיך לא קאי רק על מה שנטל ממנו והוא חפץ הרבית וגם מדברי הריטב"א שהביא הא"מ ראי' וכתב שמבואר להדיא לענ"ד אינו מבואר כל כך שאף שסיים מהך דאין בניו חייבים להחזיר אלא מפני כבוד אביהם לדבר מסויים מכ"מ בתחלת דבריו כתב דמעות דרביתא שפרע לוה למלוה קנינהו לגמרי ומעות גמור הם לו ומזה משמע דלא כתב כן רק על מעות ולא על חפץ מדלא השמיענו רבותא טפי דאפילו חפץ אינו צריך להחזיר ולכך י"ל שמה שהזכיר מהבנים לא נקט רק לומר שעליו יש חוב להחזיר מה שאין כן בבנים שאין עליהם להחזיר אפי' מעות רק דבר מסויים משום כבוד אביהם אבל לא מוכח מזה דדעת הריטב"א שגם המלוה עצמו אין צריך להחזיר דבר מסוים. אמנם כבר הזכרתי שאיני כדאי להכריע ולכן גם בקדשה בחפץ שנטל ממנה ברבית הוי ספק מקודשת. והנפקותא לענין נדון השאלה דלדעת הב"ש והמל"מ שצריך המלוה להחזיר חפץ עצמו א"כ לא מקרי לכם ואם נטלו ביום הראשון לא יצא אבל לדעת הא"מ והחוות דעת שקנה האתרוג וא"צ לשלם רק דמים אם נטלו יצא אפילו ביום הראשון אכן מה שכתב הרב השואל שיכול ליטלו אפילו ביום הראשון לענ"ד בודאי לא צדק בזה שאף על פי שכפי המבואר א"ח ריש (סי' תרמ"ט) לא מקרי מצו' הבא בעבירה בגזול וקנא' בלא סיוע מצוה דהיינו כשקנאו ביאוש ושינוי מעשה וכמו שכתב הריטב"א שהזכרתי בספרי וכן כתב הר"ן מכ"מ הרי מבואר שם שאינו יכול לברך עליו משום ובוצע בירך כיון שעדיין חייב מעות לשלם ולכן נלענ"ד להלכה שאם נטל אתרוג שניתן לו ברבית קצוצה ביום ראשון יש ספק אם יצא או לא וצריך לחזור וליטול אתרוג אחר לצאת ידי ספק ובשאר הימים לכתחלה ודאי לא יטול דאעפ"י דלא בעינן לכם מכ"מ הרי לא יכול לברך עליו משום בוצע בירך אבל אם נטלו יצא. כנלענ"ד הקטן יעקב.