בנין ציון/סה
ב"ה אלטאנא, בחדש סיון שנת תרי"ז לפ"ק. נשאלתי עשיר א' ישראל נתן במותו סך גדול שיהי' לסיוע לבני העיר בין ישראל בין אינם ישראל דהיינו שילוו ממנו לאשר צריכים ללות סך מסויים של אלף או אלפים דוקא לאנשים שניכרים שהם בני אומדנא כגון סוחרים ובעלי אומניות להרווחתם למען הרחיב מסחרם ואומנתם וישלמו אחר שנה ושנתים ויתנו רבית ב' למאה לשנה והרבית יתאחד עם הקרן להרבות אותו ותיקן כי בכל עת יהיו הממונים הנתמנים על סך הנ"ל מקצת מישראל ומקצת מאינם ישראל אם מותר לישראל ללות מסך הזה ולשלם הרבית? תשובה – הנה הרא"ש והטור ואחריהם הש"ע סי' ק"ס אסרו להלות מעות של עניים ברבית קצוצה דאורייתא וכן הסכים הרמ"א ואפילו ברבית דרבנן שהתירו הנך פוסקים יש מחמירין כמשכ' הרמ"א שם וכפי הנראה מהש"ך הסכים עם המחמירין ואפילו הרשב"א בשו"ת שהביא הב"י שם שנראה מדעתו שרצה להתיר אפילו רבית קצוצה מכ"מ הרי נתיירא להורות כן למעשה וגם מהרי מטראני אסר ברבית קצוצה כמשכ' המשנה למלך בשמו פ' ד' מה' מלו' ואע"פ שהמשנה למלך כ' עליו ולא ידעתי למה לא הזכיר הרב סברת הר' שמואל שמביא המרדכי פ' המפקיד שמתיר מעות עניים ברבית קצוצה משום דהוי כהקדש גבו' וכן כ' הגה"מ בשם רבינו ברוך מכ"מ מי יקל נגד כל עמודי הוראה הנ"ל אשר בית ישראל נשען עליהם בדבר הנוגע לדאורייתא. ומה שנוהגין עתה שקהל לוה מעות של דברים טובים ונותן אפילו רבית קצוצה נראה שסומכין על ההיתר שכתב הד"מ ואחריו ברמ"א סי' הנ"ל דנחשבו צרכי הקהל כפקוח נפש ואף שכבר כתב הרמ"א שאין לסמוך על זה רק לצורך גדול נראה עוד שסומכין על מה שכתב הרשב"א בשו"ת הנ"ל בענין להלוות מעות ת"ת ברבית לישראל וז"ל אבל יש מלווים כזה להתיר כדי לפרנס הקטנים והתלמידים שבמקומם לפי שעליהם להתעסק בפרנסתם ולימודם ואין זה רבית אלא שזנין ומפרנסים הלומדים שהחיוב עליהם לזונם ולפרנסם עכ"ל וכיון דכל עניני ד"ט של הקהל הם בענין זה לצורך ת"ת או לפרנס העניים שבלא"ה מוטל על הקהל לא נחשב זה רבית והנה כל היתרים שהוזכרו בזה לא שייכי בנדון השאלה שאין זה רבית דרבנן רק רבית קצוצה ואין הלוים והמלוים קהל ששייך לענין זה דמיון פקוח נפש וגם אין בזה חיוב פרנסה מצד הקהל כי הרבית שנותן הלו' אינו נותן לצורך פרנסת עניים אלא להרבות מעות המלו' להלותו שוב ברבית ולכן לענ"ד לא לבד לכל הפוסקים הנ"ל זה נאסר כי אם גם לשיטות המתירים שהביא המ"ל שהם המרדכי בשם ר"ש והגה"מ בשם ר"ב שהם כתבו שמותר משום דהוי כהקדש גבו' והיינו דדרשינן בר"ה (דף ה') בפיך זו צדקה ואתקש שם בפסוק דועשית כאשר נדרת לשאר הקדשות דדרשינן מפסוק זה שם א"כ דינו כהקדש כמו דשו' גם לשאר דברים להקדש כגון לענין בל תאחר וכדומה אבל בנדון השאלה לענ"ד אין לדמות זה לצורך צדקה כיון דהרבית לא ניתן לצדקה אלא להרבות הון או לשכר המתעסקים בהלואה ואף שהמעות הזה ג"כ שוב נלו' לאחרים ולהלות לעני בשעת דחקו ג"כ צדקה נחשב כמבואר בי"ד סי' רמ"ט מכ"מ זה דוקא כשמלו' לעני בלי רבית דאתיא ממה דאמרינן בשבת (דף ס"ג) גדול המלו' וכו' וזה ודאי בלי רבית דאתיא מוכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו והרי על זה נאמר לא תקח מאתו נשך ותרבית אבל להלות לעני ברבית אף שלוקח ממנו פחות ממה שצריך לתת לאחרים אין לדמות זה לצדקה ואפילו לגמילות חסד אין לדמות דג"ח הוא מה שנעשה בין לעניים בין לעשירים כדאמרינן סוכה (דף מ"ט) וג"ח זה אינו לעניים כלל שאין נותנים בהלואה רק סך גדול שאין בו צורך לעני רק לאומנים ולבעלי מסחר להרווחתם ולהצלחתם במסחר ובאומנות ואין זה רק כמו שאר דברים שנודבים לפעמים יושבי עיר בשביל טובת העיר ולא ידעתי בזה דמיון לצדקה שנילף מפיך זו צדקה ושדומה להקדש ולכן לענ"ד אפילו המתירים בהקדש של עניים מסכימים בענין זה לאיסור. ואם כי מצד זה לא ידעתי היתר לדבר, לענ"ד אין למצוא ג"כ היתר במה שמעות המלו' אינו לישראל לבד רק לישראל ולא"י בשו' או מפני שהרוב יושבי העיר שזכו במעות ד"ט הללו הם א"י שהנה ראיתי לחקור למה לא יהי' מעות שותפות אפילו של שני ישראלים מותר להלות ברבית שהרי כתיב את כספך לא תתן לו בנשך וכל מקום דכתיב כינוי דך ממעטינן שותפות כמבואר בחולין (דף קל"ה) לענין תרומה וראשית הגז ופיאה ובכורה ומזוזה ומעשר ובכורים וציצית ומעקה דבכל הני מצרכינן שם רבוי לרבות שותפין דלא נמעט מך והכא ליכא ריבוי ואפילו נימא דגם הכא כתיב ריבוי כיון דכתיב בסוף הפרשה אני ד' אלדיכם וגו' דקאי ארבית ומדכתיב לשון רבים מרבינן שותפין כמו בכל הני דשם מכ"מ יקשה ששותפות ישראל עם א"י יהא מותר להלות ברבית אפילו מהשותף ישראל דהא בכל הני דאמרינן שם דמרבינן שותפות מריבוי דלשון רבים ממעטינן שותפות נכרי ממיעוט דלשון יחיד וזה לא הוזכר בשום מקום להיתר ואפילו ללות משותף נכרי ודאי אסור כנראה מסתימת לשון הפוסקים שלא הזכירו היתר זה וגם הוקשה לי למה לא קחשיב רבית בהדי הנך דרשות בחולין בסוגיא הנ"ל. שוב ראיתי דלק"מ דז"ל ת"כ פ' בהר כספך ולא כסף אחרים ואכלך ולא אוכל אחרים או כספך ולא כסף מעשר ואכלך ולא אוכל בהמה כשהוא אומר נשך כסף לרבות כסף מעשר נשך אוכל לרבות אוכל בהמה עכ"ל ופי' הקרבן אהרן ולא כסף אחרים דהיינו של נכרי דנעשה לו ערב ליקח לו מעות ברבית מן הנכרי א"נ כספו של נכרי ביד ישראל מותר להלוותו ברבית לישראל וכן שנינו בתוספתא וכו' יע"ש הרי ממיעוט דכספך ממעטינן נכרי לבד שאין לו לישראל זכות בו ומנשך כסף סתמא מרבינן כל שיש לישראל בו זכות ואף דאינו נקרא ממונו שהרי לענין חלה ומצה ואתרוג למ"ד מעשר ממון גבו' ממעטינן מעשר כדאמרינן סוכה (דף ל"ה) מכ"מ הכא מרבינן אף שמ"ד דת"כ ע"כ ס"ל דממון גבו' הוא דאל"כ איך ס"ד למעט מעשר מכספך דצריך רבוי וא"כ כל שכן השותפות ישראל עם נכרי מרבינן לאיסור מרבויא דנשך כסף ולכן לא הוזכר בפוסקים מזה להיתר ועוד דאפילו נימא דשותפות ישראל ונכרי מותר ללות ברבית יהי' תלוי עדיין בפלוגתא דברירה כמבואר בחולין (שם) לענין ישראל ונכרי שלקחו שדה בשותפות והרי לחומרא פסקינן דיש ברירה וא"כ כאן נברר החלק של ישראל כשלו' הישראל ובלא"ה לפי מה שכתב רש"י שם לענין דיגון לא שייך לפטור משום שותפות נכרי אלא דבר שאי אפשר לחלק כגון הצאן לענין ראשית הגז אבל תבואה הנחלק במדה קרינן בי' דגנך בחלקו של ישראל יע"ש וא"כ הכא נמי המעות שאפשר לחלוק חלקו של ישראל ושל נכרי שהרי מטבעות חלוקות הם לא שייך לפטור מטעם שותפות נכרי. ולכן אפילו הי' נדון השאלה דומה לשותפות נכרי לא ידעתי היתר בזה דבשותפות לא שייך חילוק לענין רוב שהרי פוטרין בהמת ישראל מן הבכורה כשיש לנכרי רק חלק מעט בהאם או בהולד. אכן לענ"ד אפילו לשותפות נכרי אין לדמותו כיון שהד"ט ניתן מישראל ונקרא על שמו וכי מפני שהרשה להלות גם לנכרי נעשו בהממון שותפין. ולא נשאר נטיית היתר רק מצד שאין בעלים מיוחדים ובזה כל הפוסקים מסכימים שאין לסמוך על זה לענין רבית קצוצה כנ"ל ולכן בנדון השאלה לא אוכל למצוא היתר שילו' ישראל ברבית שהרי הלו' ג"כ עובר בלא תשיך כשיתן רבית. כנלענ"ד הקטן יעקב.