בני אהובה/הלכות אישות/ז/יח
הלכות אישות/ז/יח
אמר לה הרי את מקודשת לי בבגדים אלו וכו'. עיין במגיד משנה שכתב דרבינו הרמב"ם ורש"י מחולקים לרב יוסף דאמר במסכת קידושין דף ז' ע"ב לא סמכה דעתה אי אינה מקודשת כלל או הכוונה דלכתחילה בעינן השומא קודם קידושין אבל אם לא שמו אותם קודם קידושין רק אחר כך מ"מ מקודשת וכתב המ"מ כיון דקי"ל כרבה ולא כרב יוסף אינו נפק"מ במחלוקת הזה ותמה הבעל לח"מ דהא נפק"מ לדברים שאינם שיראי ואין האשה מחמדתן דמודה רבה לרב יוסף כמ"ש המ"מ גופיה לדעת הרמב"ם וא"כ יש כאן נפק"מ רבתא לדינא אם אינה מקודשת כלל או עכ"פ היא מקודשת בשמוה לאחר קידושין וכמו שכתב הר"ן באמת ועיין בכסף משנה. ונראה לי דדברי המ"מ נכונים דהנה הלח"מ כתב דהרמב"ם יליף הך דינא דמקודשת אפילו לרב יוסף אם שמו אותן אחר קידושין מכח קושיית התוס' שם בד"ה ורב יוסף אמר וכו' מהא דאמרו חכמים שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה וכן מה שהקשו התוס' דף ח' בד"ה אף שוה כסף וכו' מהך דקידש בזוודא דאורדא יתיב רב שימי וקא מעיין ביה אי אית ביה שוה פרוטה ולכך ס"ל לרמב"ם דאפילו לרב יוסף לא קאמר רק לכתחילה צריכן לשומא קודם קידושין אבל אם נשומו אף לאחר הקידושין מקודשת עכ"פ ולא קשה קושיית התוס' עכ"ל. ובאמת לא הבנתי דבריו דהא ללישנא קמא לא קשיא כלל קושיית התוס' דהא ללישנא קמא מודה רב יוסף בכל דהוא דאין צריך שומא קודם קידושין והתם בהאי דשמין את הנייר ובהך דזוודא דאורדי לא אמר בחמשין וכמו שכתבו התוס' להדיא בד"ה ורב יוסף אמר דמהאי דשמין את הנייר לא קשיא ללישנא קמא וכן מה שהקשו התוס' מהא דזוודא דאורדי הוא דוקא ללישנא בתרא ולכן ציינו תוס' דבריהם במילתא דרב יוסף אף שוה כסף דקיץ (ה).
אמנם נראה דראיית הרמב"ם הוא כך דודאי מה שכתב הלח"מ דהא דאמר רב יוסף מנא אמינא לה דתניא עגל זה לפדיון בני טלית זה לפדיון בני וכו' הוא ללישנא בתרא דללישנא קמא דאזלינן בתר סמיכת דעת לא הוי סייעתא דבכהן לא נפק"מ בסמיכת דעת וכו' הוא נגד דעת התוס' דכתבו להדיא בד"ה מנא אמינא לה וכו' דדוקא ללישנא קמא מייתי לסייעתא אבל לא ללישנא בתרא כמ"ש מהרש"א דגבי פדיון לא שייך בכל דהוא רק בדאמר בחמשה סלעים עיי"ש. אמנם מכל מקום ודאי דלהרמב"ם דס"ל דדוקא בשיראי פליגי אבל בשאר דברים מודה רבה לרב יוסף דצריך שומא א"כ ליכא סייעתא לר"י ללישנא קמא דהא בפדיון מודה רבה לר"י דצריך שומא רק על כרחך דסייעתא ללישנא בתרא ואף דהתוס' כתבו דללישנא בתרא לא הוי סייעתא דבפדיון לא שייך כל דהוא וכמו שפירש מהרש"א היינו לגירסת התוס' דלא גרסו בלישנא בתרא בכל דהוא נמי פליגי רק בכל דהוא פליגי וא"כ ליכא כאן סייעתא כמ"ש מהרש"א משא"כ הרמב"ם גרס כגירסא דידן בכל דהוא נמי פליגי וא"כ הסייעתא הוא ללישנא בתרא והוא דאף דרבה מודה בשאר דברים היינו דלא סמכה דעתה אבל לא קייצי לא ס"ל דהא בכל דהוא ס"ל לרבה דמקודשת אף דלא קייצי ולפי זה מקודשת עכ"פ אף בשאר דברים אם שמו אותם אחר קידושין וא"כ סייעתא דרב יוסף הוא כך דהתם קתני לא אמר כלום דמשמע לעולם אפילו שמוהו אחר הפדיון דלישנא לא אמר כלום משמע כן כמ"ש הלח"מ ועוד דקתני סיפא טלית זה בחמש סלעים בנו פדוי והיינו דכבר שמו אותו בחמש סלעים קודם הפדיון כמ"ש הרשב"א. וקשה מה קמ"ל אי לא בעינן דקייצי הא אפילו בסתם בנו פדוי אם שמו אותו אחר הפדיון מכ"ש זה שכבר הוא נישום ועומד קודם הפדיון בשלמא לדידי אף לאח"כ אינו פדוי בסתם כיון דלא קייץ ולא תליא מידי בשומא אח"כ משא"כ לדידך הגם דמודה אתה בשאר דברים דצריך לכתחילה שומא קודם הפדיון מ"מ לדבריך דלא בעינן מידי דקיץ הרי הוא פדוי עכ"פ אם שמו אותו לאחר הפדיון ואמאי לא אמר כלום אם שמו אותו עכ"פ לאחר הפדיון ושפיר מייתי סייעתא.
ומזה נראה לו להרמב"ם ראייה דאף דהיכא דאמרינן לא סמכה דעתה היינו דצריך לכתחילה שומא קודם קידושין אבל אם שמוהו לאחר הקידושין מקודשת עכ"פ דאלו לדעת רש"י מה מייתי רב יוסף סייעתא מפדיון דהא בשאר דברים מודה רבה כדדייקינן מהא דאמרינן והלכתא שיראי וכו' דמשמע דדוקא שיראי וראיית הרמב"ם מוכרחת. אמנם לדעת רש"י דס"ל דכל היכא דצריך שומא אם שמו אותו לאחר קידושין אינה מקודשת על כרחך דס"ל דשיראי דאמרו לאו דוקא דה"ה לכל מיליה אמר רבה דאין צריך שומא דהשתא מייתי רב יוסף שפיר סייעתא מברייתא דהוי כאומר בחמשין ולרבה בנו פדוי אפילו בשאר דברים ואתי שפיר. ולפי זה צדקו דברי המ"מ דלדינא לא נפק"מ דממה נפשך אי אמרינן כדעת רש"י דלרב יוסף אינה מקודשת אף אם שמוהו לאחר קידושין מ"מ הא אנן קי"ל כרבה וכבר הוכחתי דלרש"י אף בשאר דברים ס"ל לרבה דסמכה דעתה ואי כדעת הרמב"ם דבשאר דברים מודה רבה מ"מ הא ס"ל להרמב"ם דאף למ"ד דצריך שומא לכתחילה קודם קידושין מ"מ אם שמו אותן לאחר קידושין מקודשת בכולן וא"כ בשאר דברים מקודשת לאחר השומא אליבא דכו"ע בין לרש"י ובין להרמב"ם ונכונים וברורים דברי המ"מ.
(ה) אמר המגיה כוונת הרב דודאי ללישנא בתרא דבעי רב יוסף מידי דקיץ ליכא למימר דצריך שומא קודם קידושין אבל אם שמוהו לאחר קידושין דמקודשת דודאי זה ליתא כדמוכח מהסיועות שהביא רב יוסף וכמו שכתב הרב המחבר בפירוש לקמן רק ללישנא קמא יש לומר כן רק מ"מ אין לזה הוכחה כיון דלא קשה ללישנא קמא שני קושיות התוס'.
אמנם לפי מה שכתב מהרש"א בדעת התוס' דגבי פדיון הבן דבעי חמשה סלעים לא שייך כל דהוא דהוי כאומר לו בחמשה סלעים משא"כ בקידושין שייך כל דהוא דלפחות הוא שוה פרוטה כמ"ש רש"י א"כ הנותן קידושין בסתם הוי כאומר בשוה פרוטה דמה לי חמשה סלעים בפדיון ומה לי פרוטה באשה וא"כ קשיא לי לדעת הרמב"ם הא דקי"ל כשמואל קדשה בתמרה חוששין שמא שוה פרוטה במדי דמה בכך הא אפילו בדבר ששוה פרוטה בכאן צריך שומא בדבר שאין שומתן ידוע לדעת הרמב"ם מכ"ש בזה דשומתן רחוקה והמקדש בתמרה סתם הוי כאומר התקדשי לי בפרוטה וכיון דדבר ספק הוא אם שוה פרוטה במדי הוי כמו התקדשי לי בחמשין והדבר ספק אם שוה חמשים דצריך שומא לבר משיראי לדעת מהרש"א דבשלמא לשיטת התוס' דס"ל דהא דחוששין שמא שוה פרוטה במדי הוא רק חומרא וגזירת חכמים מפני מראית עין דאחד מאנשי מדי הרואה יחשוב דאינה מתקדשת בפרוטה אפילו בדבר ששוה פרוטה בשופי מבלי צורך שומא אתי שפיר משא"כ לדעת הרמב"ם דס"ל דמתקדשת מדינא דשמא שוה פרוטה במדי כמ"ש מפרשיו קשיא ועל כרחך צריך להיות דלית ליה כדעת התוס' רק כדעת הרשב"א דס"ל בחידושיו דהך בפדיון הוי כאומר בכל דהוא וצריך לומר דתליא באמירה כמ"ש הרשב"א או אפשר דכי אמרינן לא סמכה דעתה היינו במה שהוא נותן לה יותר לקדושיה כפי המגיע לה דאשה מתקדשת בשוה פרוטה והוא אומר בחמשין לא סמכה דעתה משא"כ באומר בפרוטה סמכה דעתה ולא מטעם דלפחות הוא שוה פרוטה כמ"ש רש"י רק הואיל ואין קידושין בפחות משוה פרוטה סמכה דעתה דודאי יתן לה שוה פרוטה דהא רצונו לקדשה לו וא"כ בחמש סלעים לפדיון הבן אף דאמר לפדיון הבן חמש סלעים מ"מ כיון דאין פדיון בפחות מחמשה סלעים סמכה דעתו של כהן דודאי שוה חמש סלעים והוי כאומר בכל דהו וזה ברור לענ"ד בדעת הרשב"א וכך יש לומר בדעת הרמב"ם ולא קשה הנ"ל.
אמנם הרב מהרי"ט בחידושיו וכן הסכים עמו הרב בבית שמואל סימן ל"א ס"ק א' דבהנך דברים שצריכן שומא דהיינו בשאר דברים שאין האשה חומדתן דכתבו דהך דיוקא דדייק הר"ן מדברי הרמב"ם דתהא עכ"פ מקודשת אם נשומו אחר הקידושין ליתא להך דיוקא ויש לדחות אותו עיי"ש. ובאמת הדברים נוטין בכוונת לשון הרמב"ם כמ"ש המ"מ והר"ן ז"ל אמנם לדבריהם יהיה נשאר בקושיא על הרמב"ם הא דפסק פרק ב' מהלכות עבדים מכסף מקנתו דקונה בכסף ולא בתבואה וכלים וסתם הדברים ואלו לרבה דקי"ל כוותיה דאין צריך שומא מוקי ליה בגמרא האי דתבואה וכלים דוקא באין בו שוה פרוטה דסד"א דלא בעי שוה פרוטה כיון דמקרביה הנאתיה וכמ"ש הלחם משנה דדא מילתא צריך עיון גדול בדעת הרמב"ם להבין דבריו ולפי דעת מהרי"ט הנ"ל דברי הרמב"ם עולים כהוגן דהוקשה לו להרמב"ם אהא דאמרינן בגמרא לקמן דף ט' ע"א והלכתא שיראי לא צריכא שומא למה ליה לסתם גמרא למימר הלכתא ועל כרחך דאמר כן למעוטי שאר דברים שאין האשה חומדתן ואלו גם רבה אמר דוקא שיראי הוי ליה למימר הלכתא כרבה ועוד דכל עיקר הלכתא דאתא לאשמעינן ללא צורך הוא דבלאו הכי הלכתא כוותיה לגבי רב יוסף אלא ודאי דרבה אמר למילתיה בכל מילי דסמכא דעתה רק סתמא דגמרא מכריע דבשיראי הלכתא כוותיה דרבה ולא בשאר מילי דלית לן הלכתא כוותיה ולכך אי אפשר ליה לגמרא לסמוך אהאי כללא דהלכתא כרבה דהא רבה בכל מילי קאמר.
ובזה ניחא דהביא רב יוסף כמה סייעתות לדבריו דמזה נראה דהלכתא כוותיה כמ"ש התוס' דף ט' בד"ה והלכתא שיראי וכו' ולדעת התוס' שם אשמעינן הלכתא דלדידן כל הנך סייעתות מופרכים ולפי מה שכתבתי בדעת הרמב"ם דבשאר דברים לא קי"ל כרבה והלכתא אתא לאשמעינן דבזה קי"ל כרב יוסף וכל הנך סייעתות שהביא רב יוסף הם קיימים אליבא דהלכתא ומהתם מוכח דאפילו נשומו אחר הפדיון או הקידושין לא מהני ולפי זה הא דמביא רב יוסף ראיה מכסף מקנתו למעט פירות וכלים הוא להביא ראיה נגד דעת רבה דס"ל דבכל מילי לא בעי שומא ומתרץ לרבה בגמרא בשנוי דחיקי באין בו שוה פרוטה אבל לדידן דדוקא בשיראי קיי"ל כרבה אבל בשאר מילי לא כו"ע מודים דבשאר דברים בעי שומא ויפה פסק הרמב"ם שם דאף ביש בו שוה פרוטה בתבואה ובכלים אין פודין בו מהך דכסף מקנתו וא"כ עכ"פ מוכח מפסק הרמב"ם דשם כדעת מהרי"ט דאף אם נשומו אחר הפדיון לא מהני ואתי שפיר.