בממלכת כוזר היהודית/פרק א

בְּמַמְלֶכֶת כּוּזָר הַיְּהוּדִית

רוֹמַן הִסְטוֹרִי

זלמן שכנוביץ
בממלכת כוזר היהודית
פרק א
	פרק ב←

א

ליד הגבול הדרו‬מי־מזרחי, ‬המפריד בין ארופה ואסיה,‬ ‫‫במקום אשר תשתפך הולגה בשאון אל הים הכספי, ‬ישב‬ ‫מאז מעולם עם הכוזרים; משם נפוץ דר‬ך הים השחור‬ ‫עד להרי־קוקז וארמניה וחצי האי קרים. ‬בלגר, אשר באי‬ זי‬ץ‪, ‬על־פי הולגה (היא אסטרכן של היום) הייתה עיר המלוכה‪,‬‬ וממנה משל החקן על עמו ממשל יחיד בלתי מוגבל ‫כמנהג ‬ימי קדם. ‬עם הכוזרים היה נכבד מאד בעיני כל‬ ‫העמים שכניו על אומץ לבו ועוז רוחו ביום קרב. גם הפרסים‪,‬‬ אשר התבצרו בצרון איתן נ‬גד הכוזרים בין הרי קוקז ובין‬ הים‪ ,‬נם קסרי ביצנץ ראו לטוב להם לחיות אתם בשלום, כי ידעו את גבורת ימינם אף חתו מפניה‪.‬‬

‫ועד אל אדמת ים השחור הלזו באו הי‬הודים בדרך ‫גלותם‪ .‬ בתחלת המאה השמינית נמלטו המוני ‬יהודים, מרדפים על דתם ברשעת הקס‬ר ליאו מחצי האי קרים ומן‬ ה‬ארצות הביצנציות אל מעבר להרי קוקז, ושם, בתוך עם‬ ‫הכוזרים, שיצא לו שם בגוים כאביר לב ורחוק מצדקה, מצאו לה‬ם חסות מו‬לדת, אש‬ר מנעו אותה מהם במדינות‬ ‫‬‬ ‫התרבות ההלנית‪ .‬עם מנהגי מולדתם הביאו היהודים אתם ‫אל הארץ גם מסחר וקנין ומהם קבלו הכוזרים — עם פרא ‫למחצה‪ ,‬אבל נוח לבריות מטבעו — את הידיעות הראשונות ‫על דבר מציאות לשונות לעז ותרבויות נכר.‬‬

‫חשיבות מיוחדת רכשה לה ‬עדת היהודים בבלגר מן היום ‫אשר בא לשכון בתוכה הרב רבי ‬יצחק סנגורי מארם נהרים. ‫הוא היה מופלג גדול בתורה, גם משכיל מצוין בהויות העולם, בשפות ובמדעים, ועל כן נתנו בו היהודים תושבי כוזר ‬את ‫עיניהם להיות להם לרב עליון ולמורה דרך. ‬ ‫לא בחזקת יד השלטון‪ ,‬כי אם מרצונם הטוב ומרגש הקרבה שביניהם, בחרו להם ‬יהודי בלגר רובע מיוחד לשבתם. ‫שם חיו חיי פשטות וענוות תום בלי הבדל כלפי חוץ כמעט ‫בשום דבר משכניהם הכוזרים; אבל בסתר אהלם היו זהירים ‫מאד בטהרת חיי המשפחה. רובם עסקו במלאכה או במסחר, ‫וביחוד בציד הדגים ובסחר העצים, אשר הוציאו החוצה, ‫ואת שעות הפנאי שלהם הקדישו לתורה ולתפלה. במבוא "השכונה" — כן נקרא רחוב ה‪‬יהודים — עמד בית הכנסת ‫הבנוי בצורת מסגד קדמון עם כפת עץ קטנה ממעל לו, ‫ובו אולמים קטנים וגדולים; הראשונים שמשו מעון למשפחת ‫הרב סנגורי, והאחרונים היו מיוחדים לתפלה‪ ,‬לישיבת תלמידי ‫חכמים עוסקים בתורה ולמקום אסיפות של צבור.

‫ה‬יהודים תושבי כוזר חסרו עדין מסורות קבע. הגדולים ‫בהם זכרו, כי אבותיהם הזקנים, פליטי ארצות רבות ושונות, ‫מצאו פה, אחרי שנים הרבה של טלטולים ונדודים שאינם ‫פוסקים‪ ,‬את המנוחה אשר נש‬או את נפשם אליה; החקן ‫ויועציו קבלו את הנודדים במאור פנים ויתנו להם לשמור ‫את חקי דתם בלי משחית ומפריע, ואז יסדו את הקהי‬לה ויבנו את בית הכנסת. עם בוא הרב רבי יצחק סנגורי, ‫גדל כבוד הקהלה שבעתים, כי הוא פתח בה גם בית אלפן ‫ממדרגה ראשונה לבחורים ולאברכים תופשי תורה. מאז היו ‫עיני כל נשואות אל האדם הגדול הזה כאל עמוד אש, המאיר ‫לפניהם נ‬תיבות אל ומשמש בריח תיכון בינם ובין אחיהם ‫אשר בגולה.

‫בעשות רבי יצחק סנגורי את דרכו לבלגר קרהו אסון, ‫כי מתה עליו אש‬תו האהובה ויקברה בבגדד. היא השאירה ‫לו אחריה בת יחידה, נחמה שמה, והשם הזה נישא בבלגר על שפתיים בסילודי קדש. כי היתה נחמה לא רק נחמת אביה ואשרו בחיים, כי אם גם חביבת הקהל כלו. כבואם לבלגר היתה ילדה בת שבע, ובאויר המבושם של העיר המוקפת יער ומים ובשקט חיי הרוח של בית אביה, בין ספרי חכמה רבי ‫התבנית ובני אדם חכמים אף הם, גדלה ותהי לעלמה יפה ‫ומלאת חן. מפניה העגולים השתקפה אצילות יהודית קדמונ‬ית ‫וכעין מסגרת להם סביב שערותיה השחורות והרכות כקורים, ‫אשר מצאו להן מחבוא בקושי תחת מעטפת המשי, כחוק לבנות ישראל הצנועות. גם התלבושת הפשוטה ביותר לא יכלה ‫להעיב את יפי קומתה ונועם תארה. נחמה יצאה אך לעתים רחוקות מאד מחוץ לתחום הצר של רחוב היהודים, אבל ‫ברוחה בגרה יותר מכפי שנותיה. היא הבינה לבאר בשום שכל את תורת אלהים, ‬גם ידעה פרק במשנה וגמרא, שלא ‫כמשפט הבנות בעת ההיא. מאין לו בן‪ ,‬לא הניא אותה אביה מהטות מרחוק אזן קשבת אל הלקח אשר הטיף אביה ‫להבחורים תלמידי הישיבה, וברצון גלוי הביט אל החיל שהיא עושה בלמודים. הוא עצמו שינן לה את הספרות ‫העברית והערבית, אף נתן בליבה את דעת העולם והטבע. כמלאת לה שמונה עשרה שנה היתה עוזרת נאמנת לאביה ‫בכל ענייניו תחת אמה, שתה בלא עת. הוא היה משוחח ‫אתה על מערכי לבבו ורוב־שרעפיו ושואל לעצתה בכל דבר קטון וגדול, כאשר ישאל איש לעצת בא ביםים. וזוך הגיונה, ‫אשר עוד לא נעכר מפגעי החיים וחמדותיהם ותום משפטיה, ‫היו לו לעיניים בשעות של ספקות ופקפוקים. דבורה, ‫מינקתה מלפנים, היתה צופיה הליכות הבית, ונחמה עצמה ‫טיפלה בצרכי אביה המיוחדים ותדאג לשלומו ולבריאות גופו, ‫ועוד מצאה לה די עת לקחת מפיו תורה ולהגדיל בעזרתו ‫את אוצר ידיעותיה.

בישיבת הרב סנגורי נעשו היום הכנות לחגיגה קטנ‬ה של קבלת פנים, שנערכה לכבוד אחד מטובי תלמידיו, בר־חסדאי, אשר נשלח לבבל למסור לגאוניה ראשי המתיבתות ‫ברכות ומתנות מאת אחיהם, יושבי כוזר, ולהביא משם ידיעות ‫אודות שלום היהודים אשר על גדות הפרת עם פסקי הדינים ‫האחרונים וחדושי ההלכה, שנתחדשו בבית מדרשם של‬ ‫הגאונים הנזכרים. שנה שלמה עשה חסדאי בדרך. עתה שטב לביתו ולעירו ובידו מזמרת יצירות הרוח העברי, וישיבת ‫בלגר ששה לקראת מלאכה ותכן את עצמה לקבל את פניו ברוב פאר והדר. בראש שער כבוד עשוי ענפי עצי גפן ‫התנוססה באותיות גדולות של זהב הכתובת "ברוך הבא!" — ‫מעשה ידי נחמה ורעותה בת־שוע, בתו של העשיר החרד רלבי עמרם, אשר גדל כבודו מאד בעיני בני עדתו על ‫יראתו את אלהים וצדקת פזרונו.

בבית הישיבה נאספו לחגיגת קבלת הפנים כל התלמידים ‫וחשובי "השכונה" עם הרב רבי יצחק סנגורי ורבי עמרם בראש. בשעה המיועדת נכנס בר־חסדאי דרוך השער המקושט ‫אל אולם הישיבה; הוא היה אברך רם קומה, פניו היפו‬ת ‫והשזופות משמש מוסבות זקן שחור מגודל נאה, ומבעד לעיניו ‫העמוקות, שדמות להן כניצוצי אש, נשקפים רוח עשוי לבלי ‫חת ודעת התבל. כל הנאספים קמו עמדו לכבוד המלאך, ורבי יצחק סנגורי הושיט לו את ידו ויאמר: "ברוך בואך ‫לשלום!" בר חסדאי עמד נבוך קצת למראה הכבוד הזה, אשר חלקו לו גדולי העדה, אחר השתחוה לעומתם השתחויה ‫של תודה, כי ניתנה לו רשות הדיבור להרצות לפני הקהל ‫על רשמי דרכו ותוצאות מסעו לבבל.

בר־חסךאי דיבר את דבריו בקול רם ובלשון שוטפת, ‫וכאךם בעל נימוס השתדל לקצר בדברים הנוגעים אליו ‫עצמו ולהסב את שיחתו ביחוד אל תעודות מלאכותו.

"גדולה היתה השמחה", סיפר בר־חסדאי, "בין יהודי כל הארצות, אשר הובילתני אליהן דרכ‬י הרחוקה, וב‬יחוד בבבל, כשמעם מפי את ברכת השלום, השלוחה אליהם מאת ‫עדתנו, ואת הידיעה, כי היהודים המעטים אשר שרדו‬ ‫לכוזר, לבם תמים עם הכלל כולו ומבקשים קרבתו. בפומבדיתא הביעו לי הגאונים רחש תודה ‬על התשורות המובאות וברכת אחים מיוחדת לרבנו הנעלה ולכל הקהלה הקדושה אשר בבלגר".

"ומה שלום אחינו אשר בגולה?" שאל הרב.

"מן היום אשר התפשטה תורת מוחמד בארצות המזרח", ‫ענה בר־חסדאי, "חדלו שם היהודים להתאונן על גורלם המר תחת ממשלת הכליפים. ביחוד יפה הממצב בבבל. תחת הנהגת הריש גלותא גדול שם כבוד אחינו בעיני עם הארץ, ומתיבתא של גאוני פומבדיתא עולה כפורחת. מיום ‫שנחתם התלמוד כבר עברו קרוב לשלש מאות שנה, אבל במשך העת ההיא עמלים שם בלי הפסק בתקונו ובשכלולו ‫ומוסיפים בו אריח על גבי אריח. כך כילה זה לא כבר רב אחאי גאון םשבחא לכתוב את ספרו 'שאלתות', הכולל תרי״ג מצוות האמורות בתורה, כל אחת וטעמה, על יסוד מאמרי חז״ל בהלכה ואגדה. בבבל קדמו בשמחה את ספר השמוש הזה לכל המצוות המעשיות בחיי יום יום, והכל ‫מוצאים בו חפץ רב".

‫סנגורי התנשא ממקומו כשהוא נסער משמחה וישאל את בר חסדאי:

"הבעיניך ראית את ספר 'השאלתות' הזה, הפוטר אותנו מחפש פתרון לכל שאלה בפני עצמה בים התלמוד?"

"כן", ענהו בר חסדאי ויוצא מילקוטו מגילת קלף גדולה ויגולל אותה לעיני הקהל ויאמר: ‫"ראיתי לנכון להעתיק את הספר גם לצרכנו אנו, ואנשי בבל היו לי לעזר בדבר".

הרב לא מצא בפיו מלים להביע את רגשי ששונו. הוא ‫לחץ את המגילה אל פיו וישקנה בכל חום נפשו. אחר חיבק את בר־חסדאי וינשק לו ויאמר מתוך דמע:

"קח את הנשיקה הזאת, והיתה לאות תודה גם לאלה, אשר שלחו לנו את התשורה היקרה להמתיק בה את בדידות חיינו. הזהו הספר כולו?"

"לא", השיב בר חסדאי, "רב אחאי עלה לארץ ישראל, כדי להוציא את המרגליות הטובות גם מתוך אוצר תלמוד ירושלמי ולשיתן נוספות על ספרו. העתק הנוספות החדשות האלה וגם של ספר אחר בדומה לו, 'הלכות כתובות' שמו, שהתחיל הגאון העור רבי יהודה מסורא לכתבו ולא הספיק עדיין לגמרו, יובא אלינו בקרוב על ידי שליח מיוחד".

"אמרת, כי עלה רב אחאי לארץ־הקודש", חקר אותו ‫הרב. "האיננו עומד בראש הנהלת הגאונות בפומבדיתא?"

"במשרה זו מכהן עתה בחיר תלמידי רב אחאי, רבי ‫נוטרוני. רב אחאי עצמו לא אבה לדחות את חקירותיו ‫התלמודיות מפני עס‬קי הגאונות. ואולם" — הוסיף בר־חסדאי, "לדאבוני צריך אני לעכור קצת את רוח־השאון אשר תקפכם, ולהודיעכם, כי גם בבבל ישנם בני־אדם, האומרים להכות ‫את בית־ישראל לרסיסים ולהטות לב רבים ממנו מאחרי ה׳‬ ‫ותורתו הקדושה".

"מה בני־אדם הללו רוצים, ומי הם?" שאל הרב בדאגה. ‫"הראש והראשון שבהם הוא איש אחד, רודף־כבוד, ‫השומר עברתו לגאונים בגלל אשר לא נסמך מהם לכהונת ‫ריש גלותא, והאיש הזה מקהיל קהילות ברבים ודורש דרשות של דופי נגד התלמוד. הם קוראים לעצמם בשם "קראים" ‫וכל חפצם לשוב ולהשליט בקרב העם את תורת־הצדוקים, ‫אבל אין תנועה זו מתפשטת כל־כך, תודה לאל. רק מתי־‫מספר נמשכו אחריה, והעם כולו נשאר נאמן לגאונים ודבק בתורת־אלהים".

באחרית הרצאתו מסר בר־חסדאי לנאספים ידיעות ‫מפורטות על דבר סדר התפלה ועבודת־אלהים בבתי־הכנסיות ‫אשר בבבל ועל הפיטנים החדשים ויצירותיהם הפיוטיות ‫האחרונות אשר הביא אתו הרבה מהן ויגישן לפני הרב ונשיאי־העדה למבחן.

כל העת אשר דיבר בר־חסדאי את דבריו, ישב שותק ‫בשורה התחתונה, כשידיו מוצלבות על חזהו, איש גבה־קומה ורחב־גרם, אשר נבדל מיתר ‫הנאספים גם במראהו גם במלבושיו. מצנפת העור המחודדת בקצה והתוים הנוקשים של פניו היפות העידו בו, כי לא מגרי רחוב־היהודים הוא. הוא ישב כאלם לא יפתח פיו, אבל עיניו היו פקוחות ואזניו קשובות, ולרגעים היה אפשר להתבונן בו, כי מוחו עובד ‫בו בלי חשך כדי לתפוש בשכלו מה שנראה לו מוקשה ‫בחזיונות הנגולים לפניו. האיש הזר הזה בא הלום בלוית בר־חסדאי ובהופיעו משך עליו את עיני־הנאספים; אבל ‫מעט מעט הסיחו כולם את דעתם ממנו ויטו אזנם להרצאתו ‫של בר־חסדאי, ואיש מהם לא השגיח עוד אל הנכרי, היושב בדיוטא התחתונה.

אחרונים יצאו מבית־הישיבה בר־חסדאי והזר. בחוץ ‫נפרדו איש מעל אחיו. בר־חסדאי הלך לביתו, והזר פנה דרך הר גבֶה אל עיר הכוזרים.