בממלכת כוזר היהודית/פרק ב
ב
בני משפחת בר־חסדאי נדחו, בתוך פליטים אחרים, מבבל דרך ארץ־ישראל לכוזר כרבע מאת־שנה לפני בוא סנגורי. אבי החסדאים היה מצאצאי אחד הגאונים, אשר התיחש על משפחת הלל הנשיא. הוא השתתף בין מייסדי העדה ובית־האולפן, אבל לא זכה לראות בפריחתם, כי מת. עת קצרה אחרי מותו ילדה אשתו בן, אשר נקרא על שמו :בר־חסדאי. אחי אביו הלמדן וירא אלהים רבי עמרם, אסף את הילד אל ביתו לגדלו ולחנכו. עם בת־שוע, בתו היחידה של רבי עמרם, גדל הנער ויהי חמדת לב לכל בני־המשפחה ולרבי יצחק סנגורי, אשד חש לו עתידות מזהירים. עוד בנעוריו הצטיין בר־חסדאי בכשרונותיו ובהתמדתו בלמודים, והם שעמדו לו לחבבו על הרב ולעשותו לראש תלמידיו. בתוצאות היפות של מלאכותו ראה סנגורי אות נאמן, כי נוצר בר־חסדאי לגדולות ויהללהו על פניו בדברי רצון וחן.
*
בפרוזדור אשר בין מעון הרב ובין בית־האולפן עמדה נחמה יפה וענוגה, ומחייכת נענעה בראשה לבר־חסדאי לאות ברכת שלום. על פניה הנאים והרעננים, אשר הציצו מבעד למעטפת המשי השחורה, היתה שפוכה אדמומית קלה, רכה וצנועה. כתמונת־קסם ממרחקי־מרומים באה לקראתו, והוא נבוך למראה ויסוג אחור. ההיתה נחמה תמיד כל־כך יפה והוא לא ידע, או שפרחה ותיף במשך השנה, שנמצא בדרך? שאלה זו חלפה כברק במוחו, אך כרגע התעשת ויהי בעיניו כחוטא, כמו יכלו רעיונות כאלה להשבית את יצורי הקסם הזה מטהרו ולפגל את נועם זיוו?
"נכבדת היום, בר חסדאי, והכבוד הזה נאה לך", מללו שפתיה חרש.
"והכבוד האחרון הזה מפי נחמה כגולת הכותרת הוא לי", השיב בר חסדאי בקול נסער.
"רב תודות לך!" אמרה העלמה ופניה האדימו עוד יותר.
"לא לי, כי אם לך, נחמה, יאתה תודה", קרא בר־חסדאי בחום־נפש, "בגלל אשר שמרת לי תהלתי בפיך כל העת, אשר לא הייתי בביתי. ואולם את השכר היותר גדול והאחרון בעד המלאכות אשר הוצאתי לפעולות, אחזה בך, נחמה..." נחמה הסבה את פניה.
"סלחי נא לי", אמר בר־חסדאי כמתחנן, "אם מתוך סערת רוחי לא נזהרתי בלשוני ובלא־עת נמהרתי להביע לך את הדבר אשר רחש לבי כל העת, ואשר תמנענה בנות־ישראל את עצמן מדבר עליו. בכל זאת אנסה לדרוש מאת הרב את השכר הגדול הזה אם — אם את, נחמה, תתני לי את האות, אשר אני נושא אליו את נפשי זה כבר, אות, כי יש לי הרשות לעשות את הדבר..."
נחמה שבה ותסב אליו את פניה ועיניה המחייכות דובבו: "שלך אני, בר־חסדאי!"
"תני לי אות נאמן, אשר לא יכזב", התחנן אליה; "ראי נא את 'לב'־הזהב עם הספיר אשר בתוכו. אני קניתי אותו בבגדד מאת ערבי, אשר אמר, כי ראוי הוא עדי זה לקשט גם לב־מלכה. בשבילך, נחמה, הבאתיו; קחיהו נא מידי, וזה יהיה לי האות, אשר מחכה לו..." נחמה התבוננה אל העדי היקר בעינים בוערות.
"הנה גם ציצים קטנים נתונים בתוך", אמרה בלי לקחת מידו את העדי.
"גם הם מוצאם מבגדד", אמר.
"מבגדד?" שנתה אחריו נחמה בקול ,כמו עוררה מלה זו בלבה רגשי־קדש, "האם היית גם בשדה־הקברות הישן?"
"גם על קבר אמך..." ענה בקצרה. נטף דמע הבריק כמרגלית בעיני נחמה .היא שבה להתבונן אל העדי אשר היה בידי בר־חסדאי.
"התאמרי, נחמה, למנוע ממני את האות, אשר אני משבקש ממך?"
"היודע אבי על דבר התשורה הזאת?" שאלה בקול רועד.
"לא", ענה; "גם לו הבאתי תשורה, פרי עבודת־הרוח של גאוני בבל, והיא כל כך נעלה ונפלאה וכל כך תפשה אותו בלבו, עד כי לא אהין לפנות אליו בשעה זו בקטנות כאלה .הראי נא לו את, נחמה, את האשכר, וזה יהיה לי האות, כי רצית את שאלתי וכי תתמכי בה..."
"מה פשר הציצים היבשים האלה?" שאלה ותשם את העדי על לבה.
"קבלי תודתי, נחמה!" קרא ברגש, "עתה אבאר לך את הדבר. כבר אמרתי, כי בהיותי בבגדד באתי אל שדה־הקברות הישן לבקר את קבר אמך. שם פרח עץ הבר, אשר כסה את הגל כלו נצנים אדמדמים. הרימותי אחדים מהם והבאתים לך, נחמה, נתונים בתוך העדי הזה לזכרון קדש. והמעשה הזה אשר עשיתי כמעט שהמיט עלי סכנת מות..." "חן, חן לך!" מלמלו שפתי נחמה ועיניה כמו התחננו אליו כי יוסיף לספר.
"איש בליעל, אשר התבונן אלי מאחורי הגדר ואשר נמשכו עיניו, כנראה, אל ברק הזהב, קפץ אלי וחרבו שלופה בידו. ראיתיו כשהוא מתבונן לשלוח את החרב אל לבי, וברגע זה, עדי בשמים, היתה מחשבתי האחת: נחמה... אבל פתאום נשמע מעברים רעש יריות מכוונות אל השודד, והוא נבהל לקולן ויפל את החרב םידו על הארץ. ראיתי לפני אדם רם קומה ואמיץ כח, אשר החזיק באגרוף ברזל בנרון השודד וכמעט שם מחנק לנפשו. אני פצרתי במצילי, שלא ידעתיו מתמול־שלשום, כי יחוס על הבליעל ולא יעשה בו כלה. פלוגת־חיילים שעברה על פנינו באותה שעה, תפשה את הנבל ותוליכהו אתה אל העץ הקרוב..."
"מי היה מצילך?" שאלה נהמה כשהיא רועדת כולה. "הלא האיש, אשר בא אתי היום אל בית־האולפן שמו כוזריוס ואיננו מבני עמנו ואמונתנו. פגשתיו לבוש מעיל־נזירים, כאשר ילבשו עולי הרגל אל קברות הקדושים, וכשקמתי להודות לו, לא חפץ בתודתי. הוא בקש לדעת את התפלה, אשר נשאתי בעמדי ליד הקבר, וישאלני לחוות דעתי על החיים והמות, על שכר ועונש והשארת הנפש, וכיוצא באלה. כוזרי צעיר הוא, אשר נדחף בחזקת תשוקת המדע אל העולם הגדול. הוא אינו מדבר על משפחתו ועל גזעו, אבל נם במלבושיו הגסים רוח של אצילות מנצנץ מתוך מדברו ומבטו, ממהותו וטיבו. מאז דבק בי ויארח אלי לחברה בשובי לביתי, ושיחותינו שאינן פוסקות על ענייני הרוח והאמונה, המתיקו לנו את ענויי הדרך הרחוקה אשר עברנו. עוז רוחו וקשת־הנחושה של כוזריוס הגנו לא פעם עלינו ועל השיירה כולה, אשר נספחנו אליה, משודדים ומפריצי־חיות. עם זה לבו טוב כילד ומלומד הוא כאחד מגדולינו. הוא העתיר עלי דבריו, כי בבואנו לבלגר אתן לו מהלכים בבית אביך הרב ובסוד האנשים הקרובים אליו למען יראה בעיניו כיצד יהודים חיים על־פי עקרי אמונתם הקדושה, אשר עד כה למד אותה לדעת מפי ספרים ןסופרים. אני הבטחתי לו את הדבר, ונם את, נחמה, תהיי לי בזה לעזר".