בית שמואל על אבן העזר קכד

►| בית שמואל • על שולחן ערוך אבן העזר קכד |◄

סעיף א

(א) כשר:    משמע בדיעבד כשר אבל לכתחילה אסור והיינו כדעת תוספות דסבירא להו כן משום דהוי כאלו מתהני מאיסורי הנא' אבל הרמב"ם והטור מכשירים אפילו לכתחלה ועיין ב"ח:

(ב) מיהו בדבר שצריך ביעור:    כ"כ הר"ן אליבא דמ"ד דס"ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי ואז הוי כאלו האותיות פורחי' באויר ובדין זה פליגי ר' שמעון ורבנן בכמה מקומו' ורש"י כתב במנחות דף ק"ב דקי"ל כר"ש דאמר כל העומד לשרוף כשרוף דמי ובח"מ הביא ראי' דרמב"ם ס"ל דלית הלכתא כר"ש דהא כ' פ"ד הל' פסולי המוקדשי' אם נודע שלא חטא אחר שנזרק הדם של אשם תלוי הבשר יאכל ש"מ אם נודע קודם שזרק לא יאכל והיינו כרבנן דסבירא להו כל העומד לזרוק לאו כזרוק דמי, ויש לתמוה עליו איך אישתמט' מיניה הש"ס בכריתות דף כ"ד דאוקמי שם דאתיא אפי' לר"ש אימר אמר ר"ש אלא במידי העומד לזריקה אבל האי אם לא חטא אינו עומד לזריקה מודה ר"ש, ועיין בכ"מ פ"ג הל' פ"מ דין י"ט דפסק הרמב"ם שם כלי השרת מקדש דם הפסול ליקרב כתב עליו דפוסק כר' יוסי שם בכריתות דס"ל אם נודע שלא חטא כשהדם בכוס יזרוק משום כלי השרת מקדש את הפסול ליקרב ותימא אם כן למה פסק שם פ"ד דוקא כשנודע אחר שזרק אז יאכל ולא כשהדם בכוס אלא נראה באשם תלוי לא ס"ל כרבי יוסי מטעם הנ"ל לפי כשנודע שלא חטא הוי חולין למפרע אבל בעלמא מקדש כלי השרת את הפסול היינו אם אירע פסול בגוף וכ"כ תוספת שם בכריתו' להדיא לפ"ז ס"ל להרמב"ם כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכן העומד לשרוף אלא אשם תלוי שאני וכן לא אמרי' באשם תלוי כ"ש מקדש, ובשאר פסולים דמקדש י"ל דלמד מסוגיא זבחים דף פ"ז פשט ר' יוחנן דכ"ש מקדש ואפשר מה שמחלק הרמב"ם בפ"ג דכ"ש מקדש דם ולא שאר דברים למד ג"כ מסוגיא הנ"ל דפשט רבי יוחנן כ"ש מקדש, ובמנחות דף ו' פשט דאינו מקדש מ"ה מחלק בין דם לשאר דברים ובזה מיושב קושית הר' פטר בתוספת שם, גם אין להביא ראיה ממ"ש הרמב"ם רפ"ג ה' מעילה היתר לכהנים לא נקרא אלא שנזרק הדם ובסוגיא במנחות משמע לר"ש אפילו קודם שנזרק נקרא היתר לכהנים משום דעומד לזריקה דהא כתבו תוס' במעיל' דף ה' דסוגיא ס"ל אפי' לר"ש לא פקעי הקדושה לענין מעילה אלא אחר הזריקה ועיין ברמב"ם פי"ג ה' תרומות שם משמע דפוסק כר"ש, ועיין בהרא"ש ס"פ גיד הנשה ועיין תשובת שער אפרים דף י"ט:

סעיף ב

(ג) והוא שיתננו לה בע"מ:    אפילו לשיטות הפוסקים דס"ל דא"צ ע"מ כמ"ש בסי' קל"ג מ"מ כאן צריך ליתן בע"מ ואפילו אם עידי החתימה לפנינו ומעידי' שלא זייף לא מהני כיון דיכול להזדייף ה"ל כמזוייף מתוכו כ"כ הב"י ופי' הח"מ דלא מזויף ממש הוא דא"כ לא הי' מהני ע"מ אלא כיון דהוי כמזויף בעינן ע"מ ומהני ע"מ, והא דלא אמרינן דהוי מזויף ממש תירץ המ' הואיל שניכר הדבר מ"ה לא הוי מזויף ממש, עוד כתב הב"י הא דע"ח לא מהני משום דגזרי' אטו היכא שאינם ע"ח בעצמ' באו אלא העדי' המכירים את חתימתן באו דאז יש לחוש שמא זייף, ומזה משמע אפי' אם מסר הגט לפני ע"מ ועכשיו באו ע"ח לפנינו ומעידים שלא זייף לא מהני דאכתי יש חששה זו, וכן מוכח דלא"כ קשה מה מהני ע"מ אם הם אינן לפנינו, וא"ל הטעם הא דבעינן ע"מ משום דס"ל כשכותב ע"ג דבר שיכול לזייף הוי אין מוכח מתוכו כמ"ש בתוס' ואז בעינן לכ"ע דוקא ע"מ כי לר"מ דס"ל ע"ח כרתי צריך להיות מוכח מתוך הגט, דהא הרמב"ם ס"ל לעולם (לא) חיישינן שמא יש עוד אחד דשמו כשמו א"כ כל גיטין הוי אין מוכח מתוכו ולא /ולמה/ מהני ע"ח אלא ודאי דלא מהני ע"מ אא"כ דהם לפנינו ומעידים שלא זייף וע"ח לא מהני כמ"ש וכן משמע פ"ד דין י"ז כמ"ש לקמן סי' קכ"ה סעיף כ"א וכן הוא דעת הטור:

(ד) על הנייר מחוק:    ואם ידוע שנמחק פ"א במקום כתיבת הגט והעדים תו אין חשש שימחוק דהא ניכר בין נמחק פ"א לבין אם נמחק ב"פ כן ס"ל תו' והרא"ש מיהו רש"י ס"ל בגט אף בכה"ג פסול וכן ס"ל להעיטור:

(ה) ועל קרן הפרה:    ולא מקרי על דבר מחובר כיון שנותן לה העבד והפר' ומחובר ממועט מקרא ונתן בידה וכאן נותן לה ועיין פ"ק דחולין וביורה דעה דקי"ל דאסור לשחוט בשן וצפורן מחובר לבהמה וממועט מן הקרא ויקח את המאכל' ולא אמרי' דיכול ליקח ע"י שלוקח הבמהה והעבד ועיין ב"ח מ"ש בזה והא דלא חיישינן שמא יחתוך הקרן דאין דרך לחתוך תו', ואם חקק הגט על יד האשה אינה מגורשת דלא נתן לה כלום ד"מ:

(ו) ומוסר לה העבד:    ואין צריך העבד להיות כפות כיון דגט כתוב עליו הוי כאלו נתן לה קלף גדול, ועיין ב"י שם הביא פלוגתת הרשב"א והר"ן אם צריך ליתן לה בפי' במתנ' העבד והפרה:

(ז) אינו גט:    מדאוריית' בטל כמ"ש הרמב"ם פ"א דכתיב וכתב ונתן שאין מחוסר בין כתיב' להנתינה ודרשה גמורה היא:

(ח) מתוקן לס"ת:    כלומר גוף התיקון יהיה מתוקן כס"ת אבל א"צ עיבוד לשמה:

סעיף ג

(ט) חתכו לאחר הכתיבה:    אבל מותר לכתו' על נייר גדול ולא חיישינן שמא יחתוך כי בתלוש לא חיישינן שמא יחתוך דדרך הוא למסור התלוש הר"ן:

(י) פסול:    נראה דבטל מדאורייתא דהא תו' והרא"ש הביאו ראי' לדין זה מעפר הנדחת דחשוב מחוסר מעשה ושם מדאורייתא מחוסר וכן ה"ג יליף מקרא וכ' ונתן וכן מוכח מתו' דפירשו דפליגו אפי' בעציץ שאין נקוב וחייש רבא שמא יקטום ש"מ דאורייתא הוא דאל"כ לא היה רבא חייש שמא יקטום ולא כב"ח דמדייק מתו' דאין פסול מדאורייתא:

סעיף ד

(יא) אין כותבים:    ומדאוריית' בטל דכתיב ונתן בידה מחובר אין ניתן מיד ליד ואם קוצץ מן המחובר בטל מחמת שמחוסר קציצה כמ"ש בסמוך והרשב"א כתב דילפינן מספר מה ספר שהוא תלוש ונ"מ בין שני טעמים אלו כמ"ש בסמוך:

(יב) שמא יקטום:    הנה עציץ הנקוב דינו כמחובר אא"כ שפוס' היניק' אבל אם לא פסק היניק' בטל מדאוריית' דאין האשה קונה כ"כ תו' מיהו אם עשתה חזקה מגורשת אפי' לא פסק היניקה דהא קנתה בחזקה וניתן מיד ליד ול"ד לשאר מחובר דאין ניתן מיד ליד, מיהו לטעם מ"ש הרשב"א דילפינן מספר אינו גט אפי' בכה"ג ואם בעת הכתיב' לא פסק ואח"כ פסק לא אמרינן מחוסר מעשה הוא תו' והא דחיישינן שמא יקטום ולא חיישינן שמא לא יפסיק היניקה משום כשנתן ליד' מסתמא מפסיק היניקה, ולמאן דפוסל בקוצץ מן התלוש אף כאן פסול משום דחיישי' שמא יקטום אפי' אחר הפסיקה ולמאן דמכשיר כשקוצץ מן התלוש הפסיל כאן משום דחיישי' שמא לא יפסוק ויקטום כדי ליתן לה וכן פרש"י ול"ק קושי' הב"ח שהקשה איך כתב שיקוץ מן מחובר הא אביי ורבא ל"פ אלא כשיפסוק ול"ד כי החשש הוא שמא לא יפסוק ויקטום, אלא זאת קשה על רש"י דמשמע מדבריו אי לאו החשש שיקצוץ מן המחובר היה כשר והא כתב גבי הכותב על חרס דהוא כתלוש כמ"ש בסמוך דלא חיישינן שמא ישבר מהחרס דלא יפסיד החרס ש"מ דחיישי' שמא יקטום מן התלוש וכן הקשה הר"ן:

(יג) אבל כותב הוא על חרס:    אפי' אינו פוסק היניקה משום דחרס דינו כתלוש ולא חיישינן שמא ישבר מן החרס כמ"ש בסמוך ועיין בטור ובב"י בתלוש ואח"כ חיברו ואם חיברו אחר הכתיבה וחתימה וביורה דעה סי' ו' איתא תלוש ואח"כ חיברו אפילו בטלו הוי כתלוש בדיעבד וב"ח כת' הכא גרע טפי אפילו לא ביטל משום דהוא מחוסר מעשה דצריך חפירה ותלישה ואם כותב הזמן במחובר עיין בב"י דדינו כתורף:

(יד) וה"ה בעציץ שאינו נקוב:    דדינו כתלוש מ"מ פסול אם כתב על עלה משו' דחיישי' שמא יקטום אף על גב בקלף לא חיישי' שמא יקטום:

סעיף ה

(טו) אין כותבין במחובר:    בתשובות רש"ל מסופק אם מותר לכתו' טופס על הקרן ואח"כ יקצוץ ויכתוב התורף די"ל דלא חיישינן שמא יכתוב גם התורף קודם הקציצה דהא אפי' אם יכתוב התורף קודם הקציצה יש תקנה למסור לה הפרה:

סעיף ו

(טז) בכתובת קעקע:    ולכאורה קשה איך יחתמו העדים בכ"ק הא נעשו רשעים אפילו כתבו ולא מלאו בדיו מ"מ נעשו רשעים מדרבנן בשלמא מה שהסופר כותב בכ"ק לק"מ כי אפילו אם הסופר נעשה רשע הגט כשר כמ"ש בסימן הקודם אבל אם העדים כותבים בכ"ק נעשו רשעים והגט פסול ועיין ברמב"ם סוף הל' עכו"ם וביורה דעה סי' ק"פ ואפשר דאיירי דהיו שוגגים ועיין בתו' גיטין דף כ', וכתב בח"מ דוקא כשהגט כתוב בכ"ק וגם העדים חתמו כן אבל אם העדים חתמו בכתיבה סתם הוי כאלו נכתב הגט על המחק ועדים על הנייר ופסול דיש לחוש שמא אתי לזייף, וצ"ל אף על גב הגט נכתב בכ"ק וא"א לזייף מ"מ יש לחוש שמא ימחוק החתימות ויזייף ויכתוב בגט איזה דבר, מיהו קשה מהיכא תיתי שימחוק החתימות א"כ א"י לקיים החתימות, גם קשה הא כדת משה וישראל הוי כמו שריר וקיים וניכר אם מזויף וראיתי שדבריו לקוחים מב"ח ושם כתב הטעם אם הגט חקוק בכ"ק והעדים חתומים סתם יש לחוש שמא מעיקרו היה הגט ג"כ נכתב סתם והוא זייף, וקשה מנ"ל לחייש כזה כיון השתא ליכא חשש זיוף ויש לדמות למ"ש בחושן המשפט סי' מ"ה שטר המסיים בחצי שיטה ועדים חתומים לא חיישינן לזיוף, לכן נראה דאין שום חשש בזה ומה שכתב הטור והיו העדים חקוקים משמע דבעינן שיהיה העדים גם כן חקוקים בכ"ק י"ל משום דגזרינן חתימה אטו כתיבה כמ"ש בתוספות ריש גיטין דף ד' אלא לפי זה אם העדים חתומים על המחק והגט על הנייר פסול מטעם זה בלא הטעם שמא ימחוק הגט ולא משמע כן מדברי הפוסקים:

(יז) והיה יוצא מתחת ידה:    הטעם הוא דהא אם באים לדון על העבד זכתה היא לכן גם הגט בחזקתה, מיהו קשה למה במוחזק שהיה עבד שלה מגורשת דהא על כרחך מוכח שהיה עבד שלו וגודרת אין לו חזקה אם כן מה לי במוחזק שהוא עבד שלו דאינה מגורשת ומה לי במוכח שהוא עבד שלו ולמה היא מגורשת אפי' במוחזק שהוא עבד שלה:

(יח) אבל במקום שיש לה חזקה:    עיין ב"י כתב עבד ופרה שוין בזה אף על גב בעבד יש סברא לומר דהלך מעצמו לביתה דהוא בן דעת ול"ד לפרה מ"מ שניהם שוין והיא ספק מגורשת אא"כ אם יש לה חזקה בהם, ועיין בדרישה וכתב עוד הב"י אם היה אצלה ג' שנים אחר הזמן הגט ולא מיחה בה יש לה חזקה אבל מה שהיה אצלה קודם הזמן הגט לא הוי חזקה דאין לאשה חזקה בנכסי בעלה ולא אמרי' דלמא כתב ליתן לה ולא נתן לשם גירושין ולא מיחה לה משום דלא מקדים אינש פרענות לנפשיה מ"ה אמרי' מיד שכותב הגט בודאי בדעתו ליתן לה הגט ואפי' אם העבד הלך מעצמו לביתה מ"מ כיון שהיה ג"ש אצלה הוי חזקה כי מאחר שהיה בדעתו ליתן לה הגט דינה כאחר מאותו שעה ומה שהקשה ב"ח מסוגיא ספ"ק דב"מ דחיישי' שמא כתב הגט בניסן ולא נתן עד תשרי לק"מ דשאני התם דאיכא ריעותא לפנינו דנמצא הגט כמ"ש שם דף י"ג, ואם הבעל אומר שהוא נתן העבד לידה כתב ב"ח דהבעל נאמן והיא מגורש' בודאי:

סעיף ז

(יט) הטבלא:    כבר כתבתי בכה"ג כל שהוא דבר שאינה גודרת אפי' אם הוא מוחזק שהוא שלו מ"מ כיון שהוא עכשיו בידה מגורשת ולא חיישינן שמא לקחה ממנו אלא בטבל' יש לחוש שמא א"י להקנות לו אלא נתן לה /נתנה לו/ בדרך שאלה ואינה מגורשת קמ"ל דהוא יודע להקנות לה ואמרי' הקנ' לו, ואם ידוע דלא הקנה לו אינה מגורשת ולא אמרי' בזה דחז"ל הקנוהו לו כמ"ש בסי' ק"ך ובת' רש"ך כתב דהרשב"א ס"ל אפי' בכה"ג הקנוהו לה בעל' חז"ל גם כתב דהרמב"ם ס"ל ג"כ כן ואנ"ל:

(כ) ה"ז מגורשת:    ונתקבל' כתובתה ולא אמרי' אם הטס נתן לכתובה הוי כאלו האותיות פורחות באויר די"ל דהוי כאלו אמר לה מחול לי כדי שוי' הטס ואיירי דמגרש אותה לדעתה כ"כ הרשב"א ולכאורה משמע מזה לא כרש"ך מ"ש בשמו בסמוך:

סעיף ט

(כא) פן יהא קרוי כתב שיכול להזדייף:    ואז צריך יהיה ע"מ לפנינו ובח"מ כתב בשם המ' הטעם דהוי כאילו כתב בדבר שאינו קיימ' דבשעה שהוא לח יכול להעביר' ואם נתן הגט קודם שתתיבש מסופק בח"מ אם הגט פסול הואיל אחר שתתיבש הוא דבר המתקיים ולכאורה נראה דהולכים תמיד אחר שעת הנתינה ויש לדמות למ"ש בש"ס ולקמן אם נתן לה נייר חלק: