בית שמואל על אבן העזר קטו

►| בית שמואל • על שולחן ערוך אבן העזר קטו |◄

סעיף א

(א) העוברת על דת משה וכו':    הכלל הוא דאינה יוצא' בלא כתובה אא"כ הכשילו בדבר איסור או כשהיא עובר' על חטא דבנים מתו באותו חטא או אם עשתה דבר פריצו' דאז יש לחוש שמא תזנה תחתיו אבל משום שאר איסור שעשתה אינה יוצא' בלא כתובה ועיין תשוב' הרא"ש כלל ל"ב סי' ג' כתב שם אשה שהמירה דתה לא הוי עובר' על ד"מ ויהודי' כיון שאינה מחששו' הנ"ל אלא י"ל דאיכ' תקלה לבעלה ולבנים אשר תלד ממנו שיהיה להם לעז גדול שאמם היתה בין הערלים וגם שאפשר שיהיה סכנה לבעלה לדור עמה במקום אשר המיר' וכתב בש"ג אם הוא מכשיל אותה בדבר איסור או נודר ואינו מקיים כופין אותו להוצי' וליתן גט והיינו כשבאה בטענה בעינן חוטר' לידי כשהו' נודר ואינו מקיים דהבנים מתו באותו חטא צריכה לטעון בעינן חוטר' לידי, ואם היא נודר' ואינה מקיימת והיא עקרה ואין לה ולד מסופק בפסקי מהרא"י סי' ס"ח אם תצא בלא כתובה כיון דאין לה בנים אף על גב דאפשר אם לא היתה עוברת על הנדרים היה מתרחש לה ניסא והיה לה בנים וע"ש:

(ב) או א' מכל האיסורים:    כתב המגיד שהרי מעשר בזמן הזה אינו אלא מדרבנן אפילו יהיה מן התורה קל וחומר בשאר דברים האסורים שהרי המעשר אפשר להבעל להפריש בעצמו ולא יסמוך עליה מכל שכן שאר דבר איסור מיהו יש לומר דוקא כשמאכילתו דבר איסור אבל שאר איסור שאינו דבר אכילה כגון נגיעה בעת נדתה לא כמ"ש חילוק כעין זה בתוס' ריש חולין:

(ג) כגון שאמרה וכו':    ה"ה אם היא מודה שהכשילו אף על גב דאין אדם משים עצמו רשע מ"מ להפסיד ממון אדם נאמן הודעת בעל דין כמאה עדים דמי וכ"כ הרשב"א והר"ן והמגיד:

(ד) ודוק' שהוכחשה בעדים:    כ"כ הרא"ש בסוגי' זו בשם הירושלמי וכ"כ הרשב"א אלא הרמב"ן ס"ל כיון שהיא אמרה בשם פלוני אותו פלוני נאמן וכן הוא בכל עד מפי עד העד הראשון נאמן טפי כמ"ש בסי' י"ז, והרא"ש פ' שבועו' העדו' הביא דברי הרמב"ן שקבל כן מרבותיו וכתב וכן מסתבר ובפ' המדיר כתב בשם הירושלמי דאיירי הסוגי' דהוכחשה בעדים דאל"כ איך יפקיע ממונ' ע"פ עד א' ובח"מ הקשה דברי הרא"ש סותרים זא"ז ואישתמט' מיניה דברי הרא"ש ביורה דעה סי' קפ"ה ושם מתרץ הב"י דברי הרא"ש ומחלק לענין הפסד ממון כתב הרא"ש דאין העד הראשון נאמן להפקיע הממון אבל לענין איסור נאמן הראשון, אף על גב למ"ש הרא"ש בפ' המדיר דאיירי בהוכחשה ע"פ עדים נסתר ראיה של הרמב"ן שכתב הרא"ש בשמו בשבוע' א"כ י"ל לענין איסור ג"כ אינו נאמן העד הראשון מ"מ כיון שקיבל כן מרבותיו הסכים עמו לענין איסור גם בט"ז שם כתב חילוק זה מיהו מהרמב"ם והסמ"ג משמע דס"ל כרמב"ן אפילו לענין ממון נאמן אותו פלוני ועי' תשוב' הרב רמ"א סי' ס"ו בענין חמאה של כותים פסק שם דאין הראשון יכול להכחיש את השני כיון דאיסור דרבנן הוא לאו בכל איסור דרבנן קאמר אלא באיסור חמאה שקל יותר משאר איסור דרבנן כמ"ש בתשובה שם לכן כאן בכתם אף ע"פ שהוא מדרבנן מ"מ יכול החכם להכחיש אותה:

(ה) וגם יש עדים:    אף ע"ג דהוכחשה במה שאמרה פלוני תיקן לי מ"מ י"ל לא נתתי לו לאכול מיהו בהרא"ש לא משמע כן, ובשימשתו נדה כתב בח"מ דוקא כשהיא מודה או עדים ראו ששימשו אבל משום עדי יחוד לא הפסידה די"ל כשבא לשמש הגדתי לו נדה אני:

סעיף ב

(ו) ובא עליה:    אפילו אם ליכא עדים רק היא מודה שבא עליה ואמרה טהורה אני אינה נאמנ' במיגו דלא בא עליה דהוי כמיגו במקום עדים כיון דהשכינו' מעידים דלבשה בגדי נדותה ח"מ ולא מהני אמתל' כשהי' לבשה בגדי נדותה כמ"ש ביורה דעה סי' קפ"ה מיהו לפעמים מהני אמתל' כמ"ש בתשובת הרב רמ"א ובלבוש כתב אפילו אם אמת הוא שהיא טהורה מ"מ תצא בלא כתובה משום דמשיאתו שם רע שיאמרו עליו שבעל נדה ולית' כי הטעם הוא משום מכשול ולא משום שם רע וכן השיג עליו בט"ז:

סעיף ג

(ז) שגם הוא עובר וכו':    כיון דהאי גברא לא בעי בנים לכן לא הפסידה ואם היא האכילו דבר איסור והוא אוכל גם כן דבר איסור לא הפסידה ואם היא האכילו דבר איסור והוא עובר על נדרים כתב במרדכי בשם מהר"מ דהפסידה הכתובה דקי"ל מומר לדבר אחד לא הוי מומר לדבר אחר וי"ל אף על פי שהוא עובר על נדרים מ"מ אינו אוכל דבר איסור וכן להיפוך כתב בפסקי מהרא"י סי' ס"ח בזה"ז צריך דקדוק היטב להוצי' אשה בלא כתובה מחמת שעוברת על נדרים דרבים מקילין בנדרים, ואם תשבע היא על איזה דבר שעשתה שאם תעשה עוד מחויבת לקבל גט ממנו ועברה על השבועה נראה השבועה חל דהא חר"ג היה לטובתה שאל יגרש אותה בע"כ והיא יכולה למחול מכ"ש בזה"ז די"ל כבר כלו הזמן החרם, וא"כ דהשבועה היה חל עליה ועברה על השבועה נמצ' דהיא עוברת על הדת ויכול לגרש אותה בע"כ וכתב בח"מ ה"ה אם הוא עובר על שאר עבירות אשר בנים מתים לא הפסידה אם היא עוברת על הנדרים מטעם הנ"ל:

(ח) אשה שהמירה דתה וכו':    בתשו' הרא"ש כתב אם המירה באונס ולא קדשה השם לא הוי עוברת על דת דהא לא הכשילה לבעלה מיהו איכ' למימר בזה איכא תקלה לבעלה ולבנים אשר תלד ממנו גם אפשר שיהיה סכנה לבעלה לדור עמה במקום שהמירה וע"כ אפשר שהפסידה הכתובה ודוק' בהתראה אבל אם המירה ברצון תליא בפלוגת' שהבי' בסי' ז' ולהני פוסקים דס"ל דאסורה על בעלה משום דינה כזינתה אז א"צ התראה כמ"ש ברמב"ם אפילו בעידי כיעור א"צ התראה והרב רמ"א לטעמיה אזיל שהבי' שם סי' ז' דעת המקילין אפי' אם המיר' מרצון לא אמרי' שזנתה א"כ אפי' לענין עוברת עד"מ שוה המירה ברצון להמיר' באונס כל שאינ' חשש זנות, מיהו נראה עיקר אם המירה ברצון אסור' לבעל' דהא הרא"ש משאנ"ץ ס"ל כן כמ"ש בתשו' מהרי"ק סוף שורש ק"ס והג"מ ות"ה סי' רמ"א וכן משמע בתשו' הרא"ש אפי' אם היה פלוגת' א"י להוצי' הכתובה אפי' אם לא התרה בה אף על גב לדעת האוסרים אינו אלא ספק שמא זנתה לא הוי כאלו טוען הוא שמא פרעתיך והוי החוב בודאי והפרעון ספק הוא והאומר יודע אני שהלויתי וא"י אם פרעתיך חייב ש"ה דהיא אסורה לו והיא גרמה האיסור לכן לית לה הכתובה כמו בקינוי וסתירה כמ"ש סס"ק:

סעיף ד

(ט) וראשה פרוע:    הכלל הוא בר"ה וראשה פרוע לגמרי הוי ד"מ ואם ראשה מכוסה בקלתה או בשאר דבר אלא דאינה מכוסה כדרך הנשים אז הוי ד"י, ובחצר שאין רבים בוקעים לפרש"י ותו' ליכ' איסור אפילו פרוע לגמרי ומחצר לחצר דרך מבוי ופרוע לגמרי הוי ד"י וקלתה מותר אבל בסמ"ג הביא ירושלמי אפי' בחצר יש איסור אם ראשה פרוע לגמרי וכ"כ בש"ג ולכאורה משמע דיש ד"י ויוצאה בלא כתובה דהא תני' היוצאת בקפלוטות היינו רדיד אין בו משום פריעת הראש בחצר אבל במבוי יש בו משום פ"ה היינו ד"י א"כ בחצר אי לאו משום כסוי יש בו ג"כ משום פ"ה והוי ד"י ואפשר לענין כתובה קי"ל כסוגי' שלנו מיהו לענין איסור י"ל אף סוגי' שלנו ס"ל דאסור וקושית המקשן לא הנחת בת לאברהם אבינו וכו' י"ל כמ"ש בב"ח וכן הוא דעת הטור ועיין בד"מ ועיין לקמן:

(י) וורד וכו':    היינו פי' הרמב"ם אבל רש"י פי' ורד היינו חוט של טוה נגד פנים של מטה:

(יא) ורגילה בכך:    עיין בתשוב' רשב"א עובד' היה שהיתה מתקוטט' ומחמת כעס גלתה זרועותיה וכתב דלא הוי עובר' עד"מ דאינה רגילה בכך ופי' בד"מ דאיירי בהתרה בה דאל"כ מהיכ' תיתי לומר דהיא עוברת על ד"מ ונראה דוקא בכה"ג דגלתה מחמת כעס או בכיוצא בזה אז אמרינן דלא עשתה מחמת פריצו' אלא דוקא כשרגילה לעשו' כן אז לא תלינן בשום סיבה כמ"ש בסעיף ד' בשם הת"ה סי' רמ"ב אבל אם מגלה את זרועותיה בלא סיבה אז אפי' לא רגילה לעשות כן הרי היא עוברת על ד"י והרב רמ"א שכתב ורגילה בכך משמע אפילו אם מגלה את עצמה בלא סיבה א"י מנ"ל וכן תמה עליו בח"מ:

(יב) משחקת עם בחורים:    בש"ס משמע אפילו אם היא מדבר' שיחה יתירה בלי שחוק הוי משחקת כי שיחה יתירה מביא לידי שחוק ב"ח:

(יג) תובעת התשמיש:    עיין ברש"י פירוש בע"א:

(יד) אבי בעלה:    כן הוא דעת הרמב"ם דס"ל רבא פליג על ר"י וס"ל אם מקללת חמיה לפני בן בעלה לא וכ"כ בכ"מ ולא כמ"ש בב"י ולרש"י ותוס' אף בכה"ג הוי בכלל מקללת ולהג"מ אפי' אם היא מקללת זקנו של בעל בפני בעל הוי מקללת ודין זה נובע מתוס' דהם פירשו הסוגיא כן ולא כד"מ שהבין בענין אחר וע"ש:

(טו) אבי בעלה בפני עצמו:    נראה דמשמע כן מפרש"י דמפרש לרבא דאמר ניכלי' ארי' לסבא באפי ברי' היינו אבי בעלה בפני הבן של בעלה מזה נשמע מכ"ש אם מקללת אבי בעלה בפניו ועיין ב"י ובדרישה:

(טז) ה"ה המקללת בעלה בפניו:    הב"י כתב מנ"ל דין זה וא"ל דלמא בק"ו המקללות יולדת בפניו דהא הק"ו פריכא הוא דא"ל שאני מקללות יולד' בפניו דחמיר כבוד האב ול"נ דס"ל כהג"מ דמקללות זקנו של בעל בפני הבעל ואין הבעל חייב בכבודו מ"מ דינה כמקללות מכ"ש המקלל' בעלה בפניו:

(יז) שהתרה בה:    בש"ג כתב דא"צ להתרות אותה שתפסיד הכתובה אלא מתר' בה סת' שאל תעשה עוד וכ"נ לכאורה דהא התראה זו נלמד מקינוי ושם תנן במתני' שמתר' בה אל תסתרי עם פלו' ולא תנא בשום מקום שמתרה בה שמפסיד הכתובה אלא בד"מ כתב דנ"ל מתשובת מהר"מ שהבי' בתשובת רשב"א סי' תת"ס ובתשובת הרא"ש כלל ל"ב דצריך להתרות אותה שתפסדה הכתובה וע"ש דיש לדחות ומשמע מכל הפוסקים עוברת על דת הן ד"מ הן ד"י צריכה התראה אלא רש"י בסוטה דף כ"ה פי' בבעי' זו אם צריכה התראה להפסיד הכתובה דאיירי דעוברת על ד"י משמע דס"ל אם היא עוברת על ד"מ א"צ התראה כיון דכבר הכשילו וא"צ התראה בשעת מעשה וע' במ' ובהג"א:

(יח) תשבע שהוא כדבריה:    לדעת המגיד דוק' אם ידוע שהיא עוברת אלא שא"י אם עברה אחר התראה אז צריכה שבועה אבל אם א"י אם עברה דומה לטעון על השטר שהוא של רבית דא"צ המלוה לישבע עד אחר הפרעון כמ"ש בחושן המשפט סי' פ"ב כן ה"נ א"צ לישבע אבל אין משמע כן מדברי הרמב"ם והיינו לשון המחבר בסמוך ד"מ, וב"ח הקשה לפי דברי המגיד דאיירי כשידוע שהיא עוברת א"כ איך מוסרים לה שבועה ובח"מ תירץ דוק' אם ידוע ששמשה בנדותה ונעשית רשעה אז אין מוסרים לה שבועה אבל אם עוברת על שאר דברים כשירה לשבועה דקי"ל מומר לד"א אינו מומר לכל התורה:

(יט) ואם רצה לקיים:    הנה לדעת הרא"ש והמ' והראב"ד לא אפשטא הבעי' בסוטה אם יכול לקיימה וכיון דלא אפשט לא כפינן ליה לגרשה ומ"מ מצוה הוא להוצי' אותה ולשיטות תוס' והרשב"א נפשט הבעי' דיכול לקיימה ומ"מ ס"ל מצוה לגרש אותה כמ"ש במ' אפילו לפי הבעי' דיכול לקיימה מ"מ מצוה לגרשה מ"ה שפיר מה שפסקו דחר"ג לא שייך בזה וכתב הרמב"ם שם פכ"ד אם לא הוצי' אותה אין לה כתובה כי היכ' שתהיה קלה בעיניו להוצי' אותה וכתב בח"מ אם היא נוהגת אח"כ כבנות כשירים חייב לכתוב לה כתובה על מנה:

(כ) אשה הרגילה וכו':    ע' בת"ה שם כתב יחוד הוא ד"מ ילפינן מקרא כמו שילפינן פרוע ראש ומבואר שם אפילו יחוד פ"א אחר התראה הוי עוברת עד"מ אלא אם מחמת משא ומתן שלה נתיחדה אז דוק' כשרגילה לעשות כן הוי עוברת עד"מ ולא בפ"א:

סעיף ה

(כא) כל אלו אין להן לא עיקר וכו':    הכלל הוא כל אלו מעשיה גורמים מחמת מעשיה שעשתה אחר הנישואין מ"ה אין להן אפילו ת"כ, וכתבו הדרישה וב"ח בשם מהר"מ אשת איש שיצאה חוץ לדעת /לדת/ לא הפסידה מה שיש בעין ממה שהכניסה לו ומחזיר לה מה שהוא בעין כי לא קנסו אותה להפסיד מה שהוא בעין וע' בחושן המשפט סי' רפ"ג, ואם נגנב ונאבד משלה כתבתי בסימן אח"ז, והוספת שליש מה שמוסיפים על הנדוני' מחמת שיכול להשתכר במעות הנדוני' הוי כנדוני' מהרי"ק שורש פ"א ובד"מ בסי' זה הביא דברי מהרי"ק משמע אף כאן הדין כן אף על גב דאין לה כאן אלא מה שהוא בעין צ"ל דבר הבא מהנדוני' הוי כאלו בעין מנדוני' וע' מ"ש בסי' צ"ו ובסי' ק', ומזה נשמע אפילו כשהיא גרמה הגט חייב ליתן לה הוספה שמוסיפים השליש ולא כדרישה בסי' קי"ח ס"ק כ"ב וקטנה שזנתה ס"ל לרוב הפוסקים אפילו אם זנתה ברצון הוי כאונס כי פיתוי דקטנה אונס הוא ומותרת לבעלה ולא הפסידה הכתובה ורמב"ם ס"ל דאסורה לבעלה ומפסדת הכתובה, מיהו נ"מ ונצ"ב אפי' לית' בעין לא הפסידה כי גדולה מפסדת משום קנס שקנסו אותה חז"ל ובקטנה לא שייך קנס לכן לא הפסידה אפילו לשיטות הרמב"ם וע' במהרי"ק שם ואם זנתה בטעות שהיתה סבירא דאין איסור בדבר עיין סי' קע"ח:

(כב) או נגנב כו':    כתב ב"ח אם נגנב בפשיעה חייב לשלם ול"ד דהא פשיעה בבעלים הוא:

סעיף ו

(כג) ודוק' שאין רגלים לדבר:    עתוס' יבמות דף ק"ד כתבו האומרת טמאה אני ואיכ' רגלים לדבר ואיכ' נמי טעמים להיתר כי הא דאית' סוף נדרים אם אתי הבעל והנחשד לא הסתיר את עצמו מותרת לבעלה דאם אית' דעבד איסור' ארכוסי הוי מרכיס וכ"כ הרא"ש ובח"מ הביא דבריהם בפשיטות ואישתמטי' מיניה דברי תוס' פ' אף על פי דף ס"ג דפליגי ע"ז ואין מתירין אותה מטעם הנ"ל כשאומרת טמאה אני ע"ש ובפסקי מהרא"י סי' רכ"ב הקשה דדברי תוס' הנ"ל סותרים זא"ז ותירץ מה שכתבו בפ' אף על פי הוא מדברי הרשב"א משנ"ץ אשר חיבר תוס' וכ"נ מדברי הג"ה זו היכ' דאיכ' רגלים לדבר אסורה ואין חילוק בדבר ואם אלמנה נשאת לכהן ואחר הנישואין נתברר שזנתה קודם הנישואין ואמרה שזנתה מבעל אחותה א"כ נעשית זונה ואסורה לבעלה שהוא כהן ע' תשובת צ"צ סי' פ"ב אם היא נאמנת ואין לדמות מ"ש סוף סימן מ"ו לדעת רמ"א אם קול יצא קודם הנישואין נאמנת לאסור את עצמה לבעלה וכאן ג"כ נתברר שזנתה קודם הנישואין דשם גרע טפי שאומרת הקול היה אמת דנתקדשה אבל כאן אף שזנתה י"ל שזנתה עם אחר גם למ"ש שם לית' הדין מ"ש שם, ואם זנתה וא"י עם מי עסי' ו' מ"ש בזה, ואם ע"א אומר שזנתה והיא שותקת הוי כהודאה ולא אמרי' שמא עיניה נתנה באחר וחייב לגרשה אפילו העד א"נ בעיניו כתרי וחייב לגרשה ע"פ הדין כ"כ מהרש"ל אבל לתירץ הב"י בסי' זה אינו חייב לגרשה ע"פ הדין אלא מדיני שמים חייב לגרשה וע' פרישה סי' קע"ח, ואם ע"א אומר שזנתה ואומרת /ואומר/ דבעלה יודע שזנתה ובעל שותק והעד מהימן ליה כתרי כתב מהרש"ל דחייב לגרשה לצאת ידי שמים ועל פי הדין אינו חייב לגרשה והיינו מ"ש הרי"ף והרא"ש פרק האומר והטור בסימן קע"ח דאינו חייב לגרשה על פי הדין אף על גב דשתק לא אמרי' שתיקה כהודאה הוא כמ"ש בתוס' פרק האומר ואין לדמות דינים אלו למ"ש ביורה דעה סימן קכ"ז לענין אם אומר נתנסך יינך, משום דבר ערוה שאני, ואם אינו שותק ואמר לעד מנין לך זאת אז אינו חייב להוציאה אפילו מדיני שמים אפילו אם מאמין לו אח"כ אלא משום לזות שפתים יגרש אותה והיינו מה שכתב הטור בסי' זה וכן אם אומר שזנתה ואין הבעל יודע אז אפילו אם שותק הוי כאלו לא שותק דאין שתיקה ראיה אלא כשהוא יודע אם זנתה, ואם ידוע שנתיחדה עם אחד ואמרה דזנתה נראה דנאמנת ונשמע כן מדברי המרדכי והג"א שהבאתי בסמוך ואית' לקמן בסי' קע"ח מ"מ ל"ד לדין מ"ש בסמוך אלמנה שזנתה ש"ה שאומרת שזנתה עם זה שנתיחדה עמו דאיכא רגלים לדבר ועיין סי' ז':

(כד) ואם חזרה וכו':    כתב בח"מ אפשר לאחר זמן אין מועיל אמתל' כי יש לחוש שמא למדוה לומר כן ויש לדמו' לטוען וחוזר וטוען דאין נאמן אחר שיצא מב"ד כן ה"נ אין מועיל אמתל' כי אמתל' אינו מועיל אלא לענין איסור ולא לענין ממון:

(כה) חייב להוציאה:    ואם ע"א מעיד על כיעור אין חייב לגרשה אפילו אם הוא נאמן בעיניו כתרי תשו' מהר"מ מלובלין סי' פ' ועיין קע"ח:

(כו) לא אשת ישראל:    מבואר בש"ס אפילו אם היה סוף ביאה ברצון מותרת לבעלה כיון בתחלה היתה באונס הוי כאלו הסוף נמי היה באונס דאמרי' יצרא אלבשה:

(כז) ולא אשת כהן:    אף על גב דאסורה לבעל י"ל נסתחפה שדהו ומזלו גרם דהוא כהן ועיין במר' פ"ב דכתובות:

(כח) דפלגינן דיבוריה:    ואם בא עוד ע"א ומעיד כן מצטרפים עדותם של זה וזה והוי שני עדים ואפילו אם השני אומר דזנתה עם הראשון /לא/ נפסל הראשון מחמת עדות של השני כי לא נפסל ע"פ ע"א וכ"כ בח"מ:

(כט) ואם היא הודית וכו':    היינו דאיכ' רגלים לדבר אז אמרי' מה שהודית לפני ע"א הוי כאלו ראתה דזנתה אלא דיכולה להכחיש את ע"א אלא השתא מצטרפים את הנחשד והוי כאלו היה שני עדים כ"כ בח"מ:

(ל) הודית לפני א':    לכאורה קשה מאי קמ"ל דהודאה שלה לא מהני לפני ע"א ת"ל אפילו אם היא אומרת כן בפני כמה עדים דאסור לבעלה ועומדת בדיבורה מ"מ היא מותר' לבעלה דא"י לאסור את עצמה לבעלה ואמרי' שמא עיניה נותנת באחר וא"ל דקמ"ל אפילו אם הוא סומך את עצמו על דבריה מ"מ מותרת לו קשה מנ"ל דין זה דהא דבר זה לא נשמע מדברי מהרי"ק שם ואפשר דקמ"ל דמותר' לבעלה כשאומרת שקר הוא דה"א כשאומר' שקר הוא גרע טפי מאומרת עדיין אני אסורה לבעלי ויש לדמות למ"ש בסימן מ"ב בשם מהר"ם פדווא כשאומר' לא קבלתי קידושין גרע טפי אף ע"ג לענין ממון קי"ל עד מפי עד הראשון נאמן מ"מ לענין איסור חוששין לדברי העד השני כמ"ש רס"ז ה"מ דאסורה לבעלה קמ"ל, ולענין הפסד כתובה פשיטא אינה מפסדת ע"פ ע"א כשהיא מכחיש אותו אבל אם הודית לפני שנים הפסידה הכתובה:

(לא) אם עמד וגירשה:    היינו שעמדה בדבריה כמ"ש שם בתשובה ובד"מ:

סעיף ז

(לב) לפיכך משביעה:    בכ"מ מדמה דין זה לאומר פרעתי הש"ח וטוען שישבע המלוה דצריך לישבע כמ"ש בחושן המשפט סי' פ"ב לכן אם ראה בעצמו שזינתה הוי טענו' ודאי והוי כאלו היה טוען פרעתי אבל אם לא ראה בעצמו וא' מקרוביו אמר לו שזנתה א"י להשביעה וכן ס"ל להרמב"ם בעלמא דא"י להשביע את הנתבע ע"פ אחד כמ"ש בחושן המשפט סי' ע"ה ועל הרב רמ"א קשה דפסק שם דיכול להשביעה ע"פ אחד וכאן סתם ופסק דא"י להשביעה ועיין בפרישה והמגיד חולק ע"ז וסבירא ליה אפילו אם ראה בעצמו שזנתה א"י להשביעה, ומדמה דין זה לאומר שטר זה שטר אמנה הוא או של ריבית דא"י להשביעה:

(לג) אלא אם מאמין לו גם כן בשאר דברים:    כתב במהרי"ק דוק' גבר' דגיס ביה ומצוי אצלו כעובד' דש"ס דאית' שם דאמר רבא שאני בת רב חסדא דקים לי בגווה טובא אבל אם מאמין לו מחמת שהוא מוחזק בחסידות ולא קים ליה בגווה לא:

סעיף ח

(לד) ותצא בלא כתובה:    כיון דהיא גרמה לאסור עליו ומשמע אפילו הנדוניא ונ"מ הפסידה כל דבר שאינו בעין כמ"ש בסעיף ה'. גם כתבתי לעיל דהיא עוברת ע"ד כשנתיחדה עם א' דיחוד מן התורה אסור א"כ אפילו אם לא זנתה מ"מ היא עוברת ע"ד ועיין ב"י שכתב אבל נדוניא לא הפסידה דהוי כמו חוב בעלמא משמע אפי' אינו בעין קאמר דלא הפסיד' וליתא כי כל דבר שאינו בעין הפסידה:

(לה) ודוקא שא"ל בל' קינוי:    שא"ל אל תסתרי עם פלו' אבל אם אמר לה אל תדבר עם פלו' או לא יהא לך עסק עם פלו' לא הוי קינוי מהרי"ו ועיין סי' קע"ח:

סעיף ט

(לו) אמר לה בינו לבינה:    בש"ס פליגו ולר"י קינוי ע"פ עצמו והרמב"ם פסק כמ"ד דוקא כשמקנא אותה ע"פ שנים והיינו דוקא לענין השקאת מים אין משקין אותה אא"כ כשהיה הקינוי ע"פ שנים אבל לענין איסור חושש הוא ג"כ לדברי ר"י אפי' אם היה הקינוי ע"פ עצמו הוי קינוי ואסורה לו והא דמפסדת הכתובה שהודית היינו טעמא כמה שכתבתי משום דהיא גרמה האיסור ועבר' על הקינוי ועיין ב"ח:

סעיף י

(לז) עוברת על דת:    אף על גב אם קינא לה שאל תדבר עם פלו' לא הוי קינוי מ"מ היא עובר' ע"ד כשעובר' על השבועה אף לרמב"ם דס"ל העובר על שבועת ביטוי אינו חשוד על השבועה שלעבר מ"מ עובר' ע"ד הוא, ובח"מ כת' אפי' אם הוא ג"כ נודר ואינו מקיי' מ"מ היא בכלל מדברת עם כל האדם כיון שבעל' מקפיד על כך ואין דבריו מוכרחים: