ביאור הלכה על אורח חיים יא
סעיף א
[עריכה](*) שיאמר בתחילת הטוייה: עיין במ"ב הטעם משום דכל העושה וכו'. וכ"ש אם יאמר שכל הטוייה שיטוה יהיה לשם ציצית בודאי דמהני ולא צריכין תו להטעם דכל העושה וכו' [כן מוכח זבחים ב' ע"ב תוד"ה הא וכו']:.
(*) שיאמר לאשה טווי לי וכו': עיין במ"ב במש"כ ר"ל בתחלת הטוייה דכמו דגבי הוא עצמו צריך האמירה בתחלת המעשה כן נמי באומר לאשה. וצריך ג"כ שתהא מחשבה להאשה לשמה דאל"כ מאי מהני אמירת האחרים שעי"ז לא נקרא לשמה אם באמת אין מחשבתה לשמה וכו' והך ותו לא צריך שכתב המרדכי ר"ל שאין ישראל המצוה צריך יותר לא דיבור ולא מחשבה אבל האשה עכ"פ צריכה מחשבה בתחלתה לשמה [מביאור מהר"מ בנעט על המרדכי]:.
סעיף ב
[עריכה](*) טוואן עכו"ם וכו': ולעניין טויית חש"ו עיין בסימן ת"ס לענין עשיית המצה שיש פלוגתא בזה בין הפוסקים וה"נ בענינינו ועולה שם לדינא לפי הסכמת האחרונים [והוא הט"ז ומ"א וא"ר וח"י] דאם א"א בענין אחר מותר בעומד ע"ג אפילו ע"י עכו"ם וכ"ש ע"י חש"ו אבל לכתחלה יש להחמיר שלא לעשות ע"י עכו"ם וחש"ו אפילו עומד ע"ג [חרש מיקרי שאינו שומע ואינו מדבר ושוטה עיין יו"ד סימן א' וקטן הוא עד שנעשה בר מצוה וקטנה היא עד בת י"ב (א"ר וח"י ופמ"ג שם דלא כט"ז)] ובלא עומד על גבו פסול בכל הני אפילו בדיעבד ועיין בתשובת משכנות יעקב [סי' כ"א] שהוכיח מדברי התוספות דעומד ע"ג אינו נקרא באומר לו פ"א קודם העשייה רק צריך להזהירו בכל שעה שלא יסיח דעתו כלל אבל כל שאינו עומד על גבו ומזהירו תמיד לכו"ע אין לו כוונה כלל ומכל זה נמצינו למידין שאותן הנוהגין ליתן לנערות קטנות לטוות ציצית וסומכין ע"ז שאומרים להם לטוות לשמה לא הועילו כלום והציצית פסולות מן התורה לד"ה עי"ש וכן משמע מדברי ח"א ע"ש. ודע עוד דבטוויה לשמה כיון שהיא ד"ת מוכח לדברי הפמ"ג שם בסימן ת"ס דאין ליתן לטוות אפילו לנער בן י"ג וכן לנערה בת י"ב כ"ז שלא ידעינן שהביאו שתי שערות אך בדיעבד נ"ל שאפשר דאין להחמיר דסמכינן אחזקה דרבא [עיין בסימן ל"ט בש"ת שהקיל בשם הנוב"י ועי"ש בבה"ל] ובשגדול עומד עליהם ומלמדם לעשות לשמה נראה דיש להקל בזה לכתחלה:.
(*) וישראל עומד על גבו וכו': עיין בב"י שלמד זה מדין עיבוד שהכשיר הרא"ש בישראל עוע"ג ועיין בדגמ"ר ובחידושי רע"א ושארי אחרונים שתמהו על הב"י דהלא טעם הרא"ש שחילק בין גט למילה ועיבוד משום דבגט דבעינן שיכתוב כל תורף הגט לשמה וזה לא יעשה אבל בעיבוד לא בעינן אלא בתחלת העיבוד כשישים העורות לתוך הסיד שיאמר אז אני עושה כך לשם ס"ת וזה יעשה העכו"ם לשם ישראל כשיאמר לו עשה כך וכן במילה כיון דברגע הוא עושה ודאי יעשה אדעתא דישראל מה שיאמר לו וכן דעת בעל העיטור דסגי בעכו"ם שיעבדנו לשמן עכ"ל הרא"ש בהלכות ס"ת א"כ לפ"ז לא שייך הקולא גבי טויית ציצית דכל טווייה וטוייה מילתא באנפי נפשיה היא. וביותר יפלא בעיני על הב"י דהלא הרא"ש הביא ראיה לדבריו מדברי בעל העיטור שסובר כוותיה והעיטור גופיה פוסק לענין טוייה דלא מהני ע"י עכו"ם אף אם ישראל עומד ע"ג ולמד זה מגט עי"ש בדבריו בהלכות ציצית שכתב כן בפירוש הרי דלא כב"י שמשוה טוייה לעיבוד אמנם מדברי הגר"א בביאורו שהראה מקור להשו"ע שכתב דלהרא"ש כשר וז"ל בהעתקתו וכתב הרא"ש בהלכות ס"ת והטעם דל"ד לגט דשם בעינן כל התורף לשמה משא"כ במילה וס"ת וציצית וכיוצא שאין צריך אלא בתחלה כיון דרגע הוא עושה אדעתא דישראל עכ"ל ובאמת לא נזכר כלל בהרא"ש לענין ציצית משמע מיניה שהוא סובר דמה שכתב לענין מילה כיון דרגע הוא לאו דוקא אלא דבדבר שאין נמשך זמן הרבה כעין גט הוא עושה אדעתא דישראל ע"כ טויית ציצית לטלית נמי שאין נמשכת אלא רגעים אחדים מהני עוע"ג [ומה שכתב הגר"א שא"צ אלא בתחלה ר"ל כיון דאין נמשכת הטוייה אלא מעט מהני לזה המחשבה שחישב בתחלת הטוויה דלא אסח דעתיה עדיין מהמחשבה ההיא משא"כ בגט] וא"כ לפ"ז אם נמשכת הטוייה זמן הרבה נראה דלכו"ע לא מהני בעומד ע"ג וא"ל דיאמר לא"י עוד הפעם שיעשה לשמה ועוד הפעם א"כ אפילו בגט נתכשר באופן זה והמשנה סתמא קאמר וע"כ דלא ציית ליה באופן זה א"כ ה"נ בטוייה. היוצא מזה דהשו"ע לא הקיל להרא"ש בעומד ע"ג כ"א באינה נמשכת הטוייה זמן הרבה וכעין שכתב לעיל מיניה טווי לי ציצית לטלית אף דשם האי לישנא לאו דוקא דה"ה אם טותה עבורו כל היום אך ע"כ הרי חזינן דהשו"ע לא מיירי בטוייה הנמשכת כל היום כעין בזמנינו בהפאבריקי"ן ולפ"ז יש ליישב קצת הקושיא הגדולה הנ"ל מבעל העיטור דאפשר דהוא מיירי בנמשך זמן הרבה:.
(*) וצריכין שזירה: עיין במ"ב במש"כ שיכפלם לשנים הכי מוכח מסתימת לשון הר"ן ספ"ק דביצה וכן מוכח מלשון הגמרא עירובין צ"ו ע"ב ודילמא אדעתא דשיפתא דגלימא עייפינהו שפירושו כפלינהו כידוע. ועיין בט"ז בסק"ב שפירש על הא דספרי ת"ל פתיל תכלת טווי ושזור כעין פתילה [והוא מהגה"מ] ולכאורה יקשה ע"ז מיומא דף ע"ב ע"א בגמרא ת"ל פתיל פתילים הרי כאן ד' ועי"ש בפירש"י ותוספות שהוא ע"י קציצה ואם היה ע"י כפילה ושזירה לשנים א"כ היה שמונה חוטין אם לא דנימא דסובר דשזירה היטיב אפילו בלי הכפלת החוט ג"כ בכלל שזירה הוא וזהו דבר חדש אמנם לפי מה דמשמע בהראב"ד שם דהיה להם הגירסא בספרי דילפינן תכלת ממשכן דהיה שם שזירה ניחא הכל דסתם פתילה לאו שזור הוא ועכ"פ לכל הפוסקים די שיהיה שזור לשנים ועיין בארה"ח שהביא די"א דלמצוה מן המובחר טוב שיהיה כל חוט כפול לשמונה. ואולם באמת תמה אני על המהדרין לקנות דוקא כפול לשמונה שהוא עכ"פ רק למצוה מן המובחר לכו"ע הלא יותר ראוי להם לכתחילה להדר על הציצית לידע אם הם טוויים ושזורים לשמה כדין ע"י ישראל כי יש מקומות שסומכין לטוות ציצית ע"י גוי בציווי ישראל וכי האי גונא קולות ועיין בסימן זה במשנה ברורה ס"ק ט' וי'. נסתפקתי אם היו שזורים לשנים שלא לשמה ואח"כ שזרם לשמנה לשמה או להיפך מי אזלינן בתר שזירה בתרא או קמא וצ"ע:.
(*) לשמן: עיין במ"ב והוא מדברי הגר"א א"כ משמע דהוא ד"ת וכן מצדד הפמ"ג דהוא ד"ת והב"ח והנ"צ והא"ר מקילין בדיעבד אף בלי שזירה אך אין לסמוך ע"ז כי רבו החולקין ע"ז כי הנה מהר"ן והנ"י והשו"ע ס"ג מוכח בהדיא דהשזירה מעכב וכן כתב הע"ת בהדיא בס"ג וכן מוכח מהח"א והדה"ח והש"ש וארה"ח [ומה שכתב הא"ר לדחות ראיית הע"ת המעיין בנ"י ובדברי הב"י יראה להדיא דהדין עם הע"ת עי"ש גם כבר השיג עליו הפמ"ג בכמה ראיות נכוחות אך מה שהוכיח הפמ"ג מהלבוש שסובר ג"כ כהנ"צ המעיין בב"י ובלבוש יראה להפכו כי הדעה המוסכמת כתב סתמא והדחויה בשם י"א כידוע] ואם היו שזורין אך שלא היו לשמן יש לעיין בדבר דאף דמדברי הע"ת והמ"א והגר"א משמע דהוא לעיכובא וכן הח"א והשולחן שלמה העתיקו את דברי המ"א להלכה מ"מ אפשר דיש לסמוך בזה בשעת הדחק על המקילין הנ"ל לענין לשמה וכן הדה"ח והארה"ח העתיקו את דברי הא"ר הנ"ל לענין לשמה וכן בש"ת בשם מור וקציעה והפמ"ג ג"כ מסתפק לענין לשמה עי"ש. ודע עוד דנ"ל פשוט דאף לדעת המחמירין בשזירה לענין לשמה היינו דוקא בפירוש דלא לשמן אבל בסתמא אם מי שטווה בעצמו שזרן י"ל בזה דכל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה אף דהוא שתי פעולות וראיה לזה מדברי התוספות בזבחים דף ב' ע"ב ד"ה הא לשם וכו' דפירשו דאיירי הגמרא לענין שתי עבודות שחיטה וקבלה ואפ"ה מסיק שם הגמרא דאף אם נימא דסתם זבחים לאו לשמן הן עומדין אפ"ה כשר הקרבן אם חישב בשחיטה לשם פסח ובקבלה סתמא משום דכל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה וה"נ בענינינו אף דסתם חוטין לאו לשם ציצית עשויין היכא דטוון מתחלה בפירוש לשמן תו הוי סתם שזירה ג"כ לשמן דהכא והתם חד ענינא הוא דהתם נפקא לן בגמרא דארבע עבודות צריכין להיות לשמן מקרא דועשית פסח שיהא כל עשיותיו לשם פסח והכא נמי נפקא לן מקרא דגדילים תעשה לך לשם חובך בין הטוייה בין השזירה דהכל הוא בכלל עשייה כמו שכתב הגר"א [ואף לפי מה שדחו התוספות שם פי' זה מפני דאיבעי' לן שם בפסחים אי בעבודה אחת תנן וכו' עכ"פ לא דחו משום דלא שייך בזה כל העושה וכו' רק מטעמא אחרינא] ואף דהמ"א כתב אם לא היו שזורים לשמן פסול ולא כתב אם היו שזורים שלא לשמן משמע דאף בסתם פסול אפשר דלאו בדוקא נקיט א"נ היכא דהשוזר לא היה בעצמו הטווה דלא שייך בזה כל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה כמש"כ בספר משנת אברהם בסימן י"ט סכ"ג לענין כתיבת סת"ם:.
סעיף ג
[עריכה](*) ונעשו י"ו: עיין במ"ב ואם נתפרק לו חוט אחד לשנים ולא נשאר כדי עניבה בודאי כשר אך כדי שלא יעבור על בל תוסיף יאמר בפירוש דלא ניחא ליה בתוספות או שיחתוך להמותר וישאר רק שמנה חוטין [פמ"ג בא"א סק"ג] אם נפסק השזירה בחוט במקום הנקב אפשר דכשר דהא באמת לא נפסק החוט באותו מקום רק דנחסר לו שם שזירה ועיין. אח"כ מצאתי שכעין זה מסתפק הפמ"ג בסוף סי' י"ב במ"ז לענין אם נפסק השזירה במקום סיום הגדיל ולמטה השזירה קיים:.
(*) והוא וכו' כ"ע: ובלא"ה פסול. ונראה דאפילו אם ירצה אח"כ לשזרם לא מהני משום תעשה ולא מן העשוי וכעין מה דס"ל להט"ז לקמן בסוף סימן י"ב לענין קשירה עי"ש:.
סעיף ד
[עריכה](*) אין פחות וכו': עיין בלבוש שכתב דמן התורה אין שיעור לאורך הציצית רק שיהיה בו גדיל וענף רק שחז"ל נתנו לנו שיעור משום נוי ציצית למר בארבע ולמר בי"ב כן ביאר הא"ר את דבריו ועיין בח"א שמצדד לומר דעכ"פ כדי עניבה הוא מן התורה עי"ש:.
(*) וכן נוהגין: עיין במ"ב במה שכתבנו בשם הפמ"ג מוכח מזה שהוא סובר דהשיעור י"ב גודלין לדעה זו הוא לעיכובא וכן כתב בהדיא באות ח' בא"א וכן משמע לקמן בסימן י"ב ס"א ובביאור הגאון מהר"מ בנעט על המרדכי בהלכות ציצית מסתפק בזה עי"ש ובחינוך פ' שלח משמע ג"כ קצת להקל בזה בדיעבד וצ"ע לדינא:.
(*) יכול לקצרו: אפילו אם הענף היה קודם הקציצה הרבה יותר משני שלישים מן הגדיל אעפ"כ לא מיקרי זה מן העשוי בפסול כיון דאין זה לעיכובא בדיעבד וכדאיתא לקמן בסי"ד במ"ב בשם הפוסקים. ארה"ח:.
(*) יותר ארוך: ובדיעבד לכאורה אין להחמיר בזה אם לאחר כריכת החוליא ראשונה וקשירתו היה בו כשיעור דלא גרע זה משהיה נקטם אז לגמרי זה החוט דכשר לכו"ע דהוא גרדומי הציצית וכדלקמן בסימן י"ב. ולפ"ז מה שכתב הרמ"א דשיעור זה צריך להיות אחר שנקשר ור"ל כל הקשרים כדמשמע בב"י הוא רק לכתחילה דבדיעבד די אם רק לאחר קשירת החוליא הראשונה היה בהחוטין השיעור י"ב גודלין אף שנתקצרו אח"כ ע"י שיעור הקשירות לא גרע מגרדומין דקי"ל לקמן בסימן י"ב כסברא ראשונה. ועיין בפמ"ג שהבאתי את דבריו במ"ב בס"ק כ"ד ומשמע מסתימת דבריו היפוך דברי ואפשר דסברתו דכ"ז שהוא עוסק עדיין במצוה לעשות שליש גדיל אף דהוא רק לכתחילה מיקרי עדיין שלא נגמרה המצוה ולא נוכל להקרא עתה על הציצית שם גרדומין וגרע זה משאם היה עושה רק חוליא אחת ואח"כ נקטע חוט אחד. וכדמות ראיה לזה מהא דאמרינן שבת קל"ג ע"ב כ"ז שהוא עוסק במילה בשבת חוזר אפילו על ציצין שאין מעכבין פירש על ציצין המעכבין חוזר על ציצין שאין מעכבין אין חוזר ושם הלא הוא לענין להקל וכ"ש הכא לענין להחמיר וצ"ע למעשה. ודע עוד דאם הוא בדרך ואין לו ציצית אחרות כ"א קצרות מי"ב גודלין יוכל לסמוך ע"ד המחבר דמיקל בארבע גודלין להטילם בבגד וללבשו ובפרט לפי מש"כ הלבוש דמה"ת אין שיעור לאורך הציצית ממילא אין עובר על מ"ע דציצית בכל גווני וכ"ש להפוסקים דבמקום שאין נמצאים ציצית אין עובר על עשה דציצית אך לענין ברכה יש להחמיר לפי מה דנוהגין כדעה שנייה דצריך י"ב גודלין כן מוכח מהפמ"ג אות ג' במ"ז ובחידושי רע"א בסוף סי' י"ב עי"ש ועיין מש"כ לעיל בשם הגאון מהר"מ בנעט ז"ל:.
סעיף ו
[עריכה](*) אם עשאם וכו': עיין פמ"ג שכתב דה"ה אם גזל טלית והטיל בו ציצית משלו נמי לא קיים מצות ציצית ע"י לבישתו זו (וממילא ברכתו הוא לבטלה) דכסותך כתיב בקרא ועיין מש"כ במ"ב ס"ק כ"ז לענין הקפת ציצית וה"ה לענין טלית:.
(*) מצמר גזול: נסתפקתי במי שגזל חוטי ציצית מחבירו ואחר שהטילם בבגדו שילם לו עבורם או נתנם לו במתנה אם מחויב לחזור ולהתירם מי נימא כיון דכתיב ועשו להם בעינן שבעת העשייה יהיה שלו או תגלי מילתא למפרע וצע"ג אח"כ מצאתי בכעין זה בסימן תרנ"ח גבי לולב בש"ת סק"ו עי"ש. ועיין עוד מה שכתב שם בתחלת הסימן בשם הספר מחנה אפרים ומשם נלמוד ג"כ לענינינו דבעינן לכם מן התורה שהמדקדק במעשיו יראה לשלם עבור הציצית קודם שיטילם בבגד כדי דלהוי קנין דאורייתא תחת ידיו ולא יסמוך על המשיכה לחוד ע"ש:.
(*) ודוקא שגזל החוטין: עיין במ"ב במש"כ אפילו נתיאשו הבעלים והוא מהב"י לכאורה קשה דהא יש לזה גם כן שינוי השם דמעיקרא חוטין והשתא אחר שהטילם בבגד הכריכות שלמטה לא נוכל לקרוא אותו המקום בשם חוטין רק בשם גדיל כדמוכח במנחות דף ל"ט ע"א דקאמר שם ונוי תכלת שליש גדיל וכו' ולקמן שם או פתיל או גדיל ואפילו רב מודה נמי בעצם שם גדיל בעלמא כדמוכח להמעיין שם וא"כ אף דהשינוי חוזר לברייתו כשיתירם בצירוף יאוש יקנה ואולי י"ל דגדיל החוטין מיקרי והוא כעין מה שאמרו שם בב"ק צ"ו ע"א גובי דדקלי מקרי או אולי כיון דכתיב ועשו להם משלהם בעינן שיהיו משלהם בעת תחלת העשייה דהוא התליה בבגד כדאי' לקמן בתחלת סי' י"ד ע"ש במ"א ופמ"ג:.
(*) אבל וכו' חוטין כשרים: עיין במ"ב במש"כ בשם המ"א דס"ל דהוי שינוי מעשה וכונת המ"א הוא מחמת הליבון כמו שהביא מסימן ש"ס סעיף ו' דאיירי שם בליבון ובאמת לאו ראיה היא כלל משם לפי מה שכ' הש"ך שם דסתם ליבון לא קנה עי"ש וכבר השיגו האחרונים ע"ד המ"א והט"ז בזה אבל לענ"ד קשה מאד על הב"י והנ"י אמאי לא כתב דהוי שינוי מעשה מחמת הטוייה וא"ל כמו שכתבו דהוי שינוי חוזר לברייתו דז"א להמעיין בסוגיא דב"ק צ"ג ע"ב גזז ראשון ראשון וצבעו ראשון ראשון וטואו וכו' ובהמסקנא שם יראה להדיא דאף ר"ש דס"ל דצביעה נחשב שינוי החוזר בטוייה מודה וכן מדמשני שם בריש סוגיא בצמר טווי וכו' ולא משני בצמר מלובן משמע דהיה קונה ע"י הטווייה ומה דאמר בתחלה ליבנן לא ורמינהו וכו' לרבותא הקשה דאפי' ע"י הליבון שהוא תחלת הכל היה לו לקנות (אח"כ מצאתי בעזה"י בספר נהר שלום שהעיר בכ"ז) וכן מצאתי ביש"ש ב"ק שם מפורש דפוסק בליבון דלא קנה וגזל צמר וטוואו קנה מכח הסוגיא הנ"ל אף דבשינוי החוזר פסק שם מתחלה דלא קנה כלל עיין שם:.
(*) לעשותן: עיין במ"ב שכתב משום מצוה הבאה בעבירה ואף דכבר קנה אותם תחלה ע"י יאוש ושינוי ואין העבירה באה מן המצוה גופא מ"מ כיון דכאן בא ע"י הטוייה והטויה מן המצוה דהא בעינן טוייה לשמה ממילא בא הקנין ע"י המצוה [א"ר] ובביאור הגר"א משמע שאין מחלק בזה ומ"מ לדינא הסכים ג"כ דאסור לכתחלה להטיל הציצית בבגד אך מטעם אחר דהרי לא יוכל אח"כ לברך [דלענין ברכה דאית ביה אזכרה חמיר טפי כמש"כ הב"י בשם הר"ן בסימן תרמ"ט] ולא עדיף משומע ואין מדבר דאינו רשאי לתרום בשביל הברכה:.
(*) ולענין ברכה וכו': עיין במ"ב ועיין בשע"ת שכתב דלפי דברי המג"א שם בתירוצו על ההיא דאוונכרי אם היה יאוש עם שינוי השם מותר לברך (וה"ה יאוש ושינוי מעשה או יאוש ושינוי רשות כדמוכח בהמ"א שם) אכן מדברי הח"י בסימן תנ"ד ומדברי הגר"א בסימן זה במה שתירצו על ההיא דאוונכרי מוכח דאפילו לאחר יאוש ושינוי השם או שינוי מעשה אסור לברך אף דבהגר"א בענינינו לא מוכח בהדיא כ"א יאוש ושינוי השם יראה דה"ה יאוש ושמ"ע דמאי שנא ואח"כ מצאתי בסימן כ"ה בט"ז בס"ק י"ד דמוכח מיניה ג"כ בהדיא שהוא סובר דאפילו אחר יאוש ושינוי השם ושינוי מעשה ג"כ כההיא דענינינו לגבי חוטין לפי סברת הט"ז בסוף סק"ה או ע"י יאוש ושינוי רשות אסור לברך ובהגר"א מצאתי שם ג"כ שכתב בהדיא דה"ה דע"י יאוש ושינוי רשות דאסור לברך:.
סעיף ז
[עריכה](*) וכדידיה דמי: עיין במ"א בס"ק י"א. ואם נטל חוטין של שותפין והטילם בבגדו בכעין זה אפשר דאינו יוצא ג"כ דאולי חבירו לא הרשהו לזה וצ"ע. ובעיקר הענין אם מקרי להם בשל שותפין עיין לקמן בסי"ד ס"ה לענין טלית של שותפין ויש לחלק דלפי מאי דפסקינן ציצית ח"ג איירי שהיחיד ההולך בו חייב כמו שיבואר לקמן ועיין חולין קל"ו ע"ב ועיין בתוס' סוכה כ"ז ע"ב ד"ה כל האזרח ועיין בסוכה דף ט' ע"א בסוף העמוד בגמרא וצ"ע בכל זה:.
סעיף ח
[עריכה](*) המשתחוה לבהמה וכו': ונ"ל פשוט דה"ה בהמה הנרבעת נמי צמרה אסור לציצית דבחד מחתא מחתינהו הגמרא בע"ז מ"ז ריש עמוד א' ע"ש א"כ פשוט דה"ה לענין מצוה. כתב הפמ"ג מודר הנאה מצמר אסור בציצית מצמר (דבעינן תעשה לך משלך) אבל מודר הנאה מחבירו אפשר שיכול ליקח טליתו דמצות לאו ליהנות נתנו ולא נהירא דהלא הוא מתהנה מהבגד עצמו (ואל"כ יהיה מותר כלאים בהטלית עצמו) ואולי כוונתו ליטול ציצית מהמודר ומה שכתב טליתו לא דק בלישנא:.
(*) לפשתן נטוע: עיין במ"ב ודוקא אם הפשתן התלוש הוא שלו דאם הוא של חבירו אפילו אם אין בו שינוי כלל לא נאסר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפילו לגבוה ס"ל לרוב הפוסקים דאין יכול לאסור עיין בפ"ד מהלכות איסורי מזבח הלכה ה' בהלח"מ שם וביו"ד בסימן קמ"ה סעיף ח' בביאור הגר"א שם והפמ"ג בא"א אות י"ב העלים עין מזה:.
סעיף ט
[עריכה](*) יעשה נקב וכו': עיין במ"ב לענין ב' נקבים וז"ל הפמ"ג אין עושין רק נקב אחד והעושה ב' נקבים יעשה במישור לא באלכסון ומודדין ג' אצבעות מנקב ראשון בבגד לא מהשני של צד ימין וצד שמאל [ועיין בארה"ח] גם ב' הנקבים יהיו באופן שהציצית יהיו תלויין לצדדי הבגד א' לימין וא' לשמאל לפניו ולאחריו לא תלויין לצד הארץ הכל בפמ"ג שם:.
(*) היינו גודלין: עיין בט"ז שכתב במקום רוחב הגודל ועיין בפמ"ג שכתב דקי"ל כן להלכה והח"א העתיק ג"כ כן ומ"מ לפי מה שכתבנו קודם דיש ליזהר לעשות הנקב דוקא תוך אצבע הג' קודם השלמתו ע"כ אם ירצה יכול למדוד הג' אצבעות באמה קמיצה וזרת הסמוכין זה לזה כמ"ש בשם האר"י ז"ל ולעשות אח"כ הנקב ואידי ואידי חד שיעורא הוא וכעין זה כתב ג"כ בשע"ת עי"ש אלא דהוא כתב דטעם האר"י ז"ל אפשר משום דס"ל כספיקת התוספות דמדידת הגודל הוא במקום הקצר וטעמא דידן הוא דאפשר דוקא בציצית משום דחשש האר"י ז"ל לסברת הרוקח והר"י ב"ח ומהרי"א דס"ל דוקא תוך ג'. ולצאת ידי כל החששות (היינו חששת התוספות וסברת הר"י ב"ח) יותר טוב שיעשה הנקב תוך ג' אצבעות אלו וכן מצאתי אח"כ בארה"ח שטוב למדוד הג' אצבעות באלו הג' הסמוכין זה לזה. אמנם אם שאל טלית מאחר לצאת בו ידי ציצית ונקב הציצית הוא בתוך ג' גודלין נראה דיכול לברך עליו דלדינא קי"ל כדעת המרדכי דהמדידה הוא במקום הרחב כמ"ש הפמ"ג:.
(*) ולא למטה מכשיעור וכו': עיין במ"ב במה שכתב שמקום הנקב יהיה למעלה מקשר אגודל כן משמע מלשון הטור ומהר"י בן חביב שהובא בב"י אך מלשון הרוקח שהובא בב"י בד"ה כתב הרוקח נראה וכו' משמע לכאורה שהוא סובר דאם הציצית היו בהשלמת קשר אגודל בצימצום אף שאינם למעלה ממנו כשר דנקב הציצית יכול להיות בתוך השיעור אך שלא יהיה למטה מהשיעור ומש"כ הרוקח ברוחב צ"ל דרוחב וקצת משמע בדברי הב"ח שהוא סובר ג"כ לדינא כמו שכתבנו עי"ש היטב בד"ה ויעשה נקב באורך הטלית וכו' בא"ד וכן מבואר בלשון הרמב"ם שכתב ומרחיק ממנה לא יותר על ג' אצבעות ולא פחות מקשר גודל ומכניס שם ארבעה חוטין וכו' הרי דלהב"ח מה שכתב הרמב"ם ומכניס שם קאי אתוך צימצום שיעורים הללו אך מדברי הד"מ משמע שהוא מפרש דברי הרוקח לענין אחר עי"ש והוא דוחק גדול בלשונו וגם מדברי הב"י משמע שהוא אינו מפרש כהד"מ דאל"כ היה ליה להב"י להעתיק דברי הרוקח לקמן לסייעתא להטור והוא אדרבה כתב בהיפוך מזה שם שלא מצא דין זה מבואר בשום מקום אלא ודאי דהב"י אינו מפרש כדבריו אך לכתחלה בודאי יש ליזהר בזה שיהיו מונחין החוטין למעלה מהשיעור דשיעור קשר אגודל משמע מן הפוסקים דהוא דאורייתא ולעיכובא כמו שמפורש בא"ר אך לענין דיעבד צ"ע בזה:.
סעיף י
[עריכה](*) ונתקו מחוטי הערב וכו': עיין במ"ב שכתב דאפילו נעשה זה תיכף אחר חוליא הראשונה והקשר שע"ג והוא נלמד מבסמוך סי"ג דבזה מתכשר הציצית ומה שכתב הפמ"ג בא"א בסוף סקי"ג לענין קרע שנעשה דמסתפק שם אי עשיה הוא קשר לבד או חוליא ג"כ ר"ל דשמא הלכה כהע"ת דבקשר לבד הוא ג"כ מתקיים ביה שם גדיל הוא רק מצרף ספק זה לענין קטן דאצלו החיוב ציצית הוא רק מדרבנן כדמוכח שם להמעיין אבל לענין גדול פשיטא ופשיטא דנקטינן כרוב הפוסקים וכמעט כולם דדוקא עם החוליא ובלא"ה לא נפיק מן התורה ולפי הנראה לא היה בידו ספר ע"ת רק מה שהובא ממנו בפוסקים כי עזרני ד' שהשגתי ס' ע"ת וראיתי בו שמפרש בהדיא דהקשר עם הכריכה שניהם דוקא הוא מן התורה אלא לענין תעשה ולא מן העשוי ס"ל כיון דכל אחד מינייהו מעכב צריך שיהיו שניהם עשויים בכשרות וכן ס"ל להלבוש עי"ש ולפ"ז בע"ש עם חשיכה לכו"ע צריך דוקא חוליא עם הקשר ועיין בא"ר בסי' זה שהביא דברי הלבוש במש"כ דקשר א' סגי מדאו' וכו' והשיג עליו הרבה ובאמת כוונתו הוא בפשיטות דשני הקשרים שאנו עושין א' קודם החוליא הראשונה וא' לאחר החוליא א' מהן לבד הוא מה"ת אלא שאנו עושין שניהם מטעם ספק שמא הלכה כפירוש הב' שברש"י מנחות ל"ט ע"א הובא בתוס' שם ד"ה קשר או כפירוש הא' שברש"י שהוא הקשר שאחר החוליא וכן הובא בביאור הגר"א אבל הלבוש ג"כ דבעינן קשר וגם החוליא שניהם מדאורייתא וכן מוכח מהע"ת דזה הוא דעת הלבוש וכן מוכח מלשונו שם דזה הוא ספיקו עי"ש ובחנם השיג עליו הא"ר ולא דק בלשונו:.
(*) עד שלא נשאר בו כשיעור: עיין ברמב"ם שמבואר דאפילו לא נשאר רק כל שהוא כשר:.
סעיף יא
[עריכה](*) לא יטיל בו: וטליתים שיש בשפת הבגד ארוג כעין תכלת וחוטים כפולים אין זה שפה אלא בגד ממש הוא [פמ"ג]:.
(*) וטוב שימדוד וכו': כתב בארה"ח בשם הברכ"י ושארי אחרונים דה"ה טליתים שלנו שיש להם גוון מאב"י בשפה מודדין מן הכנף ג' אצבעות ובכלל זה הגוון מאב"י:.
סעיף יב
[עריכה](*) ואם הוסיף פסול: עיין בפמ"ג שמסתפק אם קצץ היתירות רק עד הגדיל ובגדיל נשארו מהו דאם היה מוציא היתירות גם מן הגדיל פשיטא דכשר לפי מה דפסק הרמ"א לעיל בסימן י' ס"ו בהטיל ציצית על ציצית דחותך אחת מהן וכשר בכל גווני עי"ש:.
סעיף טו
[עריכה](*) לאורך הטלית: עיין במ"א שמפרש דאורך הטלית נקרא מה שמתעטף בו האדם ורוחב היינו קומתו מראשו לרגליו והקשו האחרונים ע"ז הלא בציצית העליונים אם יעשה אותם לאורך הטלית לא יהיו נוטפות על הקרן שיהיו תלויים כלפי קרקע ותירצו ע"ז ומ"מ למעשה הסכימו שיותר טוב שב' העליונים יעשו ברוחב הטלית ולא בארכו אך כ"ז לכתחלה אבל בדיעבד אין קפידא כמו שפירשתי במשנה ברורה עי"ש:.
(*) שאין לתת וכו': עיין בא"ח שמפרש הטעם משום דבעינן מין כנף וכן העתיק הגר"א הטעם נראה שאין רוצה לאמר הטעם משום על דמעל כמו שכתב המרדכי בשם מהר"מ כדי שלא נקשה דהטלאי גופא כיון שתפור הוא גופיה הוי כנף ע"כ אומר הלא בעינן שהציצית יהיו ממין הכנף והמרדכי גופיה עיקר דינו איירי ג"כ דוקא אם הטלאי הוא שלא במינו כדמוכח שם עיי"ש א"כ לפ"ז אם זה הוא ממין הכנף או שהציצית הוא מצמר ופשתים דפוטרין בכל גווני מותר [אך מה דנקט בלישניה שום בגד דחוק לפ"ז] וחידוש הוא על האחרונים שלא העירו בזה. ודע עוד דמה שכתוב בשו"ע בנקבי הטלית אין הכונה דוקא בתוך הנקב אלא טלאי המונחת תחת הכנף סביב ג"כ בכלל זה כן מוכח בב"י וביאור הגר"א:.