ביאור הגר"א על אורח חיים תרצ

►| ביאור הגר"א • על שולחן ערוך אורח חיים תרצ |◄

סעיף א

בין כו׳ – ירושלמי שם מה לשעבר הא בתחל׳ לא והתניא מעשה בר״מ שקרא מיושב בבה״כ של טבעין כו׳ כיני מתני׳ מותר לקרותה עומד מותר לקרותה יושב. וכן כולה מתני׳ ע״כ לכתחלה קראה א׳ קראה שנים יצא ובגמ׳ אפי׳ עשרה קורין וע׳ ר״ן:

אבל לא – ירושלמי שם זה שהוא עומד לקרות בתורה מפני מה הוא עומד מפני כבודה או מפני כבוד הרבים אין תימר מפני כבודה אפילו בינו לבינה כו׳:

ואסור – תוספתא הביאו הרי״ף ורא״ש פ״ג סי״א וה״ה למגילה מטעם שאמדו שם שאין אדם כו׳:

סעיף ב

אפילו – מתניתין:

ואפילו – ברייתא שם:

והשומעים – שם כיון דחביבה כו׳:

סעיף ג

אבל אם – ממ״ש ואפי׳ למ״ד מאיש יהודי כו׳ ומשמע דאפילו לעכב מדפרכינן מינה שם אלא דכת׳ פסוקא כו׳ ותי׳ הרשב״א דדוקא באמצעיתה דנראה כספר שיש בו טעות אבל כשחסר תחלה או סוף הוי כספר חסר:

ואפילו באמצעה – ג״כ מכח קושיא הנ״ל:

אבל ביותר כו׳ – מדאמרינן במקצתה:

סעיף ד

מי שתופס – עט״ז:

וכן – מטעם הנ״ל:

ולכן אותן כו׳ – כנ״ל דקראה מקצת ע״פ דוקא דיעבד דלא כהג״מ:

סעיף ה

ואפי׳ סח – ברכות י״ד א׳ פוסק כו׳ אלמא אין מפסיד הקריאה דאין מפסיד אלא הברכה לא המצוה כמ״ש וכן בתפלה:

מיהו – כמ״ש בסי״ג ולא יפסיק כו׳ שאסור כו׳ כ״ש בכה״ג:

קרא פסוק – גמרא שם וע׳ רי״ף ורא״ש שם בשם ירושל׳:

אלא כיצד – גמרא שם ת״ר השמיט כו׳:

סעיף ט

היתה כו׳ – הרמב״ם פסק דלעז יוני לכל כשר כרב ושמואל והרי״ף השמיט מש״ש לעז יוני לכל כשר. וע׳ ברא״ש שם שכת׳ הטעם שהשמיט משום דאינהו ס״ל כרשב״ג ולא קי״ל כן אלא כרבנן. ודבריו תמוהין ואינן מובנים לכאורה דהא ר׳ יוחנן פסק בפ״ק שם ט׳ ב׳ כרשב״ג אלא דיש לומר דלא קי״ל כרב ושמואל דפסקו אף במגילה כותיה וכן סתמא דסוגיא שם א׳ דלא כרב ושמואל דקאמר שם אי רשב״ג הא איכא כו׳ אלא ל״ק כאן במגילה כו׳ ורשב״ג לאחמורי אתא וכן ס״ל לר״פ ורנב״י שם והא דפסק ר׳ יוחנן הלכה כרשב״ג משום דס״ל לר״י דלא פליג רשב״ג אלא בשאר ספרים ולא במגילה וע׳ במלחמות והר״ן דחה דבריו וכת׳ דלהכי השמיטום משום דיוני כבר נשכח ואבד זכרו וכמ״ש הרמב״ם בפ״א מה׳ ס״ת וכן פ׳ רמב״ם כאן כרב ושמואל וכ״פ הרז״ה וכ׳ המ״מ שכ״פ הרבה פוסקים. ומ״מ דברי הרמב״ן נכונים דודאי סוגיא דשם ט׳ א׳ דלא כרב ושמואל וכנ״ל וכן בירושלמי שם מה בין ספרים למגלת אסתר אלא שהספרים נכתבים בכל לשון ומגילת אסתר אינה נכתבת אלא אשורית אבל הרמב״ם ס״ל כרב אשי שם וכמ״ש תוספת שם ד״ה כאן כו׳ וקיי״ל כרב אשי:

אבל אם – גמ׳ שם:

וכיון שלא – ירושלמי וכמ״ש למטה:

אבל אין – שגגה היא דמתני׳ שם עד שתהא כתובה אשורית ועלה אמרו בגמרא שם דכתי׳ ככתבם וכן שם ט׳ א׳ ל״ק הא בגופן כו׳ במאי אוקימתא בגופן כו׳ עד שיכתבנו כו׳ ובתוספתא שם עד שתהא כתובה אשורית בלשון עברי כו׳:

סעיף י

מי שיודע – שהקשו והא אמרינן בפ״ק ט׳ א׳ דבמגילה אינו יוצא רק בלה״ק ופי׳ ללועזות שאינן מכירין בלה״ק כמו בפ״ק דמכות הנהו לעוזי כו׳ ומפני שאינן יודעין התירו להם בקושי כדי שידעו ידיעה ממש וגם כן יוכלו לקרות בעצמן. וכ״ה בירושלמי רפ״ב דמגילה סוף הלכה א׳ ר׳ אבהו בשם ר״א יודע אשורית ויודע לעז יוצא באשורית ור״ל רק באשורית דבאשורית לצאת בה אף אם אינו יודע כלל יוצא בה. בלעז יוצא בה בלעז. יודע אשורית ויודע לעז מהו שיוציא אחרים בלעז. ר״ל שהאחרים אין מכירין רק לעז ייבק כהדא כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן כ״ה הנוסחא המדוייקת וע׳ ר״ן ומ״מ שכן פסקו הרמב״ן והרשב״א וכ״ה בסוטה בריש פ׳ ואלו נאמרין ר׳ לוי בר חיתא אזיל לקסרן שמע מלין קריין שמע אלוניסתון ר״ל באיזה לעז (ובערוך כ׳ שהוא לשון יוני) בעא מעכבתון שמע ר׳ יוסי ואיקפד אמר כך אני אומר מי שאינו יודע לקרות (אשורית) לא יקראנה כל עיקר השיב ר׳ ברכיה הרי מגילת אסתר היה יודע לקרות אשורית ולעז אינו יוצא אלא אשורית ר״ל מה אתה משיב ממי שאינו יודע ליודע ושפיר עכבם כו׳ ע״ש. וכן עיקר כי פשטא דירושל׳ משום שיודע ג״כ בלשון אשורית וכן פשטא דמתני׳ דקרי להו לועזות וכן מדקאמר והלועז כו׳ ופריך בגמ׳ והא לא ידע מאי קא׳ ואף לאותן שדחו הירושלמי ופירשו דירושלמי מיירי שכתובה בלשון אשורית דלא כגמרא דידן וכמ״ש למטה מ״מ מדידהו נשמע לדידן היכא שכתובה בלשון לעז והגמ׳ שלנו דקאמר וקראן כו׳ כמתורגמן המתרגם יצא ור״ל בלשון תרגום וכמ״ש למטה. ודאי הפי׳ כן אבל מ״מ אין ראיה מזה דדוקא מקצתה יצא כמו שיוצא במה שקורא בע״פ ואף דבירושלמי לא משמע הכי דפריך שם היאך יוצא בתרגום ומשני שמואל כדעתיה כו׳ ר׳ אבוה כו׳ משמע דלר׳ אבוה לא יצא בזה. י״ל דגמרא דידן פליג בזה דהא לא פריך כלום מתרגום. אלא שי״ל דגמרא דידן ס״ל כשמואל דזו הברייתא השמיט הסופר כו׳ דשמואל היא כמש״ש בירושל׳ ולפ״ז קי״ל כשמואל וזהו סברא שני׳ דיצא: אבל לפרש הירושלמי כמו שפי׳ ולחלק דאם כתובה בלעז אף ר׳ אבוה מודה לא נהירי כנ״ל דהא ודאי דהירושלמי פליג אגמ׳ דידן ומכשיר ללועזות אפי׳ כתובה אשורית אבל מ״מ ה״ה לדידן אם כתובה בלעז כנ״ל:

וי״א שיוצא – שמפ׳ הירושלמי דמיירי בכתובה אשורית וקורא בלעז וכנ״ל דס״ל לירושלמי דאפ״ה יוצא ודוקא בשאינו מכיר רק בלעז כמ״ש הר״ן בתשוב׳ שלמעלה תני בירושלמי שם תני שמואל טעה והשמיט פסוק אחד ותירגמו המתרגם יצא אנן אמרינן בכל לשון לא יצא ואת אמרת הכין שמואל כדעתיה דאמר היתה כתובה כהלכתה הלועז יוצא בה בלעז ר׳ אבהו בשם ר״א יודע כו׳ כנ״ל וסובר הירושלמי דמתני׳ ה״ק על פה לא יצא בכל לשון כו׳ ג״כ שכתוב׳ אשורית וקראה תרגום בכל לשון דהוא נמי ע״פ ותי׳ שמואל כדעתיה דס״ל כתובה כהלכתה ר״ל בלה״ק וקראה בלעז יצא כיון שתרגם מתוך הכתב דלא כגמרא שלנו ומתניתין לאו משום ע״פ רק משום שאין מכיר בלעז ואמר כתובה כהלכתה לרבותא אבל הא דתני שמואל הוא אף לגמרא דידן כמ״ש למטה. ור׳ אבוה פליג עליו וסובר דבכה״ג שכתובה אשורית וקרא בלעז אינו יוצא בה אלא דוקא שאינו מכיר בלה״ק וע״ז קאמר יודע כו׳ מהו שיוציא כו׳ כהדא כל כו׳. נמצא לפי הגמרא שלנו דס״ל שאף למי שאינו מכיר בלה״ק אפ״ה כה״ג אינו יוצא דהוי ע״פ אינו מוציא אחרים ג״כ וז״ש הרמב״ם וש״ע בס״ט אבל אם היתה כו׳ וכיון שלא יצא כו׳ והירושלמי דסוטה הוא למ״ד ק״ש אינה נאמרת רק בלה״ק ומדמי למגילה בכה״ג שלמעלה אמר שם רבי אומר אומר אני ק״ש אינו נאמר׳ אלא בלה״ק מ״ט והיו הדברים האלה ר׳ לוי כו׳ כנ״ל. וכ״מ שם בירושלמי דס״ל דמש״ש ע״פ לא יצא בכל לשון כו׳ היינו שכתובה אשורית וקראה תרגום כו׳ דהוא נמי ע״פ כנ״ל דאמר שם למעלה והוא שתהא כתובה בלעז ר״ל מ״ש אבל קורין אותה ללעוזות בלעז. מה אנן קיימין אם כשהיתה כתובה אשורית ותירגמה בלעז הדא דתנינן בכל לשון. ור״ל הא אמר ברישא דלא יצא בכהאי גוונא אם כשהיתה כתובה לעז ותירגמה אשורית. ר״ל אפי׳ תירגמה אשורית הדא הוא דתנינן מה בין ספרים למגילת אסתר אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ומגילה אינה נכתבת אלא אשורית. תיפתר שהיתה כתיבה גיגנטון ר״ל יוני וכמ״ש בגמרא דיוני כשר תני שמואל כו׳. ונראה דקושיא על שמואל נמי לאו משום ע״פ דגם בתחלה הוא סובר דלאו ע״פ הוא כמ״ש אם כו׳ אם כו׳ אלא משום דאין יוצא בלעז רק גיגנטון וכמ״ש כשהיתה כתובה בלה״ק וקראה בלעז זהו בכל לשון ואינו כשר אלא יוני וקרא בלשון הקודש כנ״ל ופי׳ הר״ן תמוה דאם קושייתו היה מפני בע״פ ה״ל להקשות מרישא קראה ע״פ ועוד דמאי משני מ״מ ע״פ הוא אלא ודאי דידע דמקצתה הוי כמתוך (הכתב) כמ״ש בגמרא שלנו אלא מלשון אחר פריך דס״ל מ״ש אבל קורין כו׳ דוקא בלעז יוני כנ״ל וכס״ד מעיקרא בגמ׳ שלנו וע״ז תירץ שמואל כדעתיה כו׳ וכמסקנא דגמ׳ דבכל לעז איירי מתניתין:

ואם כתובה – ברייתא דשמואל הנ״ל טעה כו׳ ותרגומו כו׳ אף שכל המגילה קראה בלה״ק ולר׳ אבהו דוקא בשאינו מכיר בלה״ק וקרא כל המגילה בלשון אחר ולגמרא דידן דוקא שכתובה באותן הלשונות דאל״כ הוי ע״פ וכן יש לפרש גמרא שלנו שם ת״ר השמיט כו׳ וקראן הקורא כמתורגמן המתרגם כו׳ דלפי׳ רש״י כ״ז שפת יתר הוא. אבל הפי׳ הוא שקראן בלשון תרגום לפי שהיו מכירין התרגום ע״פ לכך נקט כה״ג יצא דאותו מקצת שהשמיט הוי ככתובה כיון שלא השמיט רובה וז״ש כמתורגמן כו׳ דאל״כ דברים שבכתב אסור לאומרן בע״פ להוציא רבים י״ח לכ״ע וע״כ איירי אף במבינים לה״ק דאל״כ הל״ל ברייתא דמטושטשת כך מ״מ ש״מ דאם כתובה מקצת תרגום דש״ר לקרותן כה״ג וכן י״ל אף לר׳ אבהו ור״א ל״פ אלא אשמואל אבל לא אדתני שמואל דכה״ג מודה ר״א כנ״ל ולפי׳ זה סיוע להרמב״ם דיוצא כנ״ל:

סעיף יא

יש למחות כו׳ – משום דלסברא ראשונה אינו מוציאן י״ח כמ״ש בירושלמי הנ״ל יודע אשורית כו׳ כהדא כו׳ וז״ש אע״פ שכתובה כו׳ דאי לא״ה אף לסברא שניה אינו מוציאה שכן מפ׳ הירושלמי הנ״ל ועוד משום האחשתרנים בני הרמכים שאינו יודע הלעז כמ״ש בגמ׳ אטו האחשתרנים כו׳ וע׳ בריב״ש סי׳ שפ״ח שצ״א ע״ש: <קטע סוף=יא>

סעיף יב

הואיל ולא – גמ׳ שם ה״ד מתנמנם כו׳:

אבל אם – ירושלמי שם ר׳ מנשה הוה יתיב קומי ר״ז ואינמנם א״ל חזור לך דלא איכוונית:

סעיף יג

לצאת ידי חובתו – כמ״ד מצות צריכות כוונה ומתני׳ לצאת י״ח:

וכן כו׳ – שם:

ולא יפסיק – ירושלמי שם ודורשה ובלבד שלא יפליג עצמו כו׳:

סעיף יד

הקורא כו׳ ואם – ר״ה כ״ט א׳:

אין כו׳ וי״א – ירושלמי שם אין מדקדקין בטעיותיה׳ ר׳ יצחק ור׳ חננאל הוון יתבין קמי דרב כו׳ ומפ׳ דוקא בכה״ג דהא קי״ל צריך לקרותה כולה וטעות שהענין משתנה כאלו לא קראה ואמרינן אטו אנן האחשתרנים כו׳ כו׳ ש״מ דמשום קצת תיבות דוקא משום דאיכא קריאה כו׳ ושם השמיט הסופר אותיות כו׳ וקראן כו׳ הא לא קראן לא:

סעיף טו

ודוקא – גיר׳ הרי״ף בעי למימרינהו:

ולכתחלה כו׳ – ובהג״מ תמה ע״ז דהא בגמרא אמרינן מ״ט כולהו כו׳ וזה לא שייך בחמש מאות איש ואפשר שמנהג זה נתייסד ע״פ מ״ש ר׳ יצחק בר׳ יהודה לקרות ס״פ ותחלת פסוק שאחריה בנשימה אחת וכ׳ הג״מ שכן נהגו ואף שמ״מ א״צ להתחיל רק מן איש מ״מ חמש מאות איש הוא ענין א׳ אבל הג״מ סתר זה מהגמ׳ הנ״ל וכת׳ שכן פסק ר״צ גאון ועט״ז:

סעיף טז

צריך שיאמר – רא״ש בשם ירושלמי ובנוסחתינו חסר קצת:

וצריך שיאמר – ירושלמי שם:

סעיף יז

מנהג – דנקרא איגרת כמש״ש י״ט א׳ ועמ״ש בסי׳ תרצ״א ס״ב:

וכשיגמור כו׳ – שם ל״ב א׳ תוס׳ ס״ד גוללו. אבל לאחר כו׳:

חוזר וכורכה כו׳ – דלא כמ״א בשם סה״י וע׳ בכ״ה שאין ממש בדבריו וז״ל במהרי״ל פעם א׳ פתח הקורא ברכת האל הרב אחר הקריאה טרם שכרכו אגרת המגילה וגער בו מהרי״ל והשתיקו עד שכרכו אגרת המגילה לכרך א׳ והניחו לפניו ואז חזר והתחיל ובירך וכן הלשון חוזר וכורכה ומברך עכ״ל ובעל מ״א לא ראה את ספר מהרי״ף רק מ״ש בכה״ג כידוע והחילוק של סה״י אין לו שחר:

יש שכתבו כו׳ – וכתבו הג״מ ומרדכי משום שמחה ולעורר התינוקות שישמעו קריאת המגילה. ובסוטה ל׳ ב׳ ר״נ אומר כסופר הפורס על שמע כו׳ וכ׳ הגאונים מכאן נהגו לומר פסוקים של גאולה כל הקהל ביחד כגון בברכת ק״ש שהש״ץ מוציאן וכשמגיע למי כמוכה ומלוך אומרין כולם ביחד בקול רם ולא אסור משום דברים שבכתב כמ״ש בתענית כ״ח א׳ אר״י וכי יחיד כו׳ אלא כולן נכנסין וקורין אותה ע״פ כקורא את שמע:

עוד כתבו – במדרש מחה תמחה את זכר עמלק אפי׳ מעל עצים ואבנים:

ושם רשעים ירקב – ירושלמי ומ״ר כד הוה מטי אשר הגלה כו׳:

ואין לבטל – עפ״ד דפסחים נ״א א׳ וריש פ״ז דב״מ וירושלמי שם ומ״ס ס״פ י״ד.

סעיף יח

מגילה כו׳ – כרב אסי מדחש רב לדר״א:

לחזור כו׳ ואם כו׳ – רש״י שם ור׳ יוחנן שם י״ט הקורא כו׳ דמשמע שאף ביחיד יוצא אתי ככ״ע. והרי״ף וש״פ חולקין ע״ז. וע׳ תוס׳ שם וברפ״ב דקדושין מ״ה ב׳ ד״ה הוה כו׳ וע׳ רא״ש שם ושם ורש״י שם אבל הרשב״א הכריח כדברי הרי״ף ממ״ש בירושלמי כל שאמרו ידחה ליום הכניסה ובלבד בי׳ מ׳ לעיכובא וכ״מ דהלכה כרב וע׳ מ״מ:

ויש להסתפק – אע״ג דחייבין במגילה דבבה״מ ג״כ חייבין ומספקא בפ״ג דברכות אם חייבין מדאורייתא ואפ״ה אמרו שם בפ״ז דאין מצטרפין עם אנשים וער״ן וטור:

ואם קראת אותה בצבור כו׳ – כל בו בשם הראב״ד דאמרינן בירושל׳ על המקדימין ובלבד בעשרה וצ״ל דבזמנה א״צ והטעם משום דכולן קוראים כמ״ש כאן וע׳ ירושלמי פ״א הלכה ה׳. ובס״פ כיצד צולין אמר רב וכן לתפלה כו׳ ועתוס׳ שם וש״מ שפי׳ שאם יש בכה״ג עשרה שהיחיד השומע בחוץ אם יכול לענות קדוש וקדושה והקשה הר״ן בספ״ג דר״ה היאך מוקים רב למתניתין דשם וכן מי שהיה עובר אחורי בכה״נ ושמע כו׳ ואמרי׳ בפ״ק דמגילה שרב חש לדר״א כנ״ל והצריך י׳ אפי׳ בזמנה וע״ש בר״ן שדחק בזה אבל לפ״ז ניחא אבל כ״ז הוא לדעת האומרים מ״ש בעשרה הוא לעיכובא אבל ר״ע חולק ע״ז וכנ״ל:

וכשהיחיד – תוס׳ שם לאפוקי ממ״ש המרדכי בשם ר״ג דלא יברך משום דר״א וס״ל דאף בדיעבד לא יצא דקי״ל דרב אסי לא אמר אלא לכתחלה כנ״ל: