ביאור:תוספתא/שביעית/ג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תּוֹסֶפְתָּא מַסֶּכֶת שְׁבִיעִית פֶּרֶק ג

מחצבה בשדה

(א)
לֹא יִפְתַּח אָדָם מַחְצֵב כַּתְּחִלָּה בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ,

ראו משנה ג, ה.
ר' יהודה ורשב"ג חולקים אם המשנה מדברת על מחצבה זמנית, בשנת השביעית בלבד או שמדובר במחצבה קבועה, לטווח ארוך.

עַד שֶׁיְּהוּ בוֹ שָׁלֹשׁ מָרְבְּיוֹת, שֶׁהֵן שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ, עַל רוּם שָׁלֹשׁ.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: בַּמֵּי דְּבָרִים אֲמוּרִים?
בִּזְמַן שֶׁמִּתְכַּוֵּן לַעֲשׁוֹת שָׂדֶה, אחרי השביעית.
אֲבָל בִּזְמַן שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּן לַעֲשׁוֹת שָׂדֶה, אלא להשאירה כמחצבה גם בשנים הבאות אֲפִלּוּ דָּבָר מְרֻבֶּה, מֻתָּר.

(ב)

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: בַּמֵּי דְבָרִים אֲמוּרִים?
בִּזְמַן שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּן לַעֲשׁוֹת שָׂדֶה,
אֲבָל בִּזְמַן שֶׁמִּתְכַּוֵּן לַעֲשׁוֹת שָׂדֶה, אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּ, אָסוּר.

(ג)
סֶלַע שֶׁצָּף עַל גַּבֵּי הָאָרֶץ, וְאִגָּר גג יוֹצֵא מִמֶּנָּהּ,

אם הדופן העליונה של הסלע היא במישור של השדה – הקמת המחצבה מותרת רק אם הסלע מספיק גדול, כשיעור שנשנה בהלכה א.

אִם יֵשׁ בּוֹ כַּשִּׁעוּר הַזֶּה, מֻתָּר,
וְאִם לָאו, אָסוּר.

(ד)
אֲבָנִים תּוֹשָׁבוֹת מונחות שֶׁהַמַּחֲרֵשָׁה מְזַעְזְעַתָּן,

ראו משנה ג, ז-ח.
ר' נחמיה חולק על המשנה.

אִם יֵשׁ בָּהֶן שְׁתַּיִם שֶׁלְּמַסּוֹי שְׁנַיִם שְׁנַיִם, הֲרֵי אֵלּוּ יִנָּטְלוּ.
רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: בּוֹנִין מַדְרֵגוֹת עַל פִּי גֵּאָיוֹת בְּעֶרֶב שְׁבִיעִית.
וּבַשְּׁבִיעִית, סוֹמֵךְ לָהֶן למדרגות שבנה בערב שביעית עָפָר, וְנוֹתְנָן עַל פִּי גֵאָיוֹת.

(ה)
מְסַקְּלִין דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.

המחלוקת אינה על שנת השביעית דווקא, אלא על הרשות להתערב ברשות הרבים. וראו משנה ג, י, מחלוקת דומה.
ר' עקיבא מתנסח בחריזה.

רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: כַּשֵּׁם שֶׁאֵין לוֹ רְשׁוּת לְקַלְקֵל,
כָּךְ אֵין לוֹ רְשׁוּת לְסַקֵּל,
וְאִם סִקֵּל, יוֹצִיא לַיָּם אוֹ לַנָּהָר, אוֹ לִמְקוֹם הַטְּרָשִׁין.
מְסַקְּלִין מִפְּנֵי דֶּרֶךְ הַיָּחִיד, וּמִפְּנֵי דֶּרֶךְ הָרַבִּים וּמִפְּנֵי הַסֶּפֶד.

(ו)

וְעוֹשִׂין טְפָחִים כדים מלאי עפר בְּרָאשֵׁי גַגּוֹת, וּמְקַיְּמִין אוֹתָן,
וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לֹא מִשֵּׁם שְׁבִיעִית, וְלֹא מִשָּׁם עֲבוֹדַת הָאָרֶץ.

(ז)
זֵיתֵי עֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁנִּכְנְסוּ לַשְּׁבִיעִית,

השוו משנה ד, ב: במקרה של מטעים מתירים את כל העבודות הנ"ל.

מְסַקְּלִין, מְקַוְּצִין, מְמַלִּין נְקָעִין שֶׁתַּחְתֵּיהֶן עָפָר, וְעוֹשִׂין עוּגִיּוֹת מִזּוֹ לָזוֹ,
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אַף זֵיתֵי שְׁבִיעִית שֶׁיָּצְאוּ לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית,
מֻתָּר לַעֲשׁוֹת כֵּן.

(ח)
בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים:

ראו משנה ד, א. הברייתא כאן מציגה התפתחות אחרת: התירו הכל והטילו את האחריות על האדם, וראו גם משנה ד, ו.

מְלַקֵּט אָדָם אֲבָנִים מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ,
כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁלַּחֲבֵרוֹ, אֶת הַגַּס אבנים הראויות לבניין הַגַּס.
חָזְרוּ לִהְיוֹת נוֹתְנִין זֶה לָזֶה בְטוֹבָה.
הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מְבִיאִין מִן הַמָּצוּי וּמִן הַקָּרֵב,
וְהַלֵּב יוֹדֵעַ אִם לְעֵקֶל, אִם לַעֲקַלְקַלּוֹת.

(ט)

בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים:
מְלַקֵּט אָדָם צְרוֹרוֹת אבנים קטנות יחסית וַחֲרָסִין מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ,
כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁלַּחֲבֵרוֹ, אֶת הַגַּס הַגַּס.
מִשֶּׁרַבּוּ עוֹבְרֵי עֲבֵרָה, חָזְרוּ לֶאֱסֹר.

קנס לעבריינים

(י)
שָׂדֶה שֶׁנִּטַּיָּבָה - אֵין זוֹרְעִין אוֹתָהּ בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית.

ראו משנה ד, ב. כאן מפרטים מהי שדה שניטייבה ומתארים את תהליך האיסור לזרעה מימי שמאי עד בי"ד שלאחריו.

אֵי זוֹ הִיא שָׂדֶה שֶׁנִּטַּיָּבָה?
כָּל זְמַן שֶׁבְּנֵי אָדָם חוֹרְשִׁין חָמֵשׁ, וְהוּא חוֹרֵשׁ שֵׁשׁ,
שֵׁשׁ, וְהוּא חוֹרֵשׁ שֶׁבַע.
שַׁמַּי הַזָּקֵן אוֹמֵר: אִלּוּ הָיְתָה שָׁעָה פְנוּיָה,
גּוֹזֵר אֲנִי עָלֶיהָ שֶׁלֹּא תִזָּרַע.
בֵּית דִּין שֶׁלְּאַחֲרָיו גָּזְרוּ עָלֶיהָ שֶׁלֹּא תִזָּרַע.

(יא)
אֵין חוֹכְרִין נִירִין מִיִּשְׂרָאֵל הֶחָשׁוּד עַל השְׁבִיעִית,

הגבלה לאיסור המופיע במשנה ד, ג: אין חוכרים או קונים מישראל החשוד שחרש את שדהו בשביעית את השדה, אבל אם זרע אותה בשמינית – קונים ממנו.
כאן ובהלכה יג מוגבלות התקנות של חז"ל בטענה שאי אפשר לגזור דבר שאין לעמוד בו.

אֲבָל לוֹקְחִין הֵימֶנּוּ שָׂדֶה זְרוּעָה,
שֶׁלֹּא גָּזְרוּ אֶלָּא עַד מָקוֹם שֶׁהֵן יְכֹלִין לִזְרֹעַ.

(יב)

הַמְּקַבֵּל בשביעית שָׂדֶה מִן הַגּוֹי,
פּוֹסֵק עִמּוֹ: עַל מְנָת שֶׁהַגּוֹי זוֹרְעָהּ.

(יג)
הַנָּכְרִי וְהַכּוּתִי שֶׁחָרְשׁוּ - אֵין עוֹשִׂין אוֹתָן בֵּית הַפֶּרֶס, מקום שחרשו בו קבר

שתי תקנות שאינן קשורות לשביעית: תקנת בית הפרס, האוסרת על יהודים לחרוש בבית הקברות, ותקנת אי גידול בהמות דקות בא"י.

שֶׁלֹּא גָּזְרוּ אֶלָּא עַד מָקוֹם שֶׁיְּכֹלִין לִגְזֹר.
אֵין מְגַדְּלִין בְּהֵמָה דַּקָּה,
אֲבָל מְגַדְּלִין בְּהֵמָה גַּסָּה,
שֶׁלֹּא גָּדְרוּ אֶלָּא גָדֵר שֶׁיָּכֹל לַעֲמֹד.

שימוש בעצים בשביעית

(יד)
הַקּוֹצֵץ קוֹרָה שֶׁלַּשִּׁקְמָה, לשימוש בעץ הֲרֵי זֶה לֹא יַחְלִיק יחתוך מתחת לחיתוכי שאר הקורות וְלֹא יַדְרִיג, יחתוך גבוה יותר משאר החיתוכים

השוו משנה ד, ה: כאן מתיר ר' יהודה את החיתוך בתנאי שלא יעשה כמנהג המקום, והשוו משנה ב, ה.
האורך המינימלי של קורת שקמה הראוי לשימוש הוא עשרה טפחים, וראו במשנה הנ"ל. לכן מתיר ר' יהודה למוכר לקצוץ את השקמה שמכר מעל האורך הנ"ל.

אֶלָּא מְכַוֵּן כְּדֵי שֶׁתְּהֵא קִצָּתָהּ שָׁוָה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַדְרִיג, יַחְלִיק;
לַחְלִיק, יַדְרִיג.
הֲרֵי זֶה מַגְבִּיהַּ טֶפַח וְקוֹצֵץ.
וְכֵן הָיָה רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
הַלּוֹקֵחַ בְּתוּלָה שֶׁלַּשִּׁקְמָה מֵחֲבֵרוֹ בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ,
הֲרֵי זֶה המוכר מַגְבִּיהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים וְקוֹצֵץ.
נִמְצֵאתָ אוֹמֵר, שָׁלֹשׁ בְּתוּלוֹת הֵן:

(טו)

בְּתוּלַת אָדָם, בְּתוּלַת אֲדָמָה, בְּתוּלַת אִילָן.

בְּתוּלַת אָדָם - כָּל שֶׁלֹּא נִבְעֲלָה מִיָּמֶיהָ.

דיון לשוני על הכינוי "בתולת שקמה".

בְּתוּלַת אֲדָמָה - כָּל שֶׁלֹּא נֶעְבָּדָה מִיָּמֶיהָ.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כָּל שֶׁאֵין בָּהּ חֶרֶס. סימן היכר לאדמה בתולה, ואינו חולק עם ת"ק.
בְּתוּלַת אִילָן - כָּל שֶׁלֹּא נִקְצְצָה מִיָּמֶיהָ.

(טז)
אֵין עוֹקְרִין גָּדֵר שֶׁבֵּין שְׁתֵּי שָׂדוֹת.

כאן ובהלכה יז דוגמאות נוספות להטלת האחריות על החקלאי, כמו בהלכה ח לעיל.

אֶחָד גָּדֵר שֶׁלָּעֵצִים, וְאֶחָד גָּדֵר שֶׁלָּאֲבָנִים.
בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים? בִּזְמַן שֶׁמִּתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹת שָׂדֶה, להגדיל את שטח השדה
אֲבָל לָעֵצִים, מֻתָּר.

(יז)
הַמְּשָׁרֵשׁ עִקַּר חָרוּב וְסַדַּן שִׁקְמָה, גזע של חרוב או של שקמה

השוו משנה ד, ד.

לָעֵצִים מֻתָּר, וּלְשָׂדֶה אָסוּר.

(יח)
מַחְפּוֹרוֹת שֶׁנִּטַּל מֵהֶן אִילָן - הֲרֵי זֶה לֹא יְחַפֶּה בֶעָפָר,

בדומה למשנה ד, ה; אבל כאן הסיבה היא האיסור על יישור הקרקע להגדלת השדה.

אֲבָל מְכַסֶּה בָאֲבָנִים אוֹ בַקַּשׁ.

(יט)
הַקּוֹצֵץ בַּקָּנִים, הֲרֵי זֶה מַגְבִּיהַּ טֶפַח וְקוֹצֵץ.

רשב"ג כשיטת ר' יהודה, לעיל הלכה יד.
רשב"ג מתיר לטפל כדרכו בקנים שבביצה, ולשרפן במידת הצורך, כי ממילא אין המקום ראוי לעיבוד אלא רק לקנים.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָקוּץ בכלי – יִתֹּק; ביד לִתֹּק - יָקוּץ.
הֲרֵי זֶה מַגְבִּיהַּ טֶפַח וְקוֹצֵץ.
אֵין מְטִילִין אֵשׁ בַּקָּנִים בְּחִישַׁת הַקָּנִים, סבך הקנים באגם מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְלַאכְתָּן.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מַתִּיר.
וְכֵן הָיָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
מֻתָּר לְאָדָם לִטַּע אִילַן סְרָק כְּדֵי לַעֲשׁוֹת סְיָג גדר בַּשְּׁבִיעִית.

(כ)

אֵין מְלַמְּדִין אֶת הַפָּרָה לחרוש אֶלָּא בְּחוֹלִית שאינה מתאימה לעיבוד בִּלְבַד.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף בְּתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ מֻתָּר,

וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִסְמֹךְ לָהּ מַעֲנָה. יישר את קצה התלם עם קצה השדה.

לדברי אבא שאול, ראו משנה ד, ד.

אַבָּה שָׁאוּל אוֹמֵר: מְבָרֶה בַחֻרְשִׁין מברא את החורש וְגוֹמְמוֹ מֵעִם הָאָרֶץ,
וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָקוּץ בַּקָּרְדּוֹם.

(כא)
פַּגִּין שֶׁלַּשְּׁבִיעִית, אֵין שׁוֹלְקִין אוֹתָן בַּשְּׁבִיעִית.

למרות שמותר לאכול את הפגים בשביעית כשהם בקושי ראויים לאכילה (משנה ד, ז.), אין לשלוק אותן אם אין הדבר נהוג בדרך כלל.

בַּסְּיָפוֹת  תאנים של סוף הקיץ, מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְלַאכְתָּן.
בַּקּוּר וּבַכַּפְנִיּוֹת  בלב הדקל ובפירות הזכרים, מֻתָּר.

(כב)
מֵאֵמָתַי אָדָם רַשַּׁי לָקוּץ אֶת הָאִילָן?

ראו משנה ד, י. וראו שם בביאור, שהאיסור אינו קשור לשביעית.

מִשֶּׁיָּבֹא לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ.

(כג)
אֵין מוֹכְרִין שְׂדֵה אִילָן לְחָשׁוּד עַל השְׁבִיעִית,

יש חשש שהקונה לא יפקיר את הפירות, שהרי קנה את המטע כדי לאכלם. לכן חולקים כאן ת"ק ור' שמעון.

אֶלָּא אִם כֵּן פּוֹסֵק עִמּוֹ "עַל מְנָת שֶׁאֵין לוֹ בָּאִילָן".
רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא אוֹמֵר לוֹ:
"אֲנִי מָכַרְתִּי אֶת שֶׁלִּי, המטע שלי צֵא וּתְבַע אֶת שֶׁלָּךְ! הפירות שלך"