ביאור:נחרב הבית בראשונה, בשנייה ובשלישית....
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
נחרב הבית בראשונה, בשנייה ובשלישית....
מתי נחרשה העיר?
[עריכה]המשנה בסוף מסכת תענית (ד,ו) אומרת:
"חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, וחמישה בתשעה באב:
בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל;
בתשעה באב—
- נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ,
- וחרב הבית בראשונה,
- ובשנייה,
- ונלכדה בית תור,
- ונחרשה העיר."
המשנה מציגה שני תאריכים ביחד. בכל תאריך אירעו 5 אסונות. בפשטות, המשנה מציגה את סדר האסונות לפי סדר כרונולוגי:
| תקופה | שבעה עשר בתמוז | תשעה באב |
|---|---|---|
| במדבר | נשתברו הלוחות | נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ |
| בית ראשון | ובטל התמיד | וחרב הבית בראשונה |
| בית שני | והובקעה העיר[1] | ובשנייה |
| בית שני | ושרף אפסטמוס את התורה | ונלכדה בית תור |
| בית שני | והעמיד צלם בהיכל | ונחרשה העיר |
אם אנחנו מבינים שכל האירועים הם לפי סדר כרונולוגי, בוא נעיין בסוף המשנה:
"חרב הבית בשנייה" – מתייחס לכאורה לסוף "המרד הגדול", בשנת 70 לספירה.
"נלכדה ביתר" – מתייחס לסוף מרד בר כוכבא, בשנת 135 לספירה.
אז מה זה "ונחרשה העיר" [לכאורה מדובר בירושלים]? –רק אחרי מרד בר כוכבא, הרומאים חזרו לירושלים, 65 שנה לאחר חורבנו, כדי לחרוש אותו? יוצא, על-פי זה, שבשנת 70 חרב בית המקדש השני וירושלים ורק 65 שנה לאחר מכן, "נזכרו" הרומאים לחרוש אותו?
המנהג הרומי היה שכאשר הורסים עיר בירה של מדינה, חורשים אותו לאחר-מכן, כדי לבטא את כניעת השלטון הקודם.
אבל, בעיני ההלכה, מהי אותה חרישה, ולמה היא עומדת בשורה אחת עם חורבן המקדש?
מה בעצם קרה בירושלים לאחר מרד בר כוכבא?
כדי לענות על כך נעיין בירושלמי על "ונחרשה העיר" [2]: " "ונחרשה העיר" — חרש רופוס, שחיק עצמות, את ההיכל".
מישהו בשם רופוס חרש את ההיכל, לא את כל העיר.
מי הוא אותה דמות? טיניאוס רופוס היה נציב רומא ביהודה בימי מרד בר כוכבא, ובהיסטוריה הוא נודע כמי שחרש את ירושלים בעקבות המרד. אכן, יש בזה להעמיד בוודאות את הסיפא של המשנה בהקשרה ההיסטורי- תקופת בר-כוכבא.
"וחרישת איזה מקום היה אצל הרומיים לאות וסימן קללה שלא יבּנה עוד לעולם, וכפי חוקיהם לא היה רשאי עוד אדם לבנותו, על כן, אחרי ראה אדריינוס רב הכוסף של היהודים עוד לבנין ההיכל רצה להראותם שכל תוחלתם מהיום והלאה אפס ואין, וציווה לחרוש ההיכל, למען ידעו ברור כי לא ייבנה עוד". [3]
אם כך, יש להבין מה היה מצבה של ירושלים לפני שהוא חרש את העיר?
חורבן בחז"ל אינו דווקא חורבן פיזי, אלא מבטא ביטול ריבונות יהודית וביטול של הלכות רלוונטיות. לענייננו, חורבן בית המקדש (בעקבות "המרד הגדול", בשנת 70 לספירה) התבטא בשני צורות: א. ביטול מוחלט של העצמאות היהודית;
ב. הפסקת עבודת הקרבנות ושאר מצוות המקדש. עם חורבן הבית, הסנהדרין עברה ליבנה וגם לא היה תחליף מלא לעבודת המקדש.
אבל, בשלב הזה הרומאים לא התכוונו להרוס את ההיכל. הם נשאו עמהם את כלי הקודש לרומא כמתואר בתבליט שער טיטוס, אבל המבנים העיקריים שהיו בהר הבית - בית המקדש והיקפו, ה"בניין הנאה של הורדוס" [4] עדיין עמדו. הם השליכו אש במקדש, אבל זה שרף רק את החומרים הדליקים. אז כנראה שהפרוכות וקורות העץ נשרפו; אך עיקר ההיכל והסטווים, הבנויים אבן ושיש, עוד עמדו. [5]
השועל שהצית את אש המרד
[עריכה]וכך יש להבין את הסיפור המופיע בסוף מסכת מכות: "...וכבר היה רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא ...עולין לירושלים ...כֵיוָן שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים. התחילו הן בוכין ור' עקיבא מצחק...". ר' עקיבא וחבריו נכנסו להר הבית והביטו על בית קדשי הקדשים, על ההיכל. לא כתוב 'מקום קדשי הקודשים', אלא 'בית קודשי הקודשים'- ומבית זה ראו את השועל יוצא. ר' עקיבא ושאר היהודים באותה תקופה רואים יום־יום את בית המקדש עומד על תילו. במידה מסוימת, החורבן שהם רואים חריף מהחורבן שלנו: כיום אנו אבלים על העדר מקדש ובהר הבית אין בפועל שום סממן יהודי. לעומתנו, ר' עקיבא ודורו ראו את המקדש, אבל לא יכלו לקיים את מצוות העבודה בו. המקדש היה שמם, אבל עומד במקומו, כמתעתע בהם.
ר' עקיבא בעצם אמר לחבֵריו: אל תשקעו בדיכאון; דווקא מתוך שאנו רואים שהגענו למצב כזה נורא, כך אני בטוח שה' יעזרנו לחדש את עבודת המקדש כתיכּוּנו.
לכן, מיד עם שחרור ירושלים מידי הרומאים, בר כוכבא והעם בהנהגתו עלו להר וחידשו את עבודת הקרבנות. [6]
ראוי לציין שמבין המטבעות העתיקים, רק במטבעות בר כוכבא מופיע בבירור תמונות של בית המקדש.
בית-המקדש היה סמל השאיפות ומושא הכמיהה של הקמים למרוד ברומאים.
רק אחרי מרד זה, הסיקו הרומאים שכל עוד המקדש עומד- הוא קורץ ליהודים לעלות אליו כדי לקיים את המצוות המתחייבות בו. לכן, היה כל כך חשוב לרומאים, דווקא אחרי מרד זה, להתאמץ להפיל את האבנים הענקיות ולהרוס את מבנה המקדש.
שואת שחיק עצמות
[עריכה]ממקורות היסטוריים רבים ברור שהחורבן הפיזי אחרי מרד בר כוכבא היה אסון גדול, אלפי מונים יותר מאשר החורבן במרד הגדול. אחרי המרד הגדול איבדנו את עצמאותנו. אבל רק אחרי מרד בר כוכבא הרומאים כילו בנו את כל זעמם.
בין שני המרידות הנ"ל היו עוד מרידות בארץ-ישראל ("פולמוס קיטוס", בעיקר באזור לוד וקיסריה ו"מרד הר המלך" באיזור רמת-חצור[7] והרי בית-אל) ו-"מרד התפוצות" –תסיסה יהודית ברחבי האימפריה הרומית, בעיקר באלכסנדריה (מצרים) אך גם בקפריסין, לוב ואזור מזרח טורקיה. אחרי כל המרידות הללו (וסיבות נוספות)- לרומאים כבר נמאס מאיתנו.
עד אז, הם לא רצו למחוק את ירושלים כליל ולא רדפו את ההנהגה או ניסו לקטוע את ההמשכיות הרוחנית שלנו. רק בעקבות החורבן הגדול שבא אחרי מרד בר כוכבא, החל עיקרה של דור השְמד.
יש להכיר את מובילי השמד הרומאי: האימפריה לא נוהלה כדמוקרטיה ולא היה אפילו רושם של השתתפות האזרחים בהחלטות מעין אלה. חז"ל תולים את ההחלטה והביצוע של השמד על שני אנשים: טיניאוס רופוס- הנציב הרומי הנזכר לעיל, ואדריינוס – הקיסר הרומי באותו עת.
טיניאוס רופוס נקרא בלשון חז"ל: טורנוסרופוס. נראה זהו משחק-מילים על שמו (טיניוס) ועל המלה "טיראנוס" שמשמעו— עריץ. בבראשית רבה נקרא "טורנוסרופוס הרשע" (טיראנוס העריץ הרשע...) ובכל ספרות חז"ל, במיוחד הארצ-ישראלית, מוצמד לשניהם קללה ייחודית - "שחיק עצמות" (ולפעמים "שחיק טמיא". טמיא= עצמות) - במשמעות ש-"הלוואי שימות ויׂשחקו עצמותיו".
למרות שאדרינוס היה הקיסר, הוא טרח לבקר בארץ ישראל פעמיים לפני המרד והשתתף בעצמו בדיכויו. הגמרא והמדרש גדושים בתיאורים רבים על חכמתו שניצל לרעה ועל אכזריותו. לענייננו, כדאי לראות את הניסוח המובא במדרש תנחומא [8]:
" "תדע לך", אמר רבי שמעון בן יוחאי:
"כשנכנס אנדריאנוס לבית המקדש, היה מחרף ומגדף.
אמר דוד: ריבונו של עולם... זהו שנאמר: אלהים, באו גויים בנחלתך, טמאו את היכל קדשך"."
יש להבין שהשְמד שהטילו בארץ ישראל היה גדול כמו השואה, מבחינת האחוז מהאוכלוסייה היהודית שנפגעה ואפילו גדול מהשואה, מבחינת הפגיעה הרוחנית האדירה.
ניתוק המקומות מהזהות היהודית
[עריכה]ראשיתו היה בהרס פיזי מוחלט של בית המקדש. עד אז הרומאים לא טרחו להפיל את האבנים הענקיות הכבדות מבנייניו המפוארים של הורדוס. רק אז הם הפילו את כתלי הסטווים אל הרחוב, הרסו את ההיכל, ואז נחרשה ההיכל והר הבית.
היהודים גורשו מירושלים ונאסר עליהם לגור בעיר ובסביבתה. אבני המקדש נלקחו לבנייה מחדש של ירושלים כעיר רומית בשם איליה קאפיטולינא.
חוץ משינוי שם עיר קדשינו, שינה גם את שם ארצינו. הוא ביטל את הפרובינקיה "יהודה" (Iudaea) צירף את שיטחה לפרובינקיה הסמוכה 'סוריה', ובכך יצר את הפרובינקיה "סוריה פלשתינה" (Syria Palestinae). שינוי שמה של הארץ נעשה במטרה לנתק את הקשר בין היהודים לארצם. הוא אימץ לשם זה את שמו של העם הפלשתי שנכחד זה מכבר, גרם ליצירתה בתודעה המערבית של ארץ חדשה
בשם 'פלשתינה', ובכך זרע את הפורענות ממנו אנחנו סובלים עוד בימינו.
ניתוק האנשים מהמקום
[עריכה]בשלב שני, הם אספו כמעט מיליון יהודים מרחבי ארץ יהודה (מאיזור שכם ועד לבאר שבע) לשוק בוטנה שצפונית לחברון, שם נמכרו היהודים לעבדות. במקביל, רומאים נהרו מרחבי האימפריה כיוון ששמעו שניתן להשיג יהודים בזול. לפי כללי ההיצע וביקוש, מחיר של יהודי היה כל כך זול מרוב יהודים שהועמדו למכירה שלפי אגדות החורבן בגמרא מחירו של יהודי היה פחות ממחיר קב שעורים. זה היה הגורם העיקרי לַגָלות וליצירת יהדות תוניס, אשכנז ומערב אירופה. גם הגלו אותנו, רוקנו את יהודה מיהודים- וגם הרוויחו מזה כסף!
ההיסטוריון הרומי דיאון קאסיוס כתב כי מספר היהודים הנהרגים מהרומיים עלה על 580 אלף, "ויותר מהם הרבה עוד עד בלי מספר מתו ברעב וחלי וחוסר כל". רומאים שעברו בארץ פשוט תפסו יהודים והרגום, בעיקר באיזור יהודה (גם בהר וגם בשפלה) ובשומרון [9].
מעניין לראות את המסופר באיכה רבה [10], שבזה חז"ל מראים שביקש להשמיד את כל הקיום היהודי: "יהודי עבר לפני אדריינוס ושאל בשלומו. אמר לו: מי אתה? אמר לו: יהודי. אמר לאנשיו: היתכן שיהודי יעבור לפני אדריינוס וישאל בשלומו?! לכו והסירו את ראשו! עבר אחר אשר ראה מה נעשה בראשון ולא שאל בשלומו, וישאלהו- מי אתה? ויאמר: יהודי. אמר לאנשיו: היתכן שיהודי יעבור לפני אדריינוס ולא ישאל בשלומו? לכו והסירו את ראשו. אמרו לו יועציו: אין אנו יודעים את מעשיך; שואל בשלומך נהרג, ואשר לא ישאל בשלומך נהרג? אמר להם: הרוצים אתם ללמדני איכה אהרוג את שונאי?!" .
ניתוק האנשים מהזהות היהודית
[עריכה]גם לאחר כל זה, לא הירפו משרידי היישוב היהודי בארץ. בפעם היחידה בתולדות האימפריה הרומית, ולראשונה מאז ימי אנטיוכוס ההלניסטי [11], הוטלו גזירות חמורות נגד הקיום הבסיסי של היהדות. בספרות חז"ל הם מכונים "שעת הסכנה" או גזרות השמד ("גזרה מלכות הרשעה שמד"), וכד'. החלו גזרות שמד נגד לימוד תורה, סמיכת חכמים, גיור, מילה, תפילין ומצוות רבות אחרות. רבותינו התָנאים, מנהיגי העם, היו בראש הסובלים מגזרות אלו, וידועים הסיפורים על "עשרת הרוגי מלכות", שרובם מתקופה זו.
בעקבות הגזרות, עצם המגורים בארץ ישראל היה נחשב סכנת נפשות. וכך מופיע במכילתא [12]:
"רבי נתן אומר: "לאוהבי ולשומרי מצוותי" — אלו ישראל, שהם יושבים בארץ ישראל ונותנין נפשם על המצוות:
מה לך יוצא ליהרג? — על שמלתי את בני. מה לך יוצא לישרף? — על שקראתי בתורה מה לך יוצא ליצלב? — על שאכלתי המצה. מה לך לוקה מאפרגל שוט? — על שנטלתי את הלולב..."
ואכן רואים שבדורות אלו חז"ל התאמצו מאוד לחזק את היישוב היהודי בארץ בדרכים מגוונות, לסייע לעמוד מול הקשיים הנ"ל. הודגש מאוד חשיבות מצוות יישוב הארץ, ושכל יחיד יבין שיישובו בארץ כפרט מחזיק את האחיזה הלאומית של הכלל.
ההשלכות התרבותיות
[עריכה]שואה זו הייתה פגיעה רוחנית קשה ביותר, והיא שגרמה לרבותינו להחליט לקבֵּעַ את תרבותינו הרוחנית העתיקה, התורה שבעל פה, בניסוחים קבועים-קפואים. קביעת תרבותינו החיה במילים וניסוחים היא חורבן התורה, וזהו שאמרו: "כֵיוָן שגלו ישראל ממקומן - אין לך ביטול תורה גדול מזה" [13]. ניסוחים אלו הם ראשית גיבוש המשנה, המדרש ושאר ספרי חז"ל. הרב ראובן מרגליות כתב[14] שרבי יהודה הנשיא לא כתב מסכתות מפורשות במשנה ברבים מהנושאים הנ"ל, או על חג החנוכה (שחוגג מרד לאומי וחנוכת המקדש בעקבותיו...) כדי שספרו לא 'יעבור צנזורה' כבר עם הופעתו.
סיכום
[עריכה]אם כן, כשאנחנו מדברים על 'חורבן בית שני', יש להבין שזה קרה בשני שלבים: קודם המקדש התרוקן מתוכנו הרוחני עם הוצאת כלי המקדש, ביטול העבודה והוצאת הסנהדרין (בעקבות המרד הגדול - בסביבות שנת 70), ורק בשלב מאוחר יותר (בעקבות מרד בר-כוכבא - שנת 135) הבניין עצמו נהרס.
לשון המשנה "נחרשה העיר" הוא בעצם ביטוי מקוצר הכולל בתוכו: הרס בית המקדש, הריגה בקנה-מידה רחב, 'ייצוא' יהודים לחו"ל, וביטול שֵם היהדות גם מהאנשים וגם מהארץ. המשנה רוצה שבט' באב נזכור את כל השואה הגדולה ששני הרשעים הנ"ל, ובעידודם העם הרומאי ונכרים אחרים, המיטו על עמנו.
הערות
[עריכה]- ^ ראה תוספתא, מסכת תענית, פרק ד, הלכה י
- ^ ירושלמי, מסכת תענית, דף כ"ה ע"ב
- ^ מתוך ספר "ערך מלין" לר' שלמה יהודה רפפורט
- ^ ע"פ בבא בתרא ד
- ^ בויקיפדיה נכתב: "יוסף בן מתתיהו מציין כי טיטוס הורה שלא להחריב ולשרוף את בית המקדש, אך חייל השליך לפיד אל "חלון הזהב" בלהט הקרב. בן-מתתיהו אף מציין כי טיטוס ניסה לכבות את האש שאחזה במקדש לאחר שהוצת, אך קולו לא נשמע בשל זעקות הקרב והמהומה ששררה במקום (כתבי יוסף בן מתתיהו - תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים - ספר ו, פרק ד ה-ז) מקורות אחרים טוענים כי אכן היה זה טיטוס אשר הורה במתכוון על החרבת המקדש ודיווחו של יוספוס נועד לחפות על אחריותו של המצביא הרומי". אני סבור שהריסת המבנים הגדולים, שהיו בנויים ב"אבנים הרודינייות" ענקיות, היה מצריך תכנון הנדסי מורכב. בין אם האש הושלך על דעתו של טיטוס או שלא - זה לא דבר שחבורת חיילים משולהבים היו יכולים לבצע מתוך התלהבות פתאומית בהחלטה של רגע. מי שאומר כך אינו מבין מה היה עוצמתו הפיזית של מקדש הורדוס — אי-אפשר למחותו במחי-יד.
- ^ אולי כך יש להבין את הברייתא המפרסמת: "תניא א"ר ישמעאל בן אלישע: "פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים" וכו'", שאולי מדובר בר' ישמעאל, בן דורו של ר' עקיבא, ושהוא נכנס להקטיר בבית המקדש, שהיה עדיין קיים בתקופה זו, ימי מלכותו של בר כוכבא.
- ^ ראה: בעל חצור
- ^ פרק לח סימן ד - [1]
- ^ האיזור הידוע היום כ-'דרום השומרון' נחשב אז כחלק מ'יהודה'. כולל היישובים שילה, יתמא, ועקרבה, שגם תושביהם היו פעילים במרד
- ^ על הפסוק (איכה ג ס): "ראית כל נקמתם" [2]. במקור בארמית; כאן מובא תרגום לעברית
- ^ ע"פ זאב ספראי
- ^ ובמדרש ויקרא רבה על פר' אמור, בשינוי
- ^ בבלי, חגיגה ה ע"ב
- ^ בסיפרו יסוד המשנה ועריכתה