ביאור:נדרים ל א - מעומד
גמרא
[עריכה]- תפשוט [1]דבעי רב הושעיא: הנותן שתי פרוטות לאשה ואמר לה: באחת התקדשי לי היום, ובאחת התקדשי לי לאחר שאגרשיך; הכי נמי דהוו קידושי?
- איתער בהו רבי ירמיה, אמר להו: מאי קא מדמיתון פדאן הוא לפדאום אחרים? הכי אמר רבי יוחנן: פדאן הוא, חוזרות וקדושות; פדאום אחרים, אין חוזרות וקדושות; ואשה, כפדאוה אחרים דמיא.
- איתמר נמי, אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שפדאן הוא; אבל פדאום אחרים, אין חוזרות וקדושות.
מתניתין
[עריכה]- הנודר מיורדי הים, מותר ביושבי היבשה. מיושבי היבשה, אסור מיורדי הים, שיורדי הים בכלל יושבי היבשה. לא כאלו שהולכין מעכו ליפו, אלא במי שדרכו לפרש.
גמרא
[עריכה]- רב פפא ורב אחא בריה דרב איקא, חד מתני ארישא, וחד מתני אסיפא. מאן דתני ארישא, מתני הכי: הנודר מיורדי הים, מותר ביושבי יבשה; הא ביורדי הים אסור. ולא כאלו
ר"ן
[עריכה]- תפשוט דבעי רב אושעיא וכו' הכי נמי דהוו קידושי – דכי היכי דאמר במתניתין שיכול להקדיש נטיעות הללו לאחר שייפדו, וחיילא קדושה עלייהו אף על גב דלא אקדישינהו אחר פדיון, הכי נמי חיילי קידושי כי אמר "לאחר שאגרשיך", אף על פי שאחר שגירשה לא חזר וקידשה.
- לא שנו אלא שפדאם הוא – דכיוון דפדאם הוא, ולעולם לא יצאו נטיעות הללו מרשות הקדש או מרשותו, דין הוא שיהו חוזרות וקדושות. אבל פדאום אחרים, אפילו הכניסום אחר כן לרשותו[2], אין חוזרות וקדושות, לפי שמיד שפדאום אחרים – נסתלק רשות בעלים הראשונים מהן; וכיוון דההיא שעתא אי אפשר להקדש שיחול עליהן, בתר שעתא נמי – כשהכניסום אחרים לרשותו – לא חייל.
- ואשה נמי כפדאוה אחרים דמיא – לפי שמיד שנתגרשה יוצאת מרשות הבעל לרשותה, ואין קידושין חלין עליה.
- וקשיא לי, אדרבה, אשה לפדאן הוא דמיא; שכשם שנטיעות הללו, לפי שאינן יוצאות מרשות הקדש או מרשותו – מצי לאקדושינהו לאחר שייפדו, כך אשה זו, כיוון שאינה יוצאה מרשות הבעל או מרשות עצמה, בדין הוא שתהא יכולה להתקדש מעתה אפילו לאחר שתתגרש.
- וניחא לי; דאי מציא אשה לקדש עצמה לאיש, הכי נמי דהוויא היא דומיא דמקדיש נטיעות ממש. אלא כיוון שהתורה אמרה: "כי יקח איש אשה", ולא אמרה: 'כי תילקח אשה לאיש', לא כל הימנה שתכניס עצמה לרשות הבעל. ומשום הכי אמרינן בפרק קמא דקידושין (דף ה), דאי אמרה היא: "הריני מאורסת לך", אין בדבריה ממש. אלא מכיוון שהיא מסכמת לקידושי האיש, היא מבטלת דעתה ורצונה, ומשווי נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר, והבעל מכניסה לרשותו. הילכך אין אנו דנין בקידושין מצד האשה, אלא מצד הבעל; ולגבי בעל – כפדאוה אחרים דמיא, דבקידושין הראשונים היא ברשותו, ולאחר גירושין יוצאה מרשותו. ומשום הכי לא מצינן למיפשט גבי קידושין דחיילו – מפדאן הוא, דלא דמיין, וכדכתיבנא.
- ומפדאום אחרים נמי לא מצינן למיפשט דלא חיילי, משום דלא דמי נמי לגמרי; דהא הכא, האשה גם כן מכנסת עצמה לרשותו במקצת, ואיכא לדמויי לפדאן הוא. והיינו דליכא למפשטא מהא כלל, כן נראה לי.
- והרשב"א ז"ל כתב, דנהי דבעיין לא איפשיטא הכא, אפילו הכי איכא למיפשטא, מדאמר בכתובות בפרק אף על פי (דף נט:), ובפרק בתרא דמכילתין(דף פו) נמי אית דאמרי: הא לא דמיא אלא לאומר לחבירו: שדה זו שאני מוכר לך, לכשאקחנה ממך תקדוש, דקדשה. וטעמא, משום דכיוון דבידו להקדישה עכשיו, אף על פי שיבוא זמן שלא יהא רשות בידו בכך, יכול עתה הוא להקדישה לכשיהיה הרשות בידו. הכי נמי גבי אשה, הואיל והוא יכול לקדשה עכשיו, יכול הוא לקדשה גם כן לאחר זמן.
- וכי תימא, אם כן אמאי לא פשטינן לה מהתם? יש לומר, דהאי רבי אילא הוא דקאמר לה מסברא דנפשיה, ורבי ירמיה לא ידע לה, ומשום הכי מבעיא ליה, דלא מצי למיפשטא ממתניתין וממתניתא. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל, שכתב דמקודשת, משמע דפשיט ליה מההיא. הילכך, כי אמר הכא דפדאום אחרים – אין חוזרות ומתקדשות, אם התנה בשעת ההקדש שיחול עליו אם תבוא ליד אחֵר ויקנה ממנו, מהני. אבל כל היכא דלא אתני, אפילו באה לידו אחר כך – אינה קדושה, כיוון דאפסקה אחֵר. אלו דבריו ז"ל.
- ואינם נוחים אצלי. דשאני התם בדרבי אילא, שבידו להקדישה עכשיו; וכיוון שבידו להקדישה עכשיו, יכול הוא גם כן להקדישה לאחר זמן, לפי שאותו הקדש עצמו שהוא מקדיש לאחר זמן, אף מעכשיו הוא יכול להקדישה. מה שאין כן בנטיעות ובקידושי אשה, שאותה קדושה שניה – אי אפשר לה שתחול עכשיו; שכיוון שהוא מתפיס בהן קדושה ראשונה, אי אפשר לאותה קדושה שניה לחול עכשיו. וכיוון שכן, איכא למימר דלאחר שעה נמי, דהיינו לאחר פדייה וגירושין – לא חיילא. כן נראה לי.
מתניתין
[עריכה]- מותר ביושבי היבשה – באותן שאין רגילין להיות יורדי הים באניות.
- מיושבי יבשה אסור ביורדי הים – אפילו הם עכשיו בים, שסופן לעלות ליבשה, כדמפרש טעמא בגמרא.
- ולא כאלו ההולכים מעכו ליפו – מפרש בגמרא היכא קאי.
גמרא
[עריכה]- חד תני לה ארישא – להא דתנן: "לא כאלו ההולכים מעכו ליפו", דסבירא ליה דארישא קאי, ולקולא.
- דהלין יושבי יבשה נינהו – משום ההוא פורתא, דהיינו מעכו ליפו, שהן קרובין זה לזה, לא מיקרו יורדי הים.
- וחד תני לה אסיפא – ולחומרא, דאפילו מי שדרכו לפרש, בכלל יושבי יבשה. וכן נמי אפילו ההולכים מעכו ליפו – בכלל יורדי הים, מדלא פירש מידי ארישא. וקיימא לן כמאן דמתני לה אסיפא, לחומרא.
- וכתב הרשב"א ז"ל, דמסתברא דאינו אסור בכל מי שירד פעם אחת מעכו ליפו, אלא במי שרגיל לירד שם תדיר; אי נמי במי שהיה יורד בשעת נדרו מעכו ליפו.
- ובירושלמי איבעיא להו: הנודר מיורדי הים לאחר שלושים יום, וקודם שלושים יום נעשו יושבי יבשה, אי בתר שעת אמירת הנודר אזלינן, והשתא יורדי הים נינהו, או בתר חלות הנדר אזלינן, דהוו להו יושבי יבשה, ויהא מותר בהם. ותלי ליה בפלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא, דפליגי בפרק בתרא דמכילתין (נדרים פט ב), באשה שאמרה: "הריני נזירה לאחר שאנשא". דרבי ישמעאל סבר דבתר חלות הנדר אזלינן, ובעל מיפר; ורבי עקיבא סבר דבתר שעת אמירה אזלינן, ואין הבעל מיפר בקודמין. וקיימא לן כרבי עקיבא. הילכך אסור באותן שהן עכשיו יורדי הים, אף על פי שבשעת חלות נעשו יושבי יבשה, דבתר השתא אזלינן.
- ומהאי ירושלמי איכא למפשט נמי היכא דהוה איפכא, להיתרא. אבל נראה לי שאין הדין כן, ויתבאר בפרק בתרא דמכילתין בסייעתא דשמיא.
- ובירושלמי נמי איבעיא להו באלו שיורדים לים כדי לטייל, אם הם בכלל יורדי הים או לא, ולא אפשיטא, ולחומרא.