אמרה להן: אינו מספר עמי, לא בתחילת הלילה ולא בסוף הלילה, אלא בחצות הלילה. וכשהוא מספר, מגלה טפח ומכסה טפח, ודומה עליו כמי שכפאו שד. ואמרתי לו: מה טעם? ואמר לי: כדי שלא אתן את עיניי באשה אחרת, ונמצאו בניו באין לידי ממזרות!
לא קשיא: הא במילי דתשמיש, הא במילי אחרנייתא.
אמר רבי יוחנן: זו דברי יוחנן בן דהבאי. אבל אמרו חכמים: אין הלכה כיוחנן בן דהבאי, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו – עושה. משל לבשר הבא מבית הטבח, רצה לאוכלו במלח – אוכלו, צלי – אוכלו, מבושל – אוכלו, שלוק – אוכלו; וכן דג הבא מבית הצייד.
אמר אמימר: מאן מלאכי השרת? רבנן; דאי תימא מלאכי השרת ממש, אמאי אמר רבי יוחנן: "אין הלכה כיוחנן בן דהבאי"? הא אינהו בקיאי בצורת הוולד טפי. ואמאי קרו להו מלאכי השרת? דמצייני כמלאכי השרת.
ההיא דאתאי לקמיה דרבי, אמרה לו: רבי, ערכתי לו שולחן והפכו! אמר לה: בתי, תורה התירתך, ואני מה אעשה ליך? ההיא דאתאי לקמיה דרב, אמרה לו: רבי, ערכתי לו שולחן והפכו! אמר: מאי שנא מן ביניתא?
"ולא תתורו אחרי לבבכם", מכאן אמר רבי: אל ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר. אמר רבינא: לא נצרכא, אלא דאפילו שתי נשיו.
"וברותי מכם המורדים והפושעים בי", אמר רבי לוי: אלו בני תשע מדות, בני אסנ"ת משגע"ח: בני אימה, בני אנוסה, בני שנואה, בני נידוי, בני תמורה, בני מריבה, בני שכרות, בני גרושת הלב, בני ערבוביא, בני חצופה.
איני, והאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל אדם שאשתו תובעתו, הוויין לו בנים שאפילו בדורו של משה רבינו לא היו כמותם, שנאמר: "הבו לכם אנשים חכמים ונבונים", וכתיב: "ואקח את ראשי שבטיכם", ולא כתיב נבונים. וכתיב: "יששכר חמור גרם", וכתיב: "מבני יששכר יודעי בינה לעתים"!
לא בתחילת הלילה - ואף בסוף הלילה, נשים הולכות בשוק, ויתן דעתו עליהם.
וכשהוא מספר – כשהוא משמש מיטתו.
מגלה טפח ומכסה טפח - בפרק "מי שמתו" (ברכות כג ב) אמרינן שהתירו (לה לאשה)[1] לגלות טפחיים לקטנים, והוא היה מגלה טפח מאותן טפחיים ומכסה טפח, כלומר, וטפח שני נשאר מכוסה.
כמי שכפאו שד – שהיה ממהר כאדם הנטרד מחמת שד שכופהו. אלמא מספר היה בשעת תשמיש.
הא במילי דתשמיש – שרי כדי לרצותה.
דמצייני כמלאכי השרת – שהן מצויינים ונבדלין משאר בני אדם כמלאכי השרת, כדאמרינן בהגדה: "מלמד שהיו ישראל מצויינים שם", כלומר, שהיו עָם בפני עצמן ולא נתערבו במצרים.
התורה התירתך – דכתיב "כי יקח איש אשה", שהיא לקוחה לו לעשות בה כל חפצו. וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק כ"א מהלכות איסורי ביאה: "ובלבד שלא יוציא שכבת זרע לבטלה".
מאי שנא מן ביניתא – דג שצולהו או שולקו כרצונו.
אל ישתה אדם בכוס זה – שבשעה שנזקק עם אשתו, לא יתן עיניו באשה אחרת, אפילו היא אשתו.
המורדים והפושעים בי אלו בני תשע מידות – שלפי שיש צד עבירה ביצירתן, הוו מורדין ופושעין.
בני אימה – לשון יראה, שמטיל אימה על אשתו להיזקק לה שלא כרצונה, ומתוך כך אין בניו הגונים, לפי שנוהג שלא כשורה, כדדרשינן בפרק "המוצא תפילין" (ערובין ק ב): "ואץ ברגלים חוטא" (משלי יט ב).
בני אנוסה – גריעי טפי מבני אימה, דבני אימה לא הוי אנוסה ממש, ואנוסה מיירי בשאנסה לגמרי. ומתוך ששני אלו קרובין להיות זה כזה, חשיב להו כחד, דהא רבי לוי אמר "תשע מידות", ובפרטן אתה מוצא עשר.
בני שנואה – ששונאה, ומתוך כך נותן דעתו על אשה אחרת.
בני נידוי – שבא עליה כשהוא מנודה.
בני תמורה – שבא על אחת מנשיו, וכסבור שהיא צרתה.
בני מריבה – אף על פי שאינו שונאה, אלא שהיתה מריבה ביניהם לפי שעה.
בני שכרות – שמתוך שכרותו, אינו נותן דעתו על אשתו.
בני גרושת הלב – שגמר בלבו לגרשה.
בני ערבוביא – שבאו עליה כמה בני אדם.
בני חצופה – שמעיזה פניה להיות תובעתו בפה.
כל אדם שאשתו תובעתו – כלאה, שיצאה לפני יעקב ואמרה לו: "אלי תבא", ויצא ממנה יששכר, דכתיב: "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים".
דמרציא ארצויי – שמפתה אותו בדברי ריצוי ופיוס, כלאה, שלא אמרה ליעקב אלא לסור באהלה, אבל לא שתהא תובעתו בפה.
