ביאור:מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק יב
- למהדורה הרגילה: מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק יב
קימה
תמלול החלק השיך לפרק יב מפי הרב יהונתן בלאס:: [1]
שם משתתף. ואחד מעניני הקימה, שהיא כנגד הישיבה, "ולא קם ולא זע ממנו" (אסתר ה, ט). ובו עוד עניין, קיום הדבר ואמיתתו: "יקם ה' את דברו" (שמואל א א, כג); "ויקם שדה עפרון" (בראשית כג, יז); "וקם הבית אשר בעיר" (ויקרא כה, ל); "וקמה בידך ממלכת ישראל" (שמואל א כד, כ). ובזה הענין נאמר כל לשון קימה שבא באלוה יתברך: "עתה אקום יאמר ה'" (ישעיהו לג, י), (תהלים יב, ו) - ירצה בו, עתה אקים דברי ויעודי לטוב ולרע. "אתה תקום תרחם ציון" (תהלים קב, יד) - תקיים מה שיעדתה בו לרחם עליה.
ומפני שהמסכים לעשות דבר יתעורר לעשותו בקימה, נאמר לכל מי שיתעורר לאיזה עניין - שהוא קם: "כִּי הֵקִים בְּנִי אֶת עַבְדִּי עָלַי" (שמואל א כב, ח). והושאל זה העניין לעבור גזרת האל על עם שהתחייבו העונש לאבדם: "וקמתי על בית ירבעם" (עמוס ז, ט); "וקם על בית מרעים" (ישעיהו לא, ב). ואפשר שיהיה אמרו "עתה אקום" - מזה הענין; וכן "תקום תרחם ציון" (תהלים קב, יד), כלומר, תקום על אויביה. ומזה העניין באו פסוקים הרבה. לא שיש לו קימה או ישיבה, חלילה לו מהם. אמרו ע"ה: "אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה", כי 'עמד' יבוא פעמים בעניין קם:
- ^ תמלול השיעור:יש קימה, וזה ככה, אם אדם יושב אז מה הוא צריך לעשות? לקום - זה קימה, עכשיו, נראה דבר מאוד מעניין, קימה שם משתתף. ואחד מעניני הקימה, שהיא כנגד הישיבה, "ולא קם ולא זע ממנו", במגילת אסתר. זה דבר אחד. ובו עוד עניין, דבר שני קיום הדבר ואמיתתו. כמו שיש עדי קיום על השטר. זה לא שקמים, אלא הם מקיימים את מה שכבר היה. במידה מסוימת זה ההפך. בגלל שבקימה שאתה קם, אז אתה משנה את הדברים. אתה קודם ישבת, עכשיו אתה קם. כאשר אתה מקיים משהו, אתה אומר מה שהיה, נכון. זה עניין של קיום. כן. הרמב"ם מביא כמה דוגמאות לעניין של קיום הדבר ואמיתתו: "יקם ה' את דברו", "ויקם שדה עפרון", "וקם הבית אשר בעיר". כלומר, זה קיבל אישור, חיזוק. כמו שאומרים דוד מלך, ישראל חי וקיים. זה סוג של קיום. וקמה בידך ממלכת ישראל. נראה מה שהוא עושה פה. שוב, הראינו את זה כבר, אבל פה זה בולט. ובזה הענין נאמר כל לשון קימה שבא באלוה יתברךכל לשון שכתוב בקדוש ברוך הוא, זה לא שהוא קם מישיבה, אלא שהוא נותן גושפנקא. כלומר, : "עתה אקום יאמר ה'" ירצה בו, עתה אקים דברי ויעודי לטוב ולרע. "אתה תקום תרחם ציון" תקיים מה שיעדתה בו לרחם עליה. ראינו את הלשון המוחלט. ובזה העניין נאמר, כל לשון קימה שבא באלוה יתברך. משמע שאין יוצא מן הכל. אנחנו נראה שזה לא נכון, ומפני שהמסכים לעשות דבר יתעורר לעשותו בקימה כלומר, אם אדם מחליט, עכשיו אני אעשה משהו, אז הוא צריך לקום לעשות את זה, נאמר לכל מי שיתעורר לאיזה עניין - שהוא קם: "כִּי הֵקִים בְּנִי אֶת עַבְדִּי עָלַי". כלומר, זה עניין שהוא זה שעשה את זה, הוא הקים הוא שינה. והושאל זה העניין לעבור גזרת האל על עם שהתחייבו העונש לאבדם: " הוא אומר, כאשר הקדוש ברוך הוא מחליט להעניש עם, כתוב קימה. "וקמתי על בית ירבעם", "וקם על בית מרעים". עכשיו הוא אומר, שגם הפסוק הקודם שאמרנו, אתה אקום יאמר השם, שכמה שורות קודם הוא אמר ירצה בו, עתה אקים דברי ויעודי לטוב ולרע. "אתה תקום תרחם ציון" , תקיים מה שיעדתה בו לרחם עליה. עכשיו הוא אומר, ואפשר שיהיה אמרו "עתה אקום" - מזה הענין; וכן "תקום תרחם ציון" כלומר, תקום על אויביה להעניש את האויבים, זה קימה. אז למה הוא אמר קודם לכן שכל לשון קימה שבא באלוה יתברך, הוא עניין של לקיים? וכאן הוא אומר, לא, לפעמים זה בא לקום, בעניין של הקיום, תקום תרחם ציון, תקים מה שייעדת לרחם עליה. כאן, כאשר הוא אומר שזה עניין של קימה, תקום תרחם ציון, כלומר, תקום על אויביה. העניין של העונש, העונש על הרשעים, זה עניין של לקום ולהעניש, עניין של לשמור על הרחמים מול הרשעים נראה שזה לא חד פעמי, הוא עושה את זה הרבה. כלומר, תקום על אויביה. ומזה העניין באו פסוקים הרבה. לא שיש לו קימה או ישיבה, חלילה לו מהם. אמרו ע"ה: "אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה", כי 'עמד' יבוא פעמים בעניין קם:. אנחנו אומרים יושב, אבל זה לא יושב פיזית. עמד יבוא פעמים בעניין קם., בפרק י’ בעמוד למ"ב, זה פה. תסתכל בעמוד למ"ב, כאשר הוא מדבר על ירידה. באמצע העמוד הוא אומר, ורצה יתעלה במה שרצה, הגיע חכמה ממנו והשפעת נבואה על קצתנו, קרא שֲׁרוּת הנבואה על הנביא או שכון השכינה במקום, ירידה. וקרא העלות ענין הנבואה ההיא מן האיש, או סור השכינה, מן המקום, עלייה. וכל ירידה ועלייה שתמצאם מיוחסות לבורא יתעלה אמנם הרצון בהם זה העניין. כלומר בכל מקום זה הכוונה אבל מיד אומר אחרת . וכן כשתרד מכה באומה או באקלים כפי רצונו הקדום אשר יקדימו ספרי הנבואה קודם ספר המכה ההיא, לְסַפֵּר שהשם פקד מעשיהם ואחר כן הוריד בהם העונש, יכונה העניין הזה גם כן בירידה, להיות האדם שפל ונבזה שיפקדו מעשיו וייענש עליהם לולא הרצון. כתוב וירד השם לראות, במגדל בבל, זה לא שהוא השרה את השכינה על אנשי בבל, אלא שהוא הלך ובדק אותם, כדי לראות אם מגיע להם עונש. אז כך הוא אומר, כשהוא מדבר על בבל, מה שראה במגדל בבל, זה לא עניין שהוא הוריד שכינתו, או עלה זה, שהוא, שהוא פרש, אלא שהוא הלך לבדוק כיוון שהם אנשים פחותים, שהולכים לעשות עבודה זרה, אז הוא בוחן עד כמה זה הגיע. אז אחרי שהוא אמר שהכל אצל הקדוש ברוך הוא, זה שרות שכינה, אור שמכה זה משהו אחר, זה יוצא מן הכלל, הוא יעשה את זה עוד פעם. הוא עשה את זה פה בפרק י, בעניין של קימה. הוא אומר במפורש, שכאשר אתה אומר שהדבר קם מלשון קיום אז הפירוש זה תקיים מה שיעדתה בו לרחם עליה, כאשר אתה אומר שזה קם להתעורר, זה מתעורר להעניש את אויביה, למה הוא לא אומר הפוך, שהוא מקיים את זה להעניש את אויביה, והוא מתעורר כדי לרחם, הרמב"ם מבין שזה שני דברים, הפעלת, מידת הפורענות נגד הרשעים, זה עניין של התעוררות כדי לעשות את זה, ובדרך כלל זה עניין של קיום שהוא מאשר את מה שהיה קודם, וככה זה הולך כמו ראינו בירד, ויש עוד משהו שנראה בהמשך, אבל בחלק שלישי פרק כ"ח, הוא אומר ככה ממה שצריך שתתעורר עליו הוא שתדע שהדעות האמתיות אשר בהם יגיע השלמות האחרון כלומר התורה אמרה שמע ישראל, השם אלוקינו השם אחד, אז אנחנו לומדים שהשם אחד. איזה הסבר התורה נותנת לנו על מה זה אחד? כלום, לא כתוב מה זה אחד, אבל זה אחד. זאת אומרת, שילד שאומר את זה, אפילו כאשר הוא בר מצווה, הוא אומר, השם אחד, הוא תופס את זה כמו ילד בגיל בר מצווה, הוא מקיים את המצווה, הוא לא צריך להיות פילוסוף גדול כדי לקיים את המצווה. הוא יסביר אחר כך, אם הוא כבר מקיים את זה בגיל בר מצווה, למה הוא צריך לבוא לשיעור במורה נבוכים או בדעת תבונות. הרי כבר מזמן בר מצווה הוא קיים את המצווה. אבל כן, זה תמצית בגלל שאנחנו מצפים שגם ילד בר מצווה יכול לקיים את המצוות האלה. אז אכן, האמיתיות אשר בהן יגיע השלימות האחרון, אמנם נתנה התורה מהם תכליתם וצותה להאמין בהם בכלל והוא - מציאות האלוה ית' ויחודו וידיעתו שהוא יודע מה קורה ויכלתו שהוא כל יכול ורצונו וקדמותו - אלו כולם תכליות אחרונות לא יתבארו בפרט ובמוגבלות הכוונה מוגבלות היא בהגדרה אלא אחר ידיעת דעות רבות אוקיי? אלו הן האמונות הבסיסיות שצריכים לדעת אותן. עכשיו הוא אומר ועוד צותה התורה להאמין קצת אמונות שאמונתם הכרחית בתיקון עניני המדינה כלומר יש דברים שהם הכרחיים כדי שהחברה תתפקד כמו שצריך. כאמונתנו שהוא ית' יחר אפו במי שימרהו - ולזה ראוי שייראו ויפחדו ממרות בו. למה הוא לא מונה את זה בתוך האמיתיות אשר בהן יגיע השלמות האחרון. בגלל שזה לא. כלומר הידיעה שהקדוש ברוך הוא יקום ויעניש. כאשר מה לעשות יש רשעים, הקדוש ברוך הוא רוצה להשפיע טוב. אבל אם יש מי שלא יכול לקבל את זה או שצריך, כלומר להחזיר את זה. להחזיר אותו למווב, אז הוא קם ומעניש אותו. אבל זה לא דבר שהדבר הזה היא השלמות. הדבר הזה הוא מה לעשות בדרך אל השלמות כדי להגיע ולתקן מקום שיש עוול בעולם הזה. לכן הוא עושה, הפרדה. כאשר הוא מונה את הדעות האמיתיות אשר בהן יגיע השלמות האחרון, כלומר האולטומטיבית, הוא לא מונה. את העניין של היחרה אפו במי שימרהו, אבל זה ודאי נכון שהוא כן ייחרה אפו והוא כן יעניש, אבל זה לא מה שמביא לשלמות. הקדוש ברוך הוא משתמש בזה, כאשר יש צורך לתקן את העוול, אבל יש הבדל בין זה לבין השפעת הרחמים והחסד. שזה דרך המלך, כאשר לפעמים צריכים לסטות מזה כדי להעניש את מי צריך את הענשה. אנחנו רואים את זה גם כן בפרק נ"ד בחלק ראשון. זה קצת שונה, אבל הוא מדבר על שלוש עשרה מידות בעמוד ק"ו. הוא אומר ואומנם השאלה היא זאת. הקדוש ברוך הוא מתבקש על ידי משה רבנו הודיעני נא את דרכיך והתשובה לפי הרמב״ם זה אנוכי אעביר כל טובי על פניך. מה זה כל טובי על פניך? הקב"ה מראה לו את כל הבריאה שנאמר בו כי טוב. אז כל הבריאה זה כל טובי. אם הקב"ה הראה לו את הכל ולא חיסר ממנו כלום. למה היה צריך לגלות את שלוש עשרה מידות? אז הוא אומר בעמוד ק"ו, ואמנם הספיק לו זכרון אלו השלוש עשרה מידות - ואף על פי שכבר השיג כל טובו - רצוני לומר כל פעולותיו - כי אלו הפעולות הבאות ממנו ית' בחוק המצאת בני אדם והנהגתם. מה הם שלוש עשרה מידות האלה? הם המידות בהם הקדוש ברוך הוא ברא את האדם. ובהם הוא מנהיג את האדם. האדם בנוי על הבסיס של שלוש עשרה המידות, וככה הקדוש ברוך הוא מנהיג אותו. וזאת הייתה אחרית כוונת שאלתו. כי סוף המאמר "ואדעך למען אמצא חן בעיניך וראה כי עמך הגוי הזה" - כלומר אשר אני צריך להנהיגם בפעולות אלך בהם בדרך פעולותיך בהנהגתם: מהם אותם שלוש עשרה מידות? בדף ק"ח. בסוף פרק נ"ד, אומר הרמב"ם ועם זה כולו צריך שיהיו פעולות הרחמנות והמחילה והחמלה והחנינה באות ממנהיג המדינה יותר הרבה מפעולות העונש. שאלו ה'שלוש עשרה מדות' כולם 'מדות רחמים' בלתי אחת אנחנו רגילים להגיד שלוש עשרה מידות רחמים. הרמב״ם, גם פה וגם בתשובה בסימן ס"ז של התשובות שלו, הוא נותן שם בתשובות שתי אפשרויות, אחת שכולן רחמים, ואחת שהיא לא. אז הוא אומר, כולם מידות רחמים בלתי אחת. והיא "פוקד עון אבות על בנים" הוא מנה פוקד עון אבות על בנים בין שלוש עשרה מידות, כי אמרו "ונקה לא ינקה" - ענינו ושרש לא ישרש כלומר, הוא לא יעקור אותם. כאמרו "ונקתה לארץ תשב": כי אמרו, "פוקד עון אבות על בנים", זה בחטא של עבודה זרה. כלומר, יש שלוש עשרה מידות, אחד הוא עונש. עכשיו אגב הרמב״ם אומר שהשלוש עשרה מידות האלה הם התפתחות, של חסד משפט וצדקה שעליהם מדבר ירמיהו. ירמיהו אומר בזה יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי כי אני השם עושה חסד משפט וצדקה בארץ שלוש המידות האלה מסתעפות לשלוש עשרה מידות. עכשיו שלוש המידות האלה חסד משפט וצדקה הם מקבילים לאבות אברהם יצחק ויעקב. עכשיו מי הם השלוש עשרה שמסתעפים מהאבות? השבטים. איזה שבט בין כל השבטים מתאים לפוקד עון אבות על בנים שזה המלחמה בעבודה זרה. לוי. איזה שבט אין לו נחלה? לוי, נכון? שאר שבטים יש להם נחלה, לוי אין לו, וזה מקביל לשלוש עשרה מידות כאשר אחד הוא מידה נגד עבודה זרה. והאחרים, כל אחד יש לו נחלה, זה הצד של הבנייה והעשייה והזריעה וכל דברים כאלה של קרקע שיש. אז זה הבניין. בכל אופן, רואים שהמידה הקבועה זה עניין של רחמות, עניין של רחמים. חשוב גם כן, כבר הזכרנו את זה, להגיד שהרבה שואלים הרי בטעמי המצוות, אומר הרמב״ם גם אם אני לא אמרתי משהו, תדע שזה כדי להילחם בעבודה זרה. הרבה אומרים, הרי אנחנו ניצחנו את העבודה זרה. הלוואי שזה היה נכון, אבל זה לא. אבל הם חושבים שניצחנו את העבודה זרה, כן, הרי כל המצוות זה בשביל זה אז לכאורה המצוות מיותרות. הרמב״ם אומר שהמלחמה נגד העבודה זרה זה אחת מהמידות שבהן נברא האדם. בשלוש עשרה מידות אלה, הקדוש ברוך הוא המציא את האדם והוא מנהיג אותו בהן. בגלל שכאשר אדם נמצא בעולם מגוון מאוד, עם הרבה כוחות שנראה שלא כל כך מסתדרים טוב אחד עם השני, ויש מלחמות ביניהם, התפיסה האלילית היא דבר ראשון שקופץ בראש. וזה דבר שקשה מאוד להשתחרר ממנו. ולהפך, היא מתפתחת ונעשית יותר מתוחכמת, ככל שאנחנו מתקדמים. אז לכן, לא יהיה בעולם הזה כפי שאנחנו מכירים אותו, מצב שלא נצטרך להילחם נגד העבודה זרה. אז לכן, גם כן כאן, העיקר זה העניין של חסד ורחמים אבל יש גם את העניין של לעשות דין ברשעים, הלואי שלא יהיו רשעים, אבל יש משהו וזה שאדם צריך לדעת שקמים ומוכנים לטפל ברשעים. ולכן הוא עושה את ההבדל הזה. הדברים האלה