ביאור:מ"ג שמות כז כ
הקדמה
[עריכה]הקדמה לדעת אמת אם לבבך יאוה. ראה כל גויה לנכבד בנוה. ואורים ותומים וסודם אחוה. בסתר בסדר ואתה תצוה: ואתה תצוה. אזכיר בתחלה טעם לדבק הפרשה כי כאשר השלים לספר כל כלי הקדש והפרוכת והמשכן והאהל והמכסה. ומזבח העולה והחצר והמסך. החל לפרש משרתי המשכן. ומה היא עבודתם בעצמם אין זר אתם. והחל שיעלו נרות בשמן זית לא בשמן זר. ואלה המשרתים ראויים להיות נכרים ונבדלים במשפחותם גם במלבושיהם. והזכיר הכתוב זה אחר זה. ואחר כן הזכיר שהם חייבים ללמד שבעת ימי המלואים שילמדם משה וירגילם. ואחר כן ישרתו ויעלו עולות התמיד על מזבח העולה לא על מזבח הזהב. רק שיקטירו עליו ויכפרו על קרנותיו אחת בשנה:
שמן וקטרת ישמח לב ומתק רעהו מעצת נפש: שלמה המלך ע"ה יזהיר על האדם בכתוב הזה (משלי כז) לרחם על הגר שגלה ממקומו ומארץ מולדתו, ומפני שהתורה הזהירה עליו בכמה מקומות שלא להונות אותו לא בדברים ולא בממון שנאמר (שמות כב כ) וגר לא תונה, וכתיב (שם כג) וגר לא תלחץ, וכתיב (שם) ואתם ידעתם את נפש הגר לכך בא שלמה והוסיף וחדש כאן כי האיש הגולה והנודד ממקומו יתחייב האדם עליו בשתים, הא' שיספיק לו מזונותיו, השני שיסביר לו פנים, והנה הוא נקשר עם הכתוב שלמעלה שאמר כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו, המשיל את האדם שיצא מן המקום אשר נולד שם כעוף היוצא מקנו ששם תחלת הויתו וסבת תולדתו וסמך לו מיד שמן וקטרת, וכנה המזונות כלם וכל מה שמתבשל על האש בשמן וקטורת שהוא העשן העולה מן המזון המתבשל, והודיענו בזה כי חייב האדם לשמח לב האיש הנודד ממקומו בספוק מזונות שהוא שמן וקטורת כי שמן וקטורת ישמח לב, ויתחייב עוד בהסברת פנים, וזהו ומתק רעהו שימתיק לו דבריו והסברת פניו כי מלבד שיצטרך שמן וקטורת עוד יצטרך מתק רעהו במתק שפתים ורכות הדברים. ואמר מעצת נפש כלומר שיהיה אותו מתק והסברת פנים מעצת נפש השכלית דרך אהבה וחבה ולא דרך חנופה כי ייטב לו מתק שפתים יותר ממה שהוא נותן לו, וכן אמרו רז"ל בכתובות טוב המלבין שנים לחברו יותר ממשקהו חלב שנאמר (בראשית מט) ולבן שנים מחלב, אל תקרי לבן שנים אלא לבון שנים. וכן הזכיר הנביא (ישעיה נח) הלא פרוס לרעב לחמך והוא שמן וקטרת, והזכיר עוד (שם) ותפק לרעב נפשך והוא מתק רעהו: ובמדרש שמן וקטורת ישמח לב שמן המנורה שהיה מתקרב בזמן הקטורת שנאמר (שמות ל) ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה, משמח לבו של הקב"ה, בארו ז"ל כי כשם שהזכיר הכתוב שמחה בהקב"ה אחר מעשה בראשית והוא שאמר דוד (תהלים קד) יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו, כך מצינו שמחה בהקב"ה אחר מעשה המשכן שצוה בהדלקת המנורה ובהקטרת הקטורת ושרתה בו שכינה, ועל זה אמר שלמה שמן וקטורת ישמח לב, וכבר ידוע כי מעשה המשכן שקול כמעשה בראשית, וכשם שמצינו אחר מעשה בראשית שנברא באחרונה מי שהיה מכיר את ה' ועובד ומיחד והוא האדם, כן מצינו אחר מעשה המשכן שהוצרך לצוות שיהיה במשכן עובד ומיחד והוא הכהן הגדול, ולפי ששרתה שכינה במשכן ע"י הקטרת על זה אמר שמן וקטורת ישמח לב:
וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
[עריכה]וכתב צואה במנורה. וכן בתמיד צו את בני ישראל (במדבר כח, ב) לפי ששניהם נוהגין בכל יום ויש בהם חסרון כיס לפיכך צריך זירוז. לכן אמר בהם לשון צואה:
אמר הכתוב בכאן ואתה תצוה. בעבור שאמר במשכן תמיד ועשית, והוא בצווי, אמר בכאן ואתה בעצמך תצוה להם שיקחו אליך את שמן המאור, כי אין להם דרך לעשות אותו במדבר רק אם היה אצלם משמרת. והנשיאים הביאוהו (להלן לה כז-כח):
ואתה תצוה. למעלה הוא אומר דבר אל בנ"י ויקחו לי תרומה לפי שעה לצורך המשכן. אבל כאן שצוה זה לכל הדורות לתת שמן למאוד לכל שנה ושנה לבד הוא אומר ואתה תצוה. שינה הלשון למי שכל ל' צוואה לדורות ומיד. וכה"א בת"כ ובספרי כי כל לשון ציווי אינו אלא מיד ולדורות:
וטעם ואתה תצוה. שהיא מצוה עולמית על הצבור לתת תמיד שמן זית להעלות נר תמיד.
ואתה תצוה. צריך לדעת למה הוצרך לומר ואתה אחר שעמו היה מדבר, עוד למה אמר תצוה ולא צו, עוד למה אמר לשון ציווי. ורבותינו ז"ל אמרו בזה דרשות מהם אמרו (תו"כ ס"פ אמור) אין צו אלא זירוז לצד שיש חסרון כיס, ואולי כי לצד שהדבר אינו מן המוסר לצוות ה' שידליקו נרות בבית ה' אשר ממנו תצא אורה, אשר על כן אמר למשה כי מצוה זו לא יאמרנה לישראל על פי ה' אלא הוא יצוה פירוש מפי עצמו שינהגו כבוד זה להביא שמן להדליק, ולזה אמר ואתה, פירוש מלבד מה שצויתיך הוסף אתה לצוותם על זה. ודקדק לומר תצוה ולא תדבר להצדיק דברינו אלה שיזרזם הוא על הדבר שאם אמר תדבר יהיה הנשמע כי ידבר דברי ה' כסדר הרגיל לדבר מבלי צורך הזירוז, ולזה לא אמר צו שאז יהיה נשמע שיאמר כי ה' אמר אליו לצוות אלא תצוה פירוש מעצמך. ולא יראה בעיניך כי מצוה זו קלה היא כיון שאינה אלא מפי משה לא כן הוא שאין זה אלא משום דרך כבוד לאל עליון אבל המצוה הרי אנו רואים כי ה' אמר אליו שיצוה. ואולי כי לזה אמר ויקחו אליך פירוש למה שאתה בדעתך תצוה. עוד ירצה לצד שצוה ה' כל מעשה המשכן וענייניו לנוכח שיראה שמצוה לו שיעשה הוא כל הנדבר אליו ויביא כל הנדבה אל המשכן לצד התלהבותו בעבודת ה' גם יעשה מלאכת המשכן ועבודתו, לזה אמר אליו ואתה תצוה פירוש מה שיש לך מהיתרון על כל ישראל אינו אלא מה שתצוה אותם לבד, ולזה אמר תיבת ואתה ותוספת הוא"ו לצד שיש עושים לבד משה, וידוייק גם כן אומרו תצוה ולא אמר צו: עוד ירמוז לצד כי הגיע זמן תת הכהונה לאהרן ברר ה' למשה המלכות והמליכו על ישראל, והוא אומרו תצוה את בני ישראל, על דרך אומרו (ש"א י"ג) ויצוהו ה' לנגיד וגו'. והגם שבארץ מצרים אמר הכתוב (לעיל ו' י"ג) ויצום אל בני ישראל ופירשנו שם שעשאם מושלים בעם כאן יחד משה למלכות ישראל ואהרן כהן. ואולי כי לזה נתכוון מה שאמר הכתוב (לעיל י"ט ו') ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, ממלכת חוזר אל משה, כהנים אהרן ובניו, וגוי קדוש אלו הלוים. ואולי שירמוז באומרו תצוה על דרך אומרם ז"ל (זהר ח"א פ"ג) כי כל תלמיד חכם יש לו ניצוץ מנשמת משה, ולזה רבותינו ז"ל (סוכה ל"ט.) היו קוראים זה לזה משה כי הוא זה המדבר בבחינת נפש הלומדת תורה, והוא אומרו ואתה תצוה על דרך אומרו (תהלים צ"א) כי מלאכיו יצוה לך שהוא לשון צוותא ליווי לאיש ישראל הנכבדים, וכבר ידעת כי אין חשיבות אלא באמצעות עסק התורה. ובחר ה' לרמוז רמז זה במצוות שמן כי הוא בחינת התורה שהוא אור העולם. ועיין בפסוק שאחר זה:
ואתה תצוה. הנה מה שאמר עד עכשו "ועשית" יובן שיעשה על ידי אחר, וזה שיצוה לאמנים שיעשו. ולפיכך באלו השלש מצות שצוה הנה אמר "ואתה", להודיעו שיעשה הוא בעצמו, שיצוה לישראל על עשית השמן, ושיקריב אליו את אהרן ובניו (כח, א), ושידבר אל כל חכמי לב (שם ג).
ואל תשתומם בעבור השמן שהביאו הנשיאים. כי הוא היה שמן המשחה. רק שמן למאור חיוב הצבור.
וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר
[עריכה]ויקחו אליך. אבל אני איני צריך לאורה:
וטעם אליך. שיביאוהו לפניו והוא יראנו אם הוא זך וכתית כראוי, וכן צו את בני ישראל ויקחו אליך (ויקרא כד ב): וטעם מאת בני ישראל. שיקחו אליך השמן מאת בני ישראל מאת אשר ימצא בידם, כמו שאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו (לעיל כה ב). וכן אמר ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך (להלן כח א), כי אתה בעצמך תקראם ותבשרם במעלה הזאת, ועשית להם בגדי קדש (להלן כח ב), בצווי לחכמים העושים במלאכה, כדרך כל מלאכת התבנית. וכן ואתה תדבר אל כל חכמי לב (שם ג), שידבר עמהם הוא עצמו כי הוא יכיר את חכמתם וידע המלאכה הראויה להמסר לכל אחד מהם. ובעבור שאמר ואתה הקרב ועשית, הוצרך לפרש (בפסוק ג) ואתה תדבר אל כל חכמי לב, כי בצווי יעשו הבגדים כשאר המלאכה אשר יאמר בה ראה קראתי בשם בצלאל וגו' (להלן לא ב):
[כהמשך לפירושו לפסוק זה] ודקדק לומר תצוה ולא תדבר להצדיק דברינו אלה שיזרזם הוא על הדבר שאם אמר תדבר יהיה הנשמע כי ידבר דברי ה' כסדר הרגיל לדבר מבלי צורך הזירוז, ולזה לא אמר צו שאז יהיה נשמע שיאמר כי ה' אמר אליו לצוות אלא תצוה פירוש מעצמך. ולא יראה בעיניך כי מצוה זו קלה היא כיון שאינה אלא מפי משה לא כן הוא שאין זה אלא משום דרך כבוד לאל עליון אבל המצוה הרי אנו רואים כי ה' אמר אליו שיצוה. ואולי כי לזה אמר ויקחו אליך פירוש למה שאתה בדעתך תצוה.
ויקחו אליך. טעם אומרו אליך יתבאר על דרך מה שאמרו במסכת שבת דף כ"ב וזה לשונם מחוץ לפרוכת העדות עדות היא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל מאי עדות אמר רב זה נר המערבי כו' עד כאן. והנה אמרו ז"ל (שמו"ר פנ"ב) ליצני הדור היו מתלוצצים על משה לומר אפשר שהשכינה שורה על מעשה של משה וכו' עד כאן. הרי כי לא היו מצדיקים אפילו מישראל שתשרה שכינה במשכן וכפי זה הגם ששרתה שכינה ביום א' בניסן עם כל זה אין זה סימן לתמידות שתקבע השכינה מקומה במשכן אבל בנס נר המערבי הוא עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל, והוא מאמר ה' ויקחו אליך פירוש אליך נוגע הדבר כי בזה תתחזק נבואתך שיכירו ויצדיקו נבואתך שהשכינה תשרה בתוכם כשיראו נס שיעשה בשמן המנורה. ואולי כי לזה נתכוון באומרו ואתה תצוה לומר שלא יחוש שלא יאמנו דבריו להיות הדבר תמוה שידור אל עליון בתחתונים וכמו שכן היה ואם תאמר מנין יצדיקו ויקחו אליך פירוש בדבר זה יש לך חיזוק והצדקת הדברים כנזכר:
וכבר ידעת מה שנקרא קטורת על שם שריח הקטורת מתקשר במדות ושמחת המדות מתרבה על המקטיר ועל ידו הברכה נמשכת ונשפעת אל התחתונים, והנה השמן הזה שהיה מתקרב בזמן הקטרת הקטורת היה שמן זית לפי שהזית הביא אורה לעולם שנאמר (בראשית ח) והנה עלה זית טרף וגו', וע"כ צותה התורה במצות הדלקת המנורה בשמן זית, זהו שכתוב: ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד. ויקחו אליך לשעה כי מפני שאמר בסוף הפרשה חקת עולם הייתי אומר כי מצוה זו לדורות ולא לשעה ע"כ הוצרך לומר אליך לשעה לומר לך שהמצוה לשעה ולדורות.
ויקחו אליך. כשיצטרך, וזה יהיה בכלות השמן למאור שהתנדבו עתה בנדבת המשכן, שלא יחשבו שתהיה מצות הדלקת המנורה מצות שעה בשמן ההוא שהתנדבו בלבד.
[מובא בפירושו לבמדבר פרק י"ט פסוק ב'] וטעם אליך, שיעשו כן במדבר לשעתם, ואחרי כן (בפסוק י) יצוה שתהיה לבני ישראל ולגר לחקת עולם, שיעשו כן לדורותם. וכן ויקחו אליך שמן זית זך וגו' (שמות כז כ), ואחרי כן חקת עולם לדורותם (שם פסוק כא):
ואתה תצוה. זך. בלי שמרים כמו ששנינו במנחות (דף פו) מגרגרו בראש הזית וכו':
זך. בלי שמרים הזיתים כותשם במכתשת כי הטחונים בריחים אינו זך כל כך:
כתית. הזיתים היה כותש במכתשת ואינו טוחנן בריחים כדי שלא יהיה בו שמרים ואחר שהוציא טפה ראשונה מכניסן לריחים וטוחנן. והשמן השני פסול למנורה וכשר למנחות שנאמר כתית למאור ולא כתית למנחות:
ויש מנהג במקומות ששם זיתים שיבחרו הזית הזך. והטעם הגרגרים שאין בהם עפוש או שלא נאכלה קצתם וממנו יעשו שמן למאכל המלכים. ע"כ הזכיר הכתוב זך לפני כתית:
ובמדרש כתית זה מקדש ראשון שעמד ת"י שנה מקדש שני ת"כ שנה, והמדרש הזה ירמוז לשני מקדשים והיה ראוי לרמוז גם השלישי העתיד: אבל יתכן לומר כי המדרש הזה אפשר שירמוז על המקדשים שהיה זמנם קצוב, ולפי ששניהם עתידים ליחרב ולהיותם מרמס לכך נאמר הרמז בשניהם בלשון כתית שהוא לשון כתישה ומרמס אבל הבית השלישי העתיד אע"פ שלא בא בחשבון לפי שאין זמנו קצוב הנה נרמז במלת למאור והוא כלשון (ישעיה ס) קומי אורי כי בא אורך, והוא הבטחה בבית השלישי בחזרת השכינה והוא שאמר דוד ע"ה (תהלים כז) ה' אורי וישעי, ואמר עוד (שם קיח) אל ה' ויאר לנו, ולפי שאין זמן לעמידת בנינו אבל הוא עומד לעד לעולם לכך אמר להעלות נר תמיד כלומר כי מעלתו תמידית ושוב אינה פוסקת:
[מובא בפירושו לפרק כ"ט פסוק מ'] בשמן כתית. לא לחובה נאמר כתית אלא להכשיר לפי שנאמר כתית למאור ומשמע למאור ולא למנחות יכול לפסלו למנחות ת"ל כאן כתית ולא נאמר כתית למאור אלא למעט מנחות שאין צריך כתית שאף הטחון ברחיים כשר בהן (מנחות פו):
למאור. לצורך האור בלילה:
ובדרך רמז יתבאר הכתוב על דרך מאמר הובא בספר זוהר חדש (בראשית ח') כי ד' גליות של ישראל כל אחד מהם נגאלו ממנו בזכות אחד, גלות הראשון נגאלו בזכות אברהם אבינו עליו השלום, ב' נגאלו בזכות יצחק, ג' בזכות יעקב, והד' תלוי בזכות משה ולזה נתארך הגלות כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצות אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה. וזה הוא שרמז הכתוב כאן באומרו ואתה תצוה את בני ישראל על דרך (תהלים צ"א) כי מלאכיו יצוה, או על דרך אומרם ז"ל אין צו אלא מלכות כי הוא ימלוך עלינו לעתיד ותנאי הוא הדבר שיעסקו ישראל בתורה. וזה הוא אומרו ויקחו אליך שמן זית זך ירמוז אל התורה שנמשלה לשמן מה השמן מאיר לעולם כך התורה והם דברי הזוהר שכתבנו בסמוך, ודקדק לומר זך שצריכין לעסוק בתורה לשמה בלי שמרים שהם לקנתר ח"ו או להתגדל וכדומה אלה הם שמריה. ואמר עוד כתית פירוש שצריכין לעסוק בתורה ולכתת גופם וכחם על דרך אומרו (במדבר יט יד) זאת התורה אדם כי ימות (ברכות ס"ג:) וכבר כתבתי ענין זה בחפצי (חפץ ה') בענין המיימינים בה יעויין שם. ואומרו למאור תתפרש גם כן כפי דרכנו כי בזמן הגלות נחשך מאור הלבנה שנקראת המאור הקטן ונפרד אלוף ממנה ושפחה תירש גבירתה, ולזה יצו כי יכוין בשמן זית להאיר למאור וליחדו במכון גם יכוין אל המאור הגדול, כי כבר ידעת מאמרם ז"ל (מגילה כ"ט.) בפסוק (דברים ל ג) ושב ה' ממה שלא אמר והשיב, גם מאמרם ז"ל (תענית ה'.) בפסוק לא אבא בעיר והבן. ואומרו להעלות וגו' עולה תמיד ותמיד זה אין לו שיעור ולא תשוב לדאבה עוד והיה לה ה' לאור עולם. ואולי שכיוון עוד לומר למאור להעלות נר תמיד כי המאור הגדול הוא יעלה הנר תמיד על דרך אומרו (ישעי' ס"ב) נשבע ה' וגו' אם אתן את דגנך והיית רק למעלה:
והזכיר שמן זית למעט שאר שמן, שמן שומשמין, שמן אגוזים וכיוצא בהם. ואמר זית זך כלומר השמן הראשון פרט לשני ולשלישי. כתית שמן היוצא על ידי כתישה למעט שמן היוצא מאליו. למאור כתית למאור ולא למנחות, הראשון למנורה והשני למנחות. ומנהג העולם מי שיש לו שמן רע דולקו בנר, ומי שיש לו שמן טוב נותנו לתבשיל ואוכלו אבל כאן בהפך הראשון שהוא הזך למאור והשני למנחות:
ויש בפרשה זו מוסר אל הטועים, הנותנים החלק המובחר מן ממונם לצורך החומר לאכול ולשתות ויתר תענוגות בני האדם, וכל המלאכה נמבזה ונמס אותה יתן לצורך נר אלהים נשמת אדם כדרך שעשה קין, אלא ילך בדרך הבל שהביא מנחה לה' מבכורות צאנו ומחלביהן כך יתן ראשון למאור לצורך נר אלהים נשמת אדם אשר אורה נצחי כמ"ש להעלות נר תמיד והשני יתן למנחות שהיה מאכל לכהנים ודי רמז בזה למבינים.
לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד:
[עריכה]להעלות נר תמיד. מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה (שבת כא):
להעלות. להדליק הנרות. ועל מנורת שלמה כתוב לבערם כמשפט:
להעלות נר. שם הכלל כמו נרות, וכן (בראשית לב) ויהי לי שור וחמור, וכן (שופטים כא) כי נשמדה מבנימן אשה, וכן (יחזקאל א) ודמות על ראשי החיה, והיו ארבע חיות:
[מובא בפירושו לבמדבר פרק ח' פסוק ב'] שבעת הנרות. כנגד ז' המזלות חנכ"ל שצ"ם. כתיב בהעלותך את הנרות. וכתיב (שמות כז, כ) להעלות נר תמיד. לבית הלל תחלה נר ואח"כ נרות, שמוסיפין והולכין. והיינו להעלות נר שמעלין בקדש. ולב"ש תחלה נרות ואח"כ נר, שמורידין והולכין. להעלות' נר' תמיד' ס"ת תרד:
תמיד. כל לילה ולילה קרוי תמיד כמו שאתה אומר (במדבר כח) עולת תמיד ואינה אלא מיום ליום. וכן במנחת חביתין נאמר (ויקרא ו) תמיד ואינה אלא מחציתה בבקר ומחציתה בערב. אבל תמיד האמור בלחם הפנים משבת לשבת הוא:
להעלות נר תמיד. כל לילה ולילה קרוי תמיד, כמו שאתה אומר עולת תמיד (במדבר כח ו), ואינה אלא מיום ליום, וכן במנחת חביתים נאמר תמיד (ויקרא ו יג), ואינה אלא מחציתה בבקר ומחציתה בערב. אבל תמיד האמור בלחם הפנים (לעיל כה ל) הוא משבת לשבת. לשון רש"י. ומדרש רבותינו אינו כך, אלא כך שנו בספרי (ריש בהעלותך) יאירו שבעת הנרות (במדבר ח ב), שומע אני שיהיו דולקין לעולם, ת"ל מערב עד בקר (ויקרא כד ג). אי מערב עד בקר, יכול יהיו דולקים מערב עד בקר ויכבם, ת"ל יאירו שבעת הנרות. הא כיצד, יאירו שבעת הנרות מערב עד בקר. לפני ה' תמיד (שם), שיהא נר מערבי דולק תדיר, שממנו מדליקין את המנורה בין הערבים. ובתורת כהנים (שם כד ב) נמי אמרו כך להעלות נר תמיד, שיהא נר מערבי תדיר. וקתני התם, מצאו שכבה מדשנו ומדליקו ממזבח העולה, דאפילו ביום נמי מדליק נר מערבי לפי שהוא תמיד לעולם: ובמסכת תמיד (ג ט) שנינו כך מי שזכה בדישון המנורה נכנס ומצא שתי נרות מזרחיים דולקין מדשן את השאר ומניח את אלו דולקין במקומן. מצאן שכבו מדשנן ומדליקן מן הדולקין ואחר כך מדשן את השאר. וסתם משנה זו שנויה כדברי רבי (מנחות צח:) שאמר בנרות מזרח ומערב היו מונחין, ולדעתו נר מערבי הוא השני, ונקרא מערבי לפי שהוא מערבי לראשון, ולפי שהוא צריך להדליק נר מערבי לקיים בו לפני ה' תמיד צריך להדליק המזרחי, שאין השני נקרא מערבי עד שיהא זה מזרחי אצלו. אבל לדברי האומר (שם) צפון ודרום היו מונחין, נר מערבי הוא האמצעי שבגופה של מנורה, והוא לבדו מדליק בבקר. ועל הכלל, לפני ה' תמיד בנר מערבי, שהוא דולק תמיד ביום ובלילה:
וטעם תמיד. כל לילה ולילה. ויש מלת תמיד קשה מזאת. והיה על מצחו תמיד. כאשר הושם המצנפת על ראשו לעולם ישימו עליה ציץ הקדש:
תמיד שלא תשאר המנורה בלא נר, או יאמר נר שהוא תמידי, וירמוז לנר מערבי שהוא עקר כל הנרות שכל הנרות פונות כנגדו והוא היה פונה כלפי שכינה שהיא המדה העשירית וזהו לשון תמיד, והבן זה:
ובמדרש להעלות נר תמיד, זהו שאמר הכתוב (איוב יד) תקרא ואנכי אענך למעשה ידיך תכסוף אתה סובל את כל העולם כולו שנאמר (ישעיה מו) אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט, ואתה מצוה לבני קהת להיות נושאים ארון כבודך על הכתף שנאמר (במדבר ז) ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו, אתה זן את כל העולם ואתה מצוה (במדבר כח) את קרבני לחמי אתה מאיר לכל העולם ואתה מצוה להעלות נר תמיד הוי אומר (איוב יד) למעשה ידיך תכסוף, ואמר הקב"ה לא שאני צריך לאור בשר ודם שבאורי אני מאיר לכל העולם אלא כדי להעלות אתכם ולזכות אתכם. ועוד שם אמר רבי מאיר אמר הקב"ה חביבין עלי נרות שאהרן מדליק מן המאורות שקבעתי בשמים, למה שבשעה שהקריבו הנשיאים חנוכת המזבח ולא הקריב שבט לוי היה נפשו של אהרן עגומה א"ל הקב"ה כל השבטים הקריבו חנוכה אחת ואתה לבדך תעשה חנוכה לעצמך הוא שכתוב (תהלים י) תאות ענוים שמעת ה', וזהו שכתוב מחוץ לפרוכת וגו' יערוך אותו אהרן ובניו ע"כ, ויהיה רמז לחנוכה של נרות חשמונאי ואם כן כשאמר יערוך אותו אהרן ובניו ירמוז לשעה ולדורות:
ואתה תצוה. לא הזכיר משה בזה הסדר, מה שאין כן בכל החומש, שמשעה שנולד משה אין סדר שלא הוזכר בה. והטעם משום שאמר מחני נא מספרך אשר כתבת (להלן לב, לב) וקללת חכם אפילו על תנאי באה, ונתקיים בזה. ועוד דזו הפרשה מדברת בטכסיסי כהונה ומשה היתה הכהונה הגדולה לצאת אלא על ידי שסירב לילך בשליחות המקום נטלה ממנו ונתנה לאהרן. לכן לא נזכר שמו של משה בפרשה זו מפני עגמת נפשו.
[מובא בפירושו לפרק ל"ב פסוק ל"ב] ד"א אם אין אתה מוחל להם א"כ היאך תמחול על ספרך אשר שברתי אם תמחול לי מחול להם כי אין משוא פנים בדבר והשיב לו הקב"ה מי אשר חטא לי וגו' כלומר הם גרמו לך והפשיעה שלהם היא אבל אתה כדין עשית שהם לא היו ראויין לקבל הלוחות ומ"מ הוא נמחק מכל פרשת ואתה תצוה שאין משה נזכר בה לפי שקללת חכם אפי' על תנאי היא באה:
ואתה תצוה את בני ישראל וגו'. יש לדקדק מהו ואתה תצוה שני נוכחיות ואתה צוה מבעי ליה למימר, גם מלת ואתה כולה מיותרת כי היה לו לומר צו את בני ישראל כי בלשון זה נאמר בפר' אמור (כד ב) על הנרות הללו, ומה שכתב הרמב"ן לומר שהקפיד שלא יעשה זה ע"י שליח כו' מ"מ היא גופא קשיא למה הקפיד במצוה זו יותר מבכל המצות, וכן בסמוך נאמר ואתה תדבר גם שם הדבר צריך ישוב, עוד הקשו המפרשים מה ענין מצוה זו לכאן כי עיקר מקומה אחר עשיית המשכן והנחת המנורה. ומהר"י אברבנאל פירש כי עיקר מצוה זו בפר' אמור וכאן נאמר תצוה ר"ל אתה עתיד לצוות את בני ישראל כו' ולדבריו כל פסוק זה מיותר כי מה הגיד לו בזה שסופו לצוות, ומה יעשה הרב בפסוק ואתה תדבר הנאמר בסמוך. ועו"ק, להעלות נר תמיד נרות מבעי ליה שהרי שבעה היו. ועו"ק, הלא לא דלקו כ"א מערב עד בוקר ולמה אמר תמיד. ועו"ק, באמרו באהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות כל מראה מקום ארוך זה הוא נראה ללא צורך כי היה לו לומר על המנורה יערוך אותו וכבר ידענו מקום המנורה היכן היא. והנה לא הוזכר כ"א נר אחד ובפר' אמור אמר יערוך את הנרות. ועוד, כאן נאמר באהל מועד ואחר כך מחוץ לפרוכת ובפר' אמור מוחלפת השטה שאמר תחילה מחוץ לפרוכת ואח"כ באהל מועד. וכאן נאמר מחוץ לפרוכת אשר על העדות ושם נאמר מחוץ לפרוכת העדות. ונראה ליישב כל זה ממה שכתב הרמב"ן כי מה שאמר להעלות נר תמיד. היינו נר מערבי שהיה דולק לעולם אבל שאר הנרות לא היו תמיד כ"א מערב עד בקר, בהנחה זו יתורצו כל הספיקות הנזכרים כי אמר שצוה ה' למשה על המשכן וכל כליו וחלק המשכן לג' חלקים ועל כולם אמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, והיה הפרוכת מבדיל בין קדש לקדש הקדשים ורצה משה שבכל חלק יהיה דבר המורה על שהשכינה שרויה בישראל, והנה בקודש הקדשים היו לוחות העדות אשר יתנו עדות ה' נאמנה שהשכינה שרויה שם כי הלוחות היו בהם מעשה נסים שהיו נקראים משני עבריהם ומ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים (מגילה ג) ותינח שכל הבא למקום ההוא יראה עין בעין כי שם ה' נקרא עליו, האמנם אחר שהפרוכת מפסיק ואין כל אדם רשאי לבא שמה, פן חלילה יאמר המהרהר הרוצה לשקר ירחיק עדיו (הרא"ש פ שבועות הדיינין יג.) ע"כ הוצרך הקב"ה לעשות גם בהיכל נס תמידי זה בנר מערבי כדי שכולם יסתכלו בו ויראו מנר מערבי שם ה' כי הוא שוכן בתוכם, ואילו לא היה הפרוכת מכסה על ארון העדות לא היה צורך בנס זה. ולהצעה זו נאמר, שכל פר' זו אין הכוונה לצוות על נרות המנורה כ"א בפרשת אמור שם עיקר מקום של ציווי זה וכאן עיקר הציווי על נר מערבי זה לגלות למשה כי אע"פ שהפרוכת מכסה על ארון העדות מ"מ יהיה גם במקום הקדש נס מתמיד המפרסם כי ה' שוכן שמה. וכבר ידעת שמשה רבינו ע"ה נאמר בו (דברים לג כא) וירא ראשית לו, כי הוא היה ראשית והתחלה לכל הדברים העומדים בנס והוא היה כנר זה שמדליקין ממנו כמה נרות והנר אינו חסר כך הואצל ממנו שפע רוח הקודש על כל הנביאים שבאו אחריו, כי פני משה כחמה (ב"ב עה) וממנו הואצל האור על כולם כך נר מערבי זה שהיה אורו מתמיד בדרך נס הואצל עליו מאורו של משה כי הוא היה אמצעי בין אור ה' לכל מיני אורה אשר עמדו בנס, והיה הסימן על זה שבלידתו נתמלא כל הבית אורה להורות שהוא יהיה המקבל הראשון מן אור העליון ובאמצעיתו הושפע האור על כל מקום שיש בו דבר העומד בנס, לכך נאמר ואתה תצוה שני נוכחיות לומר ואתה היינו ממהות עצמותך ותוספות אורה שבך תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן וגו' שהשמן יוקח אליך ר"ל לצרפו אליך כדי שתשפיע עליו מהודך כדי להעלות נר תמיד זה נר מערבי שהיה תמידי בדרך נס. ואח"כ נתן טעם לשבח, למה היה צורך בנס זה לפי שהוא באהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות כי הפרוכת מבדיל בין המקום שיש בו עדות על שהשכינה שרויה בישראל ובין סתם אהל מועד, לפיכך יערוך אותו אהרן מערב ועד בקר וכי כל הלילה היה עומד ועורך אלא שנותן בו שמן כמדת חברותיה שאין בו כ"א שיעור דליקה מערב ועד בקר ואעפ"כ יעלה נר תמיד, ועדיין לא פורש באיזו נר יתמיד נס זה עד שאמר לפני ה' היינו נר מערבי הסמוך לשכינה שבמערב כי מצד העדות דומה נר זה אל ארון העדות ועל פי שנים עדים יקום דבר, ושניהם ע"י משה כי גם התורה נקראת על שמו, ולא הזכיר כאן כל הנרות כי אין כאן מקומם כ"א בפר' אמור כמ"ש שם על המנורה הטהורה יערוך את הנרות. ולכך לא נאמר שם ואתה תצוה לפי שעיקר הציווי שם היה על כל הנרות ואגב גררא זכר שם גם נר מערבי זה באמרו להעלות נר תמיד מחוץ לפרכת העדות באהל מועד יערוך אותו. ונראה לי שסדר הפסוק של פרשת אמור כך הוא, שצריך להפסיק בין מלת לפרכת למלת העדות וכך פירושו להעלות נר תמיד מחוץ לפרוכת רצה ה' שיהיה נר אחד תמידי בדרך נס מחוץ לפרוכת, ואח"כ פירש מה משמש נס זה על זה אמר העדות באהל מועד כי נס זה יתן עדות ה' נאמנה גם באהל מועד שהכל מסתכלים שם ויראו מנר מערבי זה את שם ה' כי בקרבם הוא כי יערוך אותו אהרן מערב עד בקר ויהיה לפני ה' תמיד ולפי שנאמר שם צו את בני ישראל ויקחו אליך ש"מ שיש כאן דבר המיוחס לכל בני ישראל ויש בו דבר המיוחס אל משה לבד שהרי נאמר אליך, ע"כ הוצרך לפרש שניהם כי הדבר המיוחס אליך ולא להם הוא הדבר העומד בנס אשר עליו אמר להעלות נר תמיד עד חוקת עולם לדורותיכם, ואח"כ פירש הדבר המיוחס לכל ישראל הוא מ"ש על המנורה הטהורה יערוך את הנרות לפני ה' תמיד כי כל הנרות היו פונין מול נר מערבי זה ע"כ נאמר בכולם לפני ה' תמיד, ופירוש זה יקר. ד"א לכך נקט מראה מקום זה מחוץ לפרוכת אשר על העדות. שלא יטעו לומר כי הוא ית' צריך לאורה, שהרי הפרוכת מפסיק בין המנורה למקום השראת שכינתו ועוד ששם העדות וכולו אורה, אלא ודאי עיקר קיחה זו אליך לצרכך. (ובילקוט שעח) מסיק שלכך היו חלונות של בהמ"ק רחבות מבחוץ וצרות מבפנים להורות שלא היה השמש מאיר אל המקדש אלא אדרבה המקדש היה מאיר לכל העולם שנאמר (יחזקאל מג ב) והארץ האירה מכבודו. וכן בארנו למעלה פר' ויצא בפסוק ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש, ואולי שלכך נקט אליך לרבותא כי אפילו פני משה שהוא כפני חמה מ"מ אתה צריך לאור רוחני זה כי אין השמש מאיר אל המקדש אלא המקדש מאיר אל השמש כי ממנו יוצא השפע אל כל צבא מרום.