ביאור:מ"ג בראשית יח א
וַיֵּרָא אֵלָיו יְקֹוָק
[עריכה]וירא אליו. לבקר את החולה (ב"מ פו) אמר רבי חמא בר' חנינא יום שלישי למילתו היה ובא הקב"ה ושאל בשלומו:
סמך נמולו (לעיל יז, כז) אצל וירא. מלמד שנראה לו בשביל החולה (ד"א המילה) ד"א נמולו אתו וסמיך ליה והוא יושב פתח האהל כחם היום. וזה הוא שאמרו חכמינו ז"ל (עירובין יט, א) שאברהם יושב על פתח גיהנם ואינו מניח למי שנימול ליכנס שם, חוץ ממי שבא על הגוייה, שנמשכה ערלתו ואינו מכירו.
והנה פירוש הפרשה הזאת, אחרי שאמר כי בעצם היום הזה נמול אברהם (לעיל יז כו), אמר שנראה אליו השם בהיותו חולה במילתו, יושב ומתקרר בפתח אהלו מפני חום היום אשר יחלישנו, והזכיר זה להודיע שלא היה מתכוין לנבואה לא נופל על פניו ולא מתפלל, ואף על פי כן באה אליו המראה הזאת: (...) ואל תחוש להפסק הפרשה, כי הענין מחובר, ולכן אמר "וירא אליו" ולא אמר "וירא ה' אל אברהם". אבל בפרשה רצה לסדר כבוד הנעשה לו בעת שעשה המילה, ואמר כי נגלית עליו השכינה ושלח אליו מלאכיו לבשר את אשתו וגם להציל לוט אחיו בעבורו, כי אברהם נתבשר בבן מפי השכינה כבר, ושרה מפי המלאך שדבר עם אברהם כדי שתשמע שרה, כמו שאמר: ושרה שומעת. וזו כוונתם שאמרו (סוטה יד.) לבקר את החולה, שלא היה לדבור אלא לכבוד לו. ועוד אמרו (ב"ר מח ד) מזבח אדמה תעשה לי (שמות כ כד), ומה אם זה שבנה מזבח לשמי הריני נגלה עליו ומברכו, אברהם שמל עצמו לשמי על אחת כמה וכמה. ושמא כיוונו עוד בזה לומר שהיה לו במראה השכינה רפוי למחלת המילה, כי כן ראוי להיות כדכתיב (משלי טז טו) באור פני מלך חיים:
(...) עוד ירצה לומר כי אחר שמל אברהם אז נגלה בבשרו יו"ד רשימו קדישא (תנחומא צו), והוא אומר וירא אליו ה', והוא מאמר הזוהר (ח"א צה) וז"ל וכל מאן דשריא ביה רשימא קדישא שריא ביה שכינתא: עוד ירצה כי באמצעות המילה נראה ה' אליו בשלמות כללות אור עליון, כי יש בבחינת הראיה ברוך הוא הדרגות זו למעלה מזו ומה שהשיג אחר המילה היא נבואה שלימה, וזה הודיענו הכתוב באומרו וירא אליו ה' ולא אמר וירא ה' אליו שנתכוון לומר כי מה שהגיע מהראיה אליו היא כל בחינת הוי"ה שם הנכבד ולזה הקדים אליו ואחר כך הזכיר המושג מה שלא היה נשמע אם היה מקדים להזכיר השם קודם שיזכיר תיבת אליו ודו"ק:
וירא אליו באור פני מלך חיים ורצונו כעב מלקוש שלמה המלך ע"ה באר בכתוב הזה (משלי טז) התועלת המגעת לאדם ברצון המלך ובהסברת פניו, והמשיל רצונו לגשם שבעב מלקוש שהוא רצון הכל והכל מתאוין לו, וכן במקום אחר המשילו לטל, הוא שאמר על זה (שם יט) נהם ככפיר זעף מלך וכטל על עשב רצונו. ומה שהמשיל רצונו לשני דברים לגשם ולטל, לפי שתועלת הגשם הוא לעתיד, אין תועלתו נראית לשעתו מיד, רק בזמן הקציר ברבוי התבואה תתפרסם התועלת, ותועלת הטל בא מיד, כן רצון המלך יש בו תועלת פעמים מיד ופעמים לעתיד. וכן למדנו שלמה המלך בקצת פסוקים מספר משלי הנזק המגיע לאדם מכעס המלך אע"פ שאינו נפרע, וגם אינו עתיד להוציא כעסו מן הכח אל הפעל, ואין צריך לומר אם הוא רוצה להפרע מן המכעיסים אותו. ובאר בכלל דבריו שאם הוא כועס ואינו נפרע הנה זה שכעס עליו קראוהו פחד ורעדה, כמי ששומע נהמת שאגת אריה וקול שחל שהוא נרעד ונבהל ואע"פ שאין סופו להרע לו. ועל זה אמר נהם ככפיר זעף מלך וכטל על עשב רצונו. ואם הוא כועס ורוצה לפרע הנה זה מות, ועל זה אמר (משלי טז) חמת מלך מלאכי מות. וכשם שחמתו מות כן רצונו ואור פניו חיים, וע"ז אמר בכאן באור פני מלך חיים. וכוון שלמה בכל זה לדון ק"ו במלך מלכי המלכים הקב"ה אם במלך בשר ודם החיים דבקים באור פניו, והתועלת נמצאה ברצונו, כתועלת האדמה הנמצאת בגשם שבעב מלקוש, וכענין שכתוב (ישעיה נה) כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה, עאכ"ו בהקב"ה שהחיים אמתיים תלויים ברצונו ובהסברת פניו, כענין שכתוב (תהלים ל) כי רגע באפו חיים ברצונו. ועל זה אמר שלמה ע"ה באור פני מלך חיים, ובא ללמדנו כי החיים דבקים בגלוי שכינה. וכן מצינו גלוי שכינה על שלשה חלקים. הא' לדבור ולצוות את הנביא על מצוה ממצות התורה. והשני להגין על עבדיו הצדיקים, כענין שכתוב (במדבר יד) ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים וכבוד ה' נראה באהל מועד. והג' דרך רצון והסברת פנים כענין גילוי שכינה שבמשכן, וגילוי שכינה על אברהם גלוי שכינה שבמשכן שנא' (ויקרא ט) ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם, כי מפני שהשתדלו במצות המשכן זכו לגלוי השכינה, גלוי השכינה של אברהם כי מפני שהשתדל במצות המילה זכה לגלוי שכינה, וזהו באור פני מלך חיים, כי מלת חיים כוללת רפואה מלשון (ישעיה לח) ויחי מחליו, וכתוב (שם) ותחלימני והחייני, וכן אברהם הגיעה לו רפואה בגלוי שכינה, שהיה חולה במצות מילה ואז נתרפא כאשר נראה לו הש"י. וזהו שכתוב: וירא אליו ה' באלני ממרא והוא יושב פתח האהל כחם היום. הפרשה הזאת דבקה ומחוברת עם הפרשה של מעלה, על כן אמר וירא אליו כלומר לאברהם שהזכיר, שאלולי כן היה ראוי שיאמר וירא ה' אל אברהם, כשם שהזכיר למעלה וירא ה' אל אברם, אבל אמר וירא אליו והכוונה לומר כי בזכות המילה נראה לו השם, וכן דרז"ל לבקר את החולה:
וירא אליו. לשון רש"י, לבקר את החולה, אמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי למילתו היה ובא הקב"ה ושאל בו. והנה שלשה אנשים, המלאכים שבאו אליו בדמות אנשים. שלשה, אחד לבשר את שרה ואחד לרפאות את אברהם ואחד להפוך את סדום, ורפאל שריפא את אברהם הלך משם להציל את לוט, שאין זה שתי שליחות, כי היה במקום אחר ונצטווה בו אחר כן, או ששתיהן להצלה. ויאכלו, נראו כמי שאכלו: ובספר מורה הנבוכים (ב מב) נאמר כי הפרשה כלל ופרט. אמר הכתוב תחלה כי נראה אליו השם במראות הנבואה, ואיך היתה המראה הזאת, כי נשא עיניו במראה והנה ג' אנשים נצבים עליו. ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך, זה ספור מה שאמר במראה הנבואה לאחד מהם הגדול שבהם. ואם במראה, לא נראו אליו רק אנשים אוכלים בשר, איך אמר "וירא אליו ה'", כי הנה לא נראה לו השם לא במראה ולא במחשבה, וככה לא נמצא בכל הנבואות, והנה לדבריו לא לשה שרה עוגות, ולא עשה אברהם בן בקר, וגם לא צחקה שרה, רק הכל מראה, ואם כן בא החלום הזה ברוב ענין כחלומות השקר, כי מה תועלת להראות לו כל זה: וכן אמר (שם) בענין "ויאבק איש עמו" (להלן לב כה) שהכל מראה הנבואה. ולא ידעתי למה היה צולע על ירכו בהקיץ, ולמה אמר (להלן לב לא) כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי, כי הנביאים לא יפחדו שימותו מפני מראות הנבואה. וכבר ראה מראה גדולה ונכבדת מזאת, כי גם את השם הנכבד ראה פעמים רבות במראה הנבואה (עיין להלן כח יג, לא ג): והנה לפי דעתו זאת יצטרך לומר כן בענין לוט, כי לא באו המלאכים אל ביתו, ולא אפה להם מצות ויאכלו, אבל הכל היה מראה. ואם יעלה את לוט למעלת מראה הנבואה איך יהיו אנשי סדום הרעים והחטאים נביאים, כי מי הגיד להם שבאו אנשים אל ביתו. ואם הכל מראות נבואתו של לוט, יהיה "ויאיצו המלאכים וגו' קום קח את אשתך", "ויאמר המלט על נפשך" (להלן יט טו יז), ו"הנה נשאתי פניך" (שם כא), וכל הפרשה כלה מראה, וישאר לוט בסדום. אבל יחשוב שהיו המעשים נעשים מאליהם, והמאמרים בכל דבר ודבר מראה, ואלה דברים סותרים הכתוב, אסור לשומעם אף כי להאמין בהם: ובאמת כי כל מקום שהוזכר בכתוב ראיית מלאך או דבור מלאך הוא במראה או בחלום, כי ההרגשים לא ישיגו המלאכים, אבל לא מראות הנבואה, כי המשיג לראות מלאך או דיבורו איננו נביא, שאין הדבר כמו שהרב גוזר (במו"נ ב לד, ובהלכות יסוה"ת ז ו) כי כל נביא זולת משה רבינו נבואתו על ידי מלאך. וכבר אמרו (מגילה ג.) בדניאל אינהו עדיפי מיניה דאינהו נביאי ואיהו לאו נביא, וכן לא נכתב ספרו עם ספר הנביאים מפני שהיה עניינו עם גבריאל, אף על פי שהיה נראה אליו ומדבר עמו בהקיץ, כמו שנאמר במראה של בית שני ועוד אני מדבר בתפלה והאיש גבריאל (דניאל ט כא). וכן המראה של קץ הגאולה (שם י ד) בהקיץ היתה בלכתו עם חביריו על יד הנהר. ואין הגר המצרית מכלל הנביאות, וברור הוא גם כן שלא היה ענינה בת קול כמו שאמר הרב (במו"נ שם): והכתוב חלק נבואת משה רבינו מנבואת האבות כמה שנאמר (שמות ו ג) וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, וזה שם משמות הקדש לבורא, איננו כנוי למלאך. ורבותינו עוד למדו על החילוק שביניהם ואמרו (ויק"ר א יד) מה בין משה לכל הנביאים, רבנן אמרי כל הנביאים ראו מתוך אספקלריא שאינה מצוחצחת, הדא הוא דכתיב (הושע יב יא) ואנכי חזון הרביתי וביד הנביאים אדמה, ומשה ראה מתוך אספקלריא מצוחצחת, הדא הוא דכתיב (במדבר יב ח) ותמונת ה' יביט, כמו שהוא מפורש בויקרא רבה (שם) ומקומות אחרים (יבמות מט:), ולא נתנו בשום מקום נבואתם למלאך. ואל תשומם בעבור שכתוב (מ"א יג יח) גם אני נביא כמוך ומלאך דבר אלי בדבר ה' לאמר, כי פירושו גם אני נביא כמוך ויודע אני שהמלאך שדבר אלי בדבר ה' הוא. וזו מדרגה ממדרגות הנבואה כאשר אמר איש האלהים כי כן צוה אותי בדבר ה' (שם יג ט), ואמר כי דבר אלי בדבר ה' (שם יג יז): וכבר אמרו רבותינו (במד"ר כ ג) בענין בלעם שאמר ועתה אם רע בעיניך אשובה לי (במדבר כב לד), אני לא הלכתי עד שאמר לי הקב"ה קום לך אתם (שם שם כ), ואתה אומר שאחזור, כך הוא אומנותו, לא כך אמר לאברהם להקריב את בנו ואחר כך ויקרא מלאך ה' אל אברהם, ויאמר אל תשלח ידך אל הנער (להלן כב יב), למוד הוא לומר דבר ומלאך מחזירו וכו'. הנה החכמים מתעוררים לומר שאין הנבואה בדבור הראשון שהזכיר בו השם שוה לדיבור השני שאמר בו שהוא על ידי מלאך, אלא שהוא דרך בנביאים שיצוה בנבואה ויבטל הצואה במלאך, כי הנביא יודע כי דבר ה' הוא: ובתחלת ויקרא רבה (א ט) אמרו ויקרא אל משה, לא כאברהם, באברהם כתוב ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית מן השמים (להלן כב טו), המלאך קורא והדבור מדבר, ברם הכא אמר הקב"ה אני הוא הקורא ואני הוא המדבר. כלומר שלא היה אברהם משיג הנבואה עד הכינו נפשו בתחלה להשגת מלאך, ויעלה מן המדרגה ההיא למעלת דבור הנבואה, אבל משה מוכן לנבואה בכל עת: הנה בכל מקום יתעוררו החכמים להודיענו כי ראיית המלאך איננה נבואה ואין הרואים מלאכים והמדברים עמם מכלל הנביאים כאשר הזכרתי בדניאל, אבל היא מראה, תקרא "גלוי עינים", כמו ויגל השם את עיני בלעם וירא את מלאך ה' (במדבר כב לא), וכן ויתפלל אלישע ויאמר ה' פקח נא את עיניו ויראה (מ"ב ו יז). אבל במקום אשר יזכיר המלאכים בשם "אנשים" כענין הפרשה הזאת ופרשת לוט, וכן ויאבק איש עמו (להלן לב כה), וכן וימצאהו איש (שם לז טו), על דעת רבותינו (תנחומא וישב ב) הוא כבוד נברא במלאכים, יקרא אצל היודעים "מלבוש", יושג לעיני בשר בזכי הנפשות כחסידים ובני הנביאים. ולא אוכל לפרש. והמקום אשר תמצא בו ראיית ה' ודבור מלאך, או ראיית מלאך ודבור ה', ככתוב בדברי משה בתחילת נבואתו (שמות ג ב-ד), ובדברי זכריה (ג א-ב), עוד אגלה בו דברי אלהים חיים ברמיזות (עיין שמות ג ב).
עוד ירצה כי באמצעות המילה נראה ה' אליו בשלמות כללות אור עליון, כי יש בבחינת הראיה ברוך הוא הדרגות זו למעלה מזו ומה שהשיג אחר המילה היא נבואה שלימה, וזה הודיענו הכתוב באומרו וירא אליו ה' ולא אמר וירא ה' אליו שנתכוון לומר כי מה שהגיע מהראיה אליו היא כל בחינת הוי"ה שם הנכבד ולזה הקדים אליו ואחר כך הזכיר המושג מה שלא היה נשמע אם היה מקדים להזכיר השם קודם שיזכיר תיבת אליו ודו"ק:
והנה פירוש הפרשה הזאת, אחרי שאמר כי בעצם היום הזה נמול אברהם (לעיל יז כו), אמר שנראה אליו השם בהיותו חולה במילתו, יושב ומתקרר בפתח אהלו מפני חום היום אשר יחלישנו, והזכיר זה להודיע שלא היה מתכוין לנבואה לא נופל על פניו ולא מתפלל, ואף על פי כן באה אליו המראה הזאת:
באלוני ממרא. להודיע המקום אשר בו נימול. וזה גילוי השכינה אליו למעלה וכבוד לו, כענין שבא במשכן ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם (ויקרא ט כג), כי מפני השתדלותם במצות המשכן זכו לראיית השכינה. ואין גלוי השכינה כאן וכאן לצוות להם מצוה או לדבור כלל, אלא גמול המצוה הנעשית כבר, ולהודיע כי רצה האלהים את מעשיהם, כענין שנאמר (תהלים יז טו) אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך. וכן ביעקב אמר (להלן לב ב) ויפגעו בו מלאכי אלהים, ואין שם דבור ולא שחדשו בו דבר, רק שזכה לראיית מלאכי עליון, וידע כי מעשיו רצויים. וכן היה לאברהם בראיית השכינה זכות והבטחה. וכן אמרו (מכילתא שירתא ג) ביורדי הים, שאמרו "זה אלי ואנוהו" ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא, זכות להם בעת הנס הגדול שהאמינו בה' ובמשה עבדו. ופעמים יבא בשעת הקצף ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים וכבוד ה' נראה באהל מועד אל כל בני ישראל (במדבר יד י), ויהיה זה להגין על עבדיו הצדיקים ולכבודם.
וירא אליו ה'. יש לדעת למה שינה הכתוב להקדים הרואה קודם הנראה שהתחיל לדבר בו שהיה לו לומר וירא ה' אליו וכמו כן מצינו שדבר בכל המקומות הקודמות (י"ב ז') וירא ה' אל אברם וגו' לזרעך וגו', וירא ה' אל וגו' אני אל שדי (יז א): עוד צריך לדעת מה נאמר לאברהם בנבואה זו. ורז"ל אמרו (ב"מ פ"ו:) כי בא לבקרו מכאב מילתו, אלא שלא הוזכר רמז לדבר זה בכתוב: ונראה כי כוונת הכתוב הוא שבא להודיע שהשרה ה' שכינתו עליו ונעשה מרכבה לשכינה, ותמצא שאמרו ז"ל (ב"ר פמ"ז) שהאבות מרכבה לשכינה. והוא אומרו וירא אליו ה' שגילה ה' שכינתו אליו, ולזה הקדים תיבת אליו להזכרת ה' לומר שנתגלית עליו השכינה מה שלא נשמע באומרו וירא ה' אליו כי ה' יפסיק בין הגילוי למתגלה בו והבן. ולזה תמצא שלא נאמר עוד וירא בכל הנבואות הנאמרות לאברהם אחרי זאת אלא ויאמר ה' כי מצוי הוא לפניו עטרה לראשו:
וירא אליו ה' באלני ממרא. כי שם נמול אברהם אז, וכל ביתו נמולו אתו, שם הופיע האל יתברך שכינתו לעמד בברית, כמשפט לכל כורתי ברית, כענין "אתם נצבים וכו' לעברך בברית" (דברים כט, ט יא). וכענין "ויכרת.. לפני ה'.. ויעמד כל העם בברית" (מלכים ב כג, ג). ונראה לאברהם שהיה מוכן מכלם לאותה המראה. וכן ענין "ויפגשהו ה'" שמות ד, כד, שלא נראה שם לדבר עם משה, אבל הופיע שכינתו לקבל ברית בנו, כאמרו "ביני וביניכם.. לדרתיכם" (לעיל יז, יא יב). ואולי בשביל זה נהגו להכין כסא בעת המילה ובמקומה.
וירא אליו ה'. האיך שבאו אליו שלשה אנשים שהיו מלאכים. שבהרבה מקומות כשנראה המלאך קוראו בלשון שכינה כדכתיב כי שמי בקרבו שלוחו כמותו. וכן וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה וכתוב שם וירא ה' כי סר לראות:
וירא הנה קצת אמרו כי השם ג' אנשים הוא אחד והוא ג' ולא יתפרדו. והנה שכחו ויבאו שני המלאכים סדומה ומפרשים אמרו שהשם נראה אליו במראות נבואה ואחר כן נשא עיניו וראה ג' מלאכים האחד בא לבשר שרה והשנים הלכו לסדום האחד להשחית והשני להציל את לוט.
וירא אליו ה'. יש לדעת למה שינה הכתוב להקדים הרואה קודם הנראה שהתחיל לדבר בו שהיה לו לומר וירא ה' אליו וכמו כן מצינו שדבר בכל המקומות הקודמות (י"ב ז') וירא ה' אל אברם וגו' לזרעך וגו', וירא ה' אל וגו' אני אל שדי (יז א): עוד צריך לדעת מה נאמר לאברהם בנבואה זו. ורז"ל אמרו (ב"מ פ"ו:) כי בא לבקרו מכאב מילתו, אלא שלא הוזכר רמז לדבר זה בכתוב: ונראה כי כוונת הכתוב הוא שבא להודיע שהשרה ה' שכינתו עליו ונעשה מרכבה לשכינה, ותמצא שאמרו ז"ל (ב"ר פמ"ז) שהאבות מרכבה לשכינה. והוא אומרו וירא אליו ה' שגילה ה' שכינתו אליו, ולזה הקדים תיבת אליו להזכרת ה' לומר שנתגלית עליו השכינה מה שלא נשמע באומרו וירא ה' אליו כי ה' יפסיק בין הגילוי למתגלה בו והבן. ולזה תמצא שלא נאמר עוד וירא בכל הנבואות הנאמרות לאברהם אחרי זאת אלא ויאמר ה' כי מצוי הוא לפניו עטרה לראשו: עוד ירצה לומר כי אחר שמל אברהם אז נגלה בבשרו יו"ד רשימו קדישא (תנחומא צו), והוא אומר וירא אליו ה', והוא מאמר הזוהר (ח"א צה) וז"ל וכל מאן דשריא ביה רשימא קדישא שריא ביה שכינתא: עוד ירצה כי באמצעות המילה נראה ה' אליו בשלמות כללות אור עליון, כי יש בבחינת הראיה ברוך הוא הדרגות זו למעלה מזו ומה שהשיג אחר המילה היא נבואה שלימה, וזה הודיענו הכתוב באומרו וירא אליו ה' ולא אמר וירא ה' אליו שנתכוון לומר כי מה שהגיע מהראיה אליו היא כל בחינת הוי"ה שם הנכבד ולזה הקדים אליו ואחר כך הזכיר המושג מה שלא היה נשמע אם היה מקדים להזכיר השם קודם שיזכיר תיבת אליו ודו"ק: עוד ירצה לומר וירא אליו פי' לצורכו של אברהם בא האלהים, וכאן רמז מה שאמרו ז"ל לבקרו. וז"ל רבותינו במסכת מציעא (פו:) אמר רבי חמא בר חנינא יום ג' למילתו היה ובא ה' ושאל בו עכ"ל.
וירא אליו ה' באלני ממרא והוא יושב פתח האהל כחם היום. הפרשה הזאת דבקה ומחוברת עם הפרשה של מעלה, על כן אמר וירא אליו כלומר לאברהם שהזכיר, שאלולי כן היה ראוי שיאמר וירא ה' אל אברהם, כשם שהזכיר למעלה וירא ה' אל אברם, אבל אמר וירא אליו והכוונה לומר כי בזכות המילה נראה לו השם, וכן דרז"ל לבקר את החולה:
וירא אליו ה' באלוני ממרא. לא נאמר וירא ה' אל אברהם, לפי ששמו ועצמותו היו שני הפכים, כי שמו אברהם על שם אב המון גוים מורה על השררה וההתנשאות. ועצמותו היה עניו מכל כי כן מורה מה שאמר ואנכי עפר ואפר. וכדי שלא יאמרו שהקב"ה נגלה ביותר על הגדולים מצד גדולתם על כן לא אמר וירא ה' אל אברהם להורות שלא מצד היותו אב המון גוים נראה אליו ה', כי אם מצד מהות עצמותו כי היה עניו ושפל ברך וכמו שאמרו רז"ל (שבת צב) אין הקב"ה משרה שכינתו כי אם על חכם גבור עשיר ועניו לכך נאמר וירא אליו בשביל עצמותו המורה על הענוה ולא בעבור שמו המורה על ההפך. דבר אחר, בהפך זה כי מתחלה נגלה ה' אליו מצד היותו אברם אב לארם מצד שהכניסם תחת כנפי השכינה ודומה כאילו ילדם ומצד שהיה אב לכולם נגלה אליו ה' אבל מצד עצמותו לא היה ראוי עדיין לראות פני השכינה לפי שהיה ערל ובעל מום, ועכשיו שנמול נראה אליו ה' אפילו מצד עצמותו
עוד ירצה לומר וירא אליו פי' לצורכו של אברהם בא האלהים, וכאן רמז מה שאמרו ז"ל לבקרו. וז"ל רבותינו במסכת מציעא (פו:) אמר רבי חמא בר חנינא יום ג' למילתו היה ובא ה' ושאל בו עכ"ל. וצריך לדעת טעמו מי הגיד לו כי יום ג' היה, ואם ממה שאמר הכתוב (וישלח לד כה) ביום השלישי בהיותם וגו' והלא מדברי רבותינו במס' שבת דף קל"ד משמע בפירוש כי יום א' וב' הוא מסוכן יותר מיום ג'. והגם שחילק שם בין גדול לקטן שהגדול לא סליק בשרא הייא, זה דוקא לענין יום הג' אבל יום א' וב' לכל הוא מסוכן ביותר מיום הג': ואל יקשה לך מבני יעקב שלא באו על החללים ביום א' וב', כי שם לא נתנו לב לזמן המסוכן בו יותר אלא לזמן שהם חלושים יותר שלא יעמדו כנגדן ובערך זה יום ג' הם יותר חלושים בו מיום א' וב' אבל בענין הביקור כיון שיום א' וב' הם בחוזק הסכנה יותר מיום ג' ולפחות שוים אליו מי יאמר כי לא בא הקב"ה בימים הראשונים. וראיתי בגירסת הטור (יו"ד של"ה) שלא כתב יום ג' אלא מלמד שבא הקב"ה לבקר את החולה, אלא בתלמוד שלפנינו גרסי' יום ג' וכו': והנה לפי מה שכתב הר"ן כי יום א' הוא המסוכן ויום ג' אבל יום ב' העלה שאין מחללין עליו השבת יש טעם בדבר כיון דיום ב' אין בו מיחוש סכנה דן בו ה' משפט ג' שעות ראשונות שביום שאין מבקרין בהם ויום א' גם כן לא בקרו מטעם מה שאמרו בנדרים דף מ' וז"ל רבא יומא קמא דחליש אמר להו לא תגלו לאינש כי היכי דלא ליתרע מזליה ופירש"י כי היכי דלא לישתעי מילי עילויה ע"כ. והוא הטעם שלא אמר רב חמא שבקרו ה' ביום א' כדי שלא ישתעו וכו', ומה גם בבוא מלך גדול אוושא מלתא בפרסום כל העולמות. והגם שאמרו בירושלמי דפאה (פ"ג) כי הקרובים נכנסים מיד לבקרו ופסקו מהרי"ק סי' של"ה יעוין שם דבריו והטעם הוא כי הקרובים לא אוושא מלתא וכן כתבו האחרונים אין להקשות כי ה' אלהינו קרוב לנו מאוד, שעל כל פנים ישנו בפרסום ואוושא מלתא אלא לסברת האומר שאין הפרש בו בין יום א' ויום ב' וכולן מסוכנים מיום ג' צריך לדעת למה אמר יום ג', ואולי כי הסוברים כן גורסים כגירסת הטור:
ומה שאמרו (ב"מ פו) יום שלישי למילתו היה כו'. נראה שבעל מדרש זה סובר שאברהם נימול ביו"כ כמו שלמדו (בפרקי דר"א כט) מן פסוק בעצם היום הזה. וא"כ על כרחך לא נראה אליו ה' ביום ראשון למילה כי אברהם עשה סעודה למלאכים והאכילם וגם בני ביתו בשלו ועשו מלאכה ביום ההוא, שהרי למ"ד פרוס הפסח היה והאכילם מצות, אם כן ודאי לא רצה להעבירם מעל מצות ה' ואת"ל שיום זה היה יום א' של פסח, מ"מ הרי אין מבשלים ביום טוב לצורך א"י. והוא היה מסופק שמא הם ערביים וביו"כ איך בשלו להם ואיך האכילם כי שמא הם צדיקים, אלא ודאי שביום א' למילה לא נגלה אליו ה'. ואם כן קשה למה לא נגלה אליו ביום א', אלא ודאי שלפי שעדיין אין הכאב גדול כל כך, וא"כ גם בשני לא נגלה אליו כי אם ביום הג' כי אז הכאב גדול, כמו שאמרו (בראשית לד כה) ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. אבל מסברא הייתי אומר שגם ביום ראשון בקרו אע"פ שאין הכאב גדול כל כך, אלא ממה שיום א' היה יום כיפור, או פסח, אנו למידין שהקפיד דווקא על יום שהכאב גדול בו ביותר.
בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא
[עריכה]באלוני ממרא. הוא שנתן לו עצה על המילה לפיכך נגלה אליו בחלקו (ב"ר):
באלוני ממרא. להודיע המקום אשר בו נימול. וזה גילוי השכינה אליו למעלה וכבוד לו, כענין שבא במשכן ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם (ויקרא ט כג), כי מפני השתדלותם במצות המשכן זכו לראיית השכינה. ואין גלוי השכינה כאן וכאן לצוות להם מצוה או לדבור כלל, אלא גמול המצוה הנעשית כבר, ולהודיע כי רצה האלהים את מעשיהם, כענין שנאמר (תהלים יז טו) אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך. וכן ביעקב אמר (להלן לב ב) ויפגעו בו מלאכי אלהים, ואין שם דבור ולא שחדשו בו דבר, רק שזכה לראיית מלאכי עליון, וידע כי מעשיו רצויים. וכן היה לאברהם בראיית השכינה זכות והבטחה. וכן אמרו (מכילתא שירתא ג) ביורדי הים, שאמרו "זה אלי ואנוהו" ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא, זכות להם בעת הנס הגדול שהאמינו בה' ובמשה עבדו. ופעמים יבא בשעת הקצף ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים וכבוד ה' נראה באהל מועד אל כל בני ישראל (במדבר יד י), ויהיה זה להגין על עבדיו הצדיקים ולכבודם.
וירא באלוני ממרא. פירש"י הוא שנתן לו עצה על המילה. ותימה וכי אדם חשוב וצדיק כאברהם ונתנסה בעשר נסיונות ועמד בכולן ולא שאל עצה איך שאל עצה על המילה שצוהו הקב"ה. וי"ל שחס ושלום שישאל עצה אם ימול אם לאו אלא אם יעשה בצנעה או בפרהסיא וממרא נתן לו עצה לעשותה בפרהסיא כדי שיראו העולם וימולו אחריו והיינו דכתיב בעצם היום הזה נימול אברהם בעצומו של יום. ד"א ששאל לו עצה מאיזה מקום ימול והוא נתן לו עצה שימול במקום זכרות כדכתיב המול לכם כל זכר ממקום שניכר בין זכר לנקבה. ד"א כשצוה הקב"ה למול כל אנשי ביתו הלך אצל ענר ואשכול לשאול מה יעשה על אנשי ביתו שאינן רוצין להמול ולא ידעו מה להשיב לו הלך אצל ממרא ונתן לו עצה שימול עצמו וישמעאל בנו תחלה וכשיראו כן אז יקבלו להמול וכן עשה בעצם היום הזה נמול אברהם וישמעאל בנו והדר כתיב וכל אנשי ביתו נמולו אתו. ואי קשיא ממרא שנתן לו עצה מדוע לא מל עצמו לסוף נמול כדאיתא באגדה.
ולהורות על זה שמראה זו היתה בעבור המילה נראה אליו באלוני ממרא, כי לדעת רש"י הוא שנתן לו עצה על המילה, ונראה שלמד זה ממה שנאמר באלוני לשון רבים, וכי היה בפעם ההוא בהרבה אלוני, היה לו לומר באלון ממרא, כי אע"פ שאלונים הרבה היו לממרא והיו אהלי אברהם מתפשטים בכולם, מ"מ היה די כשיתפשט זוהר זיו שכינתו ית' באותו אלון שהיה אברהם בעצמו שוכן בו, אלא ודאי לפי שהיה לממרא איזו זכות וחלק במצות המילה על כן נראה ה' בכל אלוניו, ומטעם זה נאמר גם כן וירא אליו כדי שלא תאמר שמא כל ילידי ביתו של אברהם היו באותן אלונים וכולם נמולו ע"כ יזרח אור ה' על כולם ולא בעבור ממרא, ת"ל וירא אליו ה' למעט כל ילידי ביתו ומקנת כספו ואם כן ודאי זכותו של ממרא גרמה כאמור. ויתכן לומר באלוני אינו לשון מישור, אלא מקום שהיה בו אילנות של ממרא ויוכיח על זה מה שנאמר והשענו תחת העץ כי היו שם אילנות הרבה, ודרז"ל (שבת קח) מנין למילה שהיא באותה מקום נאמר ערלה באילנות ונאמר ערלה כאן מה להלן מקום שעושה פירות אף המילה במקום שעושה פירות. וכן מצינו במדרש (בר"ר מו ה) שהיה אברהם מסופק מהיכן ימול אם מן הפה או מן האוזן או מן הלב כו' על כן נגלה אור ה' אל כל האילנות כמראה מקום לומר הסתכל באילנות אלו ותלמוד מהם כי עיקר זריחת כבוד ה' על מקום שעושה פירות ומזה למוד היקש שתחזה אלוה מבשרך מצד מקום הדומה לאילנות. ומ"מ קשה למה הזכיר הכתוב שהיו אילנות של ממרא ועוד איך עשה אברהם קודם שזרחה עליו כבוד ה', אלא ודאי שממרא נתן לו עצה מסברא שהמילה במקום שעושה פירות והסכים ה' על ידו שנראה אליו כבוד ה' באלוני ממרא, ובזה מיושב הכל כי פירוש יקר הוא.
באלוני ממרא. הודיענו המקום שבו נמול, ושם נתן לו שכר באותו מקום עצמו בגלוי שכינה. ומצינו שהשכינה נגלית לנביאים, באש ברוח במים ובארץ. באש למשה על הסנה, שנא' (שמות ג) וירא והנה הסנה בוער באש, גם לכל ישראל בסיני הוא שכתוב (דברים ד) ודבריו שמעת מתוך האש, וכתיב (שמות כד) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת. ברוח לאליהו, שנא' (מלכים ב ב) ויהי בהעלות ה' את אליהו בסערה השמים וגו' והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים וגו' (מלכים א יט). וכן באיוב (איוב לח) ויען ה' את איוב מן הסערה. במים ליחזקאל, שנא' (יחזקאל א) ויהי בשלשים שנה ברביעי בחמשה לחדש ואני בתוך הגולה על נהר כבר, וכתיב (שם) ואשמע את קול כנפיהם כקול מים רבים. בארץ הוא שכתוב (ישעיה ו ג) מלא כל הארץ כבודו, וכתיב (יחזקאל מג) והארץ האירה מכבודו. וכאן נגלה לאברהם באילן, והוא שכתוב באלוני ממרא. וממרא הוא אחד מחבריו, שכן כתיב באברהם (בראשית יד) והוא שוכן באלוני ממרא האמורי אחי אשכול ואחי ענר והם בעלי ברית אברם, והיה יכול לומר בערבות ממרא ואמר באלוני ללמדך שהיו שם אילנות. וממה שאמר והשענו תחת העץ, למדנו שלא היה שם אלא אילן אחד. ולמה נגלה לאברהם באילן, לפי שבשרו שיוליד אחרי זקנתו כאילן זה שכתוב בו (איוב יד ז ט) כי יש לעץ תקוה אם יכרת ועוד יחליף ויונקתו לא תחדל אם יזקין בארץ שרשו ובעפר ימות גזעו. מריח מים יפריח ועשה קציר כמו נטע, ועוד שהצדיקים נמשלו לעץ, והוא שכתוב (תהלים א) והיה כעץ שתול על פלגי מים. וכן פירש רבינו חננאל ז"ל:
ולהורות על זה שמראה זו היתה בעבור המילה נראה אליו באלוני ממרא, כי לדעת רש"י הוא שנתן לו עצה על המילה, ונראה שלמד זה ממה שנאמר באלוני לשון רבים, וכי היה בפעם ההוא בהרבה אלוני, היה לו לומר באלון ממרא, כי אע"פ שאלונים הרבה היו לממרא והיו אהלי אברהם מתפשטים בכולם, מ"מ היה די כשיתפשט זוהר זיו שכינתו ית' באותו אלון שהיה אברהם בעצמו שוכן בו, אלא ודאי לפי שהיה לממרא איזו זכות וחלק במצות המילה על כן נראה ה' בכל אלוניו, ומטעם זה נאמר גם כן וירא אליו כדי שלא תאמר שמא כל ילידי ביתו של אברהם היו באותן אלונים וכולם נמולו ע"כ יזרח אור ה' על כולם ולא בעבור ממרא, ת"ל וירא אליו ה' למעט כל ילידי ביתו ומקנת כספו ואם כן ודאי זכותו של ממרא גרמה כאמור. ויתכן לומר באלוני אינו לשון מישור, אלא מקום שהיה בו אילנות של ממרא ויוכיח על זה מה שנאמר והשענו תחת העץ כי היו שם אילנות הרבה, ודרז"ל (שבת קח) מנין למילה שהיא באותה מקום נאמר ערלה באילנות ונאמר ערלה כאן מה להלן מקום שעושה פירות אף המילה במקום שעושה פירות. וכן מצינו במדרש (בר"ר מו ה) שהיה אברהם מסופק מהיכן ימול אם מן הפה או מן האוזן או מן הלב כו' על כן נגלה אור ה' אל כל האילנות כמראה מקום לומר הסתכל באילנות אלו ותלמוד מהם כי עיקר זריחת כבוד ה' על מקום שעושה פירות ומזה למוד היקש שתחזה אלוה מבשרך מצד מקום הדומה לאילנות. ומ"מ קשה למה הזכיר הכתוב שהיו אילנות של ממרא ועוד איך עשה אברהם קודם שזרחה עליו כבוד ה', אלא ודאי שממרא נתן לו עצה מסברא שהמילה במקום שעושה פירות והסכים ה' על ידו שנראה אליו כבוד ה' באלוני ממרא, ובזה מיושב הכל כי פירוש יקר הוא.
וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם:
[עריכה]ישב. (ב"ר) ישב כתיב בקש לעמוד א"ל הקב"ה שב ואני אעמוד ואתה סימן לבניך שעתיד אני להתיצב בעדת הדיינין והן יושבין שנאמר (תהלים פב) אלהים נצב בעדת אל:
והוא ישב. פי' רש"י חסר כתיב בקש לעמוד אמר ליה הקב"ה שב ואתה סימן לבניך כו'. וכל משכיל ישתומם על המראה מה ענין ישיבה זו לישיבת הדיינים ולמה הראה לו ה' כזאת בישיבה זו דווקא. על כן אומר אני מדלא הזכיר במראה זו שום דבור או ציווי, ודאי תכלית מראה זו היתה לאברהם להודיעו רשעת אנשי סדום, והפסיק באמרו והנה שלשה אנשים נצבים עליו דהיינו הכנסת אורחים כי על ידי זה יסכים אברהם עם הקב"ה להפוך את סדום, שנאמר בהם (יחזקאל טז מט) הנה זה היה עון סדום אחותך וגו' ויד עני ואביון לא החזיקה. וידוע שאורח ברגליו לא יבא וראיה מן המלאכים שלא רצו ליתן להם אכסניא ורצה הקב"ה לגלות לאברהם ע"י המלאכים שנזדמנו לו כי היה גלוי לפניו ית' שלא יתנו למלאכים אכסניא, ועל כן ידע אברהם בזה כי בדין הם חייבים כלייה. וקרוב לשמוע שהושיב הקב"ה בית דין שלמעלה ובית דין שלמטה על אנשי סדום לעשות בהם משפט מוסכם משתי בתי דינין אלו כמ"ש וה' המטיר על סדום וגו' מאת ה'. וכל מקום שכתוב וה', הוא ובית דינו, ועל כן נאמר מאת ה', שבית דינו לקחו המטר ההוא מאת ה', ואת אברהם הושיב בבית דין שלמטה כי מצינו שהקב"ה מושיב את האבות בדין כמ"ש (מיכה ו ב) שמעו הרים את ריב ה' והאתנים מוסדי ארץ. וכארז"ל (שבת פט) לעתיד יאמר הקב"ה לאברהם בניך חטאו כו' וכמ"ש המכסה אני מאברהם וגו' כי ידעתיו וגו' לעשות צדקה ומשפט. כי בסיבה זו יסכים עליהם לאבדן יען כי לא עשו צדקה ומשפט כאשר סופר מדייני שקרי של סדום (סנהדרין קט) או יאמר מאחר שאברהם אב המון גוים אולי יהפך בזכותם לעשות פשרה וזהו צדקה ומשפט כי איזו משפט שיש בו צדקה הוי אומר זה ביצוע. ואחר שהושיב את אברהם בדין על אנשי סדום, על כן אמר לו הקב"ה שב ואתה סימן לבניך כו' ומה שפירש"י, שהקב"ה עומד והם יושבים נראה שלמד זה ממה שנאמר והוא יושב, כי מלת והוא, נראית מיותרת כי הל"ל וישב אברהם בתחלת הענין ואח"כ היה לו לומר וירא אליו ה', אלא והוא יושב בא למעט השכינה מישיבה, כי ישב חסר יש במשמעותו לשון עבר כאלו אמר שישב לשעבר אבל עכשיו לא ישב. וקרי ביה גם יושב, ואם כן הכל במשמע. וטעם לדבר לפי שארז"ל (אבות ד כב) שהקב"ה הוא העד הוא הבעל דין הוא הדיין, על כן עמד הקב"ה תחלה להודיע לנו כי הוא ית' הבעל דין והעד כי דרכם בעמידה דווקא, וכמ"ש (מיכה ו ב) כי ריב לה' עם עמו ועם ישראל יתוכח. הרי שהוא ית' הבעל דין, ועל כן עמד הקב"ה כדי שילמדו ממנו שכל בעל דין ועד דינם בעמידה, כמו שלמדו מן פסוק (דברים יט יז) ועמדו שני האנשים אשר להם הריב. ואח"כ נעשה הקב"ה גם לדיין וישב לו עם הדיינים כמ"ש (תהלים פב א) אלהים נצב בעדת אל, וזהו בשעת הויכוח והטענות והעדות, ואח"כ בקרב אלהים ישפוט, יושב ביניהם ושופט וזהו פירוש יקר ונכבד.
פתח האהל. לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו: כחם היום. (ב"מ פו) הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים הביא המלאכים עליו בדמות אנשים:
והנה פירוש הפרשה הזאת, אחרי שאמר כי בעצם היום הזה נמול אברהם (לעיל יז כו), אמר שנראה אליו השם בהיותו חולה במילתו, יושב ומתקרר בפתח אהלו מפני חום היום אשר יחלישנו, והזכיר זה להודיע שלא היה מתכוין לנבואה לא נופל על פניו ולא מתפלל, ואף על פי כן באה אליו המראה הזאת:
כחום היום. שעת אכילה והיא שעה רביעית שהתחיל היום לחום ואז מאכל כל אדם. וכדפי' רב פפא בריש מסכת שבת. ועמד פתח האהל לראות אם יעבור אדם לעת מאכל ויכניסנו לביתו:
והוא יושב פתח האהל כחם היום. ע"ד הפשט לפי שהיה חלוש ממצות המילה היה יושב שם כחום היום, כי השמש מרפא בכנפיה: וע"ד המדרש כחום היום, ארבע שעות מן היום היה שהוא עת האוכל, והיה ממתין לאורחים שם:
והוא יושב פתח האהל כחום היום. הורה שמב' צדדים היה ראוי לראות פני השכינה. האחד הוא, שישב פתח האהל לראות אם יבואו אורחים ובזכות הצדקה האדם זוכה ורואה פני השכינה, שנאמר (תהלים יז טו) אני בצדק אחזה פניך. ובזה מיושב כ"ף של כחום היום כי הל"ל בחום היום אלא שעשה כמעשה חום השמש המצפה לעשות צדקה שנאמר (מלאכי ג כ) שמש צדקה ומרפא בכנפיה. כי בחסדי הש"י השמש זורחת כמ"ש (תהלים קלו ז) לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו. ב' מצד שישב בחום היום לבקש שמש מרפא בכנפיה על כן היה מן הראוי להגלות אליו כבוד ה' לבקר את החולה.
כחם היום. מה צורך לכתוב היום אלא להודיעך כי בלוט כתיב ויבאו המלאכים סדומה בערב ולכך אמר להם לוט סורו נא אל בית עבדכם ולינו אבל אברהם לפי שבאו אליו כחם היום בבקר שאין דרך אורחים ללון אלא לאכול ולעבור לפיכך לא אמר להם ללון אלא וסעדו לבכם ואחר תעבורו:
כחם היום. כבר אמרנו למעלה כי בישיבה זו הושיב הקב"ה בדין את אברהם לאמר שמעו הרים את ריב ה'. כי אין דורש את אלהים בארץ ומצינו שרוב משפט הרשעים בבקר שנאמר (תהלים קא ח) לבקרים אצמית כל רשעי ארץ. וכן נאמר באנשי סדום השמש יצא על הארץ ולוט בא צערה וה' המטיר על סדום. וטעמו של דבר כי מצינו שאברהם בא לכלל ידיעת הש"י מתוך מהלך השמש ותנועתו. וכן פירש בעקידה פר' בראשית על פסוק וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים (דברים ד לט) כשתדע מהלך הגלגל היומי ותנועתיו תכיר ותדע כי ה' הוא האלהים. ופירש הרב שזהו המרגליות הטובה שהיתה תלויה בצוארו של אברהם (ב"ב טז) כי הוא היה קורא בגרון מציאת השי"ת ובמותו תלה ידיעה זו בגלגל חמה כאמור אם כן בוקר ויודע מציאתו לכל בריה, והרשעים אשר לא ידעו ולא יבינו אל פעולת ה' ומעשה ידיו לא ראו, דינם גרמו לבוקר, כי הבוקר מחייבם ומקטע רגליהון דרשיעי, על כן אמר שאברהם נראה אליו ה' שנאמר וירא אליו ה', והוא ישב פתח האהל כחם היום, כי היה מחשב במהלך השמש המחמם היום ומתוך חקירה נראה אליו ה', אבל אנשי סדום אשר לא ידעו את ה' נדונו כצאת השמש, לכן נאמר כחם היום כי זה הדבר אשר עליו נחתם גזר דין של סדום. ד"א לכך הזכיר כחם היום. כי כל דיין צריך שיראה כאילו הגיהנם פתוח תחתיו (זהר שמות קיז), וכבר ידעת שלשון כחם היום נדרש על הגיהנם כמו שנאמר (מלאכי ג יט) וליהט אותם היום הבא וגו'. ולמדו מכאן שאברהם אינו מניח לגיהנם כל הנמולים, כך לפי דרכינו יפרש זה על זה הדיינים.
[מובא בפירושו לשמות פרק י"ט פסוק כ'] וירד ה' על הר סיני. לשון ירידה בהקב"ה בכל מקום הוא ענין הראותו וגלויו בהשגת השכל והוא כלשון (בראשית יח) וירא אליו ה' האמור באברהם וכן תרגם ואתגלי כתרגום וירא, אבל אחז הכתוב לשון ירידה כי גלוי שכינה אל התחתונים ירידה היא אצל מעלות הגבוה. ובאור וירד ה' בכאן שנראה ה' המיוחד לעיני כל העם כי כן הזכיר למעלה כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם, כי מתוך שראו הכבוד כאש אוכלת בראש ההר ידעו והבינו כי שם ה' המיוחד ואל הכוונה הזאת נאמר וירד ה', לא שיראו ה' המיוחד שהרי כתיב (שמות לג) כי לא יראני האדם וחי. וכן הענין באברהם שנאמר וירא אליו ה' יגיד כי ה' המיוחד נראה לאברהם וכבר ידוע כי האבות לא השיגו השם המיוחד ולא נראה להם רק באל שדי שהוא השער לה', ולכך הוצרך לומר והוא יושב פתח האהל שהוא באור לוירא אליו למדך הכתוב כי הראותו לאברהם מתוך פתח האהל היה כדי שלא תבין שנראה לו ה' המיוחד ממש, וכן בכאן בוירד ה' שוה בשוה כי גלוי ה' המיוחד לעיני כל העם מתוך מראה הכבוד שהיו רואים כאש אוכלת היה:
שייך לפסוק מאוחר
[עריכה]ופירוש ויאכלו כי נאכל הלחם כטעם אשר תאכל האש:
וענין ויאכלו, אמרו חכמים (ב"ר מח יד) ראשון ראשון מסתלק. וענין ההסתלקות תבין אותו מדבר מנוח אם תזכה אליו.