ביאור:מ"ג בראשית יז א
וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא יְקֹוָק אֶל אַבְרָם
[עריכה]וירא ה'. המראה בכל מקום היא מדרגה למטה מן הנבואה, ועל זה אמר "ושמי ה' לא נודעתי להם" (שמות ו, ג).
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי
[עריכה]אני אל שדי. אני הוא שיש די באלהותי לכל בריה לפיכך התהלך לפני ואהיה לך לאלוה ולפטרון. וכן כל מקום שהוא במקרא פירושו כך די שלו והכל לפי הענין:
אל שדי. שם התואר וטעמו תקיף וכן כקול שדי. והיה שדי בצריך כי טעמו כטעם ושית על עפר בצר. ושדי על משקל לבי דוי. ורבים פירשוהו מגזרת שודד. שהוא מנצח והתגבר.
אל שדי. שני שמות כל אחד תאר לעצמו ופירוש "אל" תקיף, מלשון אלי מואב (שמות טו טו). ופירוש "שדי" אמר רש"י שיש די באלהותי לכל בריה. ובספר מורה הנבוכים (א סג) פירש הרב כלומר, שאינו צריך במציאות מה שנמצא, ולא בקיום מציאותו, לזולתו, אבל מציאותו תספיק בעצמה: ורבי אברהם פירשו בשם הנגיד ז"ל מגזרת שודד, כלומר מנצח ומשודד מערכות השמים. וזהו הנכון, כי היא מדת הגבורה מנהגת העולם שיאמרו בה החכמים (ב"ר לה ד) "מדת הדין של מטה":
אני אל שדי. אני הוא שיש די במציאותי לפעלה המיחדת לי, והיא הבריאה, שלא יפל בה נושא מתפעל, ולכן לא יצטרך הבורא בפעלו שיהיה זולתו שום נמצא במציאות. והפך זה יקרה לכל נמצא זולת הבורא, כי אמנם לא יפעל שום פעל זולתו, אם לא נמצא איזה נושא מתפעל ממנו, וכן לא יתפעל שום מתפעל, אם לא ימצא איזה פעל שיפעל בו. ומזה יתחיב במופת ראיה מציאות הבורא ויחודו ושלמות פעלו על כל פעל זולתו אצל כל מתבונן. וכל זה הורה האל יתברך לאבות. אמנם מופת סבה על הבריאה היוצא מן השם המיחד לא הודיע עד משה רבנו, כאמרו "וארא וכו' ושמי ה' לא נודעתי להם".
וטעם להזכיר השם הזה בפרשה הזאת לירא אברהם וימול. והנכון כי השם הנכבד והנורא נקרא כנגדו. וזה שם התאר כנגד המעשה כי העולם עומד על אלה שני השמות. והמבין סוד השם יאמין:
וטעם להזכיר עתה זה השם, כי בו יעשו הנסים הנסתרים לצדיקים, להציל ממות נפשם, ולחיותם ברעב, ולפדותם במלחמה מיד חרב, ככל הנסים הנעשים לאברהם ולאבות, וככל הבאים בתורה בפרשת אם בחקותי (ויקרא כו ג-מו) ובפרשת והיה כי תבא (דברים כח א- סח) בברכות ובקללות שכולם נסים הם, כי אין מן הטבע שיבואו הגשמים בעתם בעבדנו האלהים, ולא שיהיו השמים כברזל כאשר נזרע בשנה השביעית, וכן כל היעודים שבתורה, אבל כולם נסים ובכולם תתנצח מערכת המזלות, אלא שאין בהם שנוי ממנהגו של עולם כנסים הנעשים על ידי משה רבינו בעשר המכות ובקריעת הים והמן והבאר וזולתם, שהם מופתים משנים הטבע בפירסום, והם שיעשו בשם המיוחד אשר הגיד לו. ולכן אמר עתה לאברהם אבינו כי הוא התקיף המנצח שיגבר על מזלו ויוליד, ויהיה ברית בינו ובין זרעו לעולם, שיהיה חלק ה' עמו, וברצונו ינהיגם, לא יהיו תחת ממשלת כוכב ומזל:
אני אל שדי. שדי באלהותו לכל בריה, לשון רש"י ז"ל: וכתב רבינו חננאל ז"ל כי נתנה מצות מילה בשם הזה לפי שכח גבורתו של אדם תשש במילה, וכמו שדרשו רז"ל (משלי ב) יצפון לישרים תושיה, זו מילה שהצפינה הקב"ה לעשרים דור, שהרי מאדם ועד אברהם עשרים דור, והשם הזה הוא נזכר בגבורה, כענין שכתוב (יחזקאל א) כקול מים רבים כקול שדי. ומפני שלא תאמר החותך בשרו כחו תשש ושונאיו קמים עליו, לכך אמר לו אני אל שדי, אני מספיק לך כח וגבורה שתתגבר על שונאיך, אתה וכל זרעך הנמולים: והרמב"ם ז"ל פירש שאינו צריך במציאות מה שנמצא ולא בקיום מציאות לזולתו, אבל מציאותו תספיק בעצמו: והפירוש הנכון בשם הזה הוא מה שפירש בשם הנגיד ז"ל שהוא מגזרת שודד, כלומר משדד ומנצח מערכות הכוכבים. ונראה לי כי מפני זה יחס הכתוב השוד בשם הזה, הוא שהזכיר ישעיה (יג) כשוד משדי יבא, והגאון רבינו סעדיה פירש שענינו מלשון די מחסורו, כלומר שהוא מספיק חסרון כל הנמצאים כולם. ועוד פירשו בו שהוא מלשון (ישעיה סו) מדי חדש בחדשו, (שמואל א א) מדי עלותו בבית ה', שהוא לשון נאמר על הדבר כשהוא הוה, ויהיה ענינו בהקב"ה נצחות, כשם ההויה שהוא לשון נצחות: והרמב"ן פירש בזה כי הוא מדת הגבורה מנהגת העולם שיאמרו בה החכמים, מדת הדין של מטה. וטעם שהזכיר זה השם במילה כי הודיעו שהוא אל שדי כלומר תקיף משדד ומנצח מזלו ויוליד וידוע כי בשם הזה יעשו הנסים הנסתרים, ואברהם שהיה בטבעו ובמזלו שלא יוליד, והשם הזה בטל כח המזל שיוליד, הנה זה נסתר אינו מפורסם לעיני הרואים, כי יאמרו הנה טבע בני אדם להוליד, ויש הרבה שהם מולידים למאה שנה, ואין בזה שנוי מנהגו של עולם, כמו הנסים הנעשים בשם המיוחד על ידי מרע"ה שהם נסים מפורסמים, משנים טבעו של עולם ומנהגו כקריעת ים סוף וירידת המן וזולתם עד כאן. ויש לפרש בטעם שהזכיר במצוה זו השם הזה לפי שהוא חותם ביו"ד, ומצוייר בתבנית הגוף לנמול החתום באות ברית קדש, ועם האות הזה מתפרסמת מעלתם של ישראל והיותם נבדלים משאר העו"ג ערלי לב וערלי בשר שהם מצד השדים, וישראל שהם מצד אל שדי, ועם האות הזה נקרא האדם תמים זהו שאמר והיה תמים, וכיון שהוא תמים בו ראוי לו שישתמר מעון המיוחד, הוא עון העריות, וזהו שכתוב (שמואל ב כב) ואהיה תמים עמו ואשתמרה מעוני, ולקדושת הבריתות נקשר ונרשם באדם שם יו"ד ה"א וי"ו ממטה למעלה, וכן בפסוק זה, והבן זה: ובמדרש אני אל שדי אמר לו אם אתה תקבל המילה הרי טוב, ואם לאו אומר לעולם די, אם לא תקבל את המילה דיו לעולמי ע"כ, דיה לערלה, ע"כ בב"ר ובאור המדרש הזה כי כחם של ישראל בני ברית הוא הלב, [המשך הפירוש ע"ד הסוד]
[מובא בפירושו לשמות פרק ו' פסוק ב'] ועתה אגלה לך קצת סוד אל שדי. ידענו כי השם ברא ג' עולמות שהזכרתי. והעולם השפל יקבל כח מעולם התיכון. כל אחד מהפרטים כפי מערכת העליונה. ובעבור כי נשמת האדם גבוה מן העולם האמצעי. אם היתה הנפש חכמה והכירה מעשה השם שהם בלא אמצעי. ועל ידי אמצעי. והניחה תאות העולם השפל והתבודדה לדבקה בשם הנכבד. אם יש במערכת הככבים בעת ההריון רעה שתבא עליו ביום ידוע. השם שדבק בו יסבב סבות להצילו מרעתו. וככה אם יש במערכה שיהיה עקר. השם יתקן לו כח תולדתו ויוליד. על כן אמרו חז"ל שהשם אמר לאברהם צא מאצטגנינות שלך. וקרוב מזה הטעם אין מזל לישראל. ועוד אבאר זה בפרשה כי תשא. על כן אמר השם לאברהם קודם וארבה את זרעך אני אל שדי שפירושו מנצח המערכות העליונות. לא שהמערכה תשחת רק שידע הדבק בשמו שמתחדש לו טוב שלא יהיה במערכתו על כן אמר יעקב המלאך הגואל אותי מכל רע. שהיה נכון לבא עלי. וזה הוא סוד כל התורה כאשר אפרש עוד. והנה האבות לא הגיעה מעלתם לדבקה בשם כמשה אשר ידעו השם פנים בפנים ע"כ היה יכול משה לשנות תולדות עולם השפל ולחדש אותות ומופתים שלא יכלו האבות לחדשם. והנה משה אמר שני דברים האחד למה זה שלחתני. והשני והצל לא הצלת את עמך. והשיב על האחרון עתה תראה אשר אעשה לפרעה. ועל הראשון ויאמר אליו אני יי'. והטעם כי על ידי האבות נודע שמי שהוא אל שדי ועל ידך יודע שמי ה' הנכבד בעולם כאשר אמר לכן אמור לבני ישראל אני יי'. והנה שלחתיך להודיע זה השם:
ודע וראה כי אברהם אבינו לא הזכיר בדבריו שם יו"ד ה' רק בצירוף השם הכתוב באל"ף דל"ת או בצירוף אל עליון עמו ויזכיר בעניניו "אלהים". וכן יאמר ה' אלהי השמים (להלן כד ז), ואמר ה' יראה (להלן כב יד) על מקום המקדש העתיד. ויעקב הזכיר תמיד "אל שדי" (להלן מג יד, מח ג), ומשה רבינו לא יזכיר כן לעולם. ואם תזכה תבין זה כולו ממה שאמרו במסכת יבמות (מט:) כל הנביאים נסתכלו באיספקלריא שאינה מאירה, ולפיכך אמר ישעיה ואראה את ה' (ישעיה ו א), ומשה נסתכל באיספקלריא המאירה, ולפיכך אמר כי לא יראני האדם וחי (שמות לג כ), ואראה את ה', כתוב באל"ף דל"ת. ועוד אזכיר זה בפרשת וארא (שמות ו ב) אם יראה אלהים בעניי:
[מובא בפירושו לדברים פרק ח' פסוק ג'] ולא ידעון אבותיך. יתכן לפרש על האבות ממש אברהם יצחק ויעקב, ויאמר הכתוב זכית אתה שנעשו לך נסים מפורסמים מה שלא זכו האבות להן, כי לא היתה השגתם בכח השם המיוחד ממש שבו נעשו נסים מפורסמים ומחודשים ביצירה אלא בכח אל שדי שבו נעשו הנסים הנסתרים שנראה לאדם שהם באין בדרך הטבע, ואמר זה לפי שהמן מן הנסים המפורסמים היה:
הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי
[עריכה]התהלך לפני. כתרגומו פלח קדמי הדבק בעבודתי:
התהלך לפני. ללכת בדרך אשר אורה אותך, כטעם אחרי ה' אלהיכם תלכו ואותו תיראו (דברים יג ה), כי המצוה לאחוז דרכו קודם שיורנו יאמר "התהלך לפני", והבא אחרי הצואה יאמר "אחרי ה' תלכו". והענין בשניהם ללכת אחרי השם, לירא ממנו לבדו, ולעשות מה שיצוה:
התהלך, בכל אשר תפנה שם. לפני. כמסתכל בי לדעת דרכי כפי האפשר אצלך, כענין "שויתי ה' לנגדי תמיד" (תהלים טז, ח).
התהלך לפני. לפי וגו' נתוספה ה"א על שמו ונעשה שלם ותמים למספר רמ"ח איברים שבאדם. וכן מסיק בשלהי פרק רביעי דנדרים אמר רמי בר' אבא כתיב אברם וכתיב אברהם בתחלה המליכו הקב"ה על רמ"ג איברים ולבסוף על רמ"ח ואלו הן שתי עינים ושתי אזנים וראש הגויה ובא וראה כמה גדול כח של מילה כדאיתא בפרק רביעי דנדרים ואיתמר במכילתא מה שאין קורא הכתוב אברהם ושרה בשמם אחר שנשתנה כמו שמצינו ביעקב שנקרא יעקב אחר שקראו הקב"ה ישראל מפני ששמם של אברהם ושרה הראשון לא נתעקר לגמרי אך נתוספה אות אחת של ה' על שמם ולתקן השם ומכוין שנתקן נשתקע הראשון. אבל יעקב נקרא לו שם חדש והשם הראשון לא זז ממקומו. ועוד אמרו שלכך לא נשתנה שמו של יצחק מפני שלא נקרא לו שם אלא מפי הגבורה שנא' וקראת את שמו יצחק:
וֶהְיֵה תָמִים:
[עריכה]והיה תמים. אף זה צווי אחר צווי היה שלם בכל נסיונותי ולפי מדרשו התהלך לפני במצות מילה ובדבר הזה תהיה תמים שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני. ד"א והיה תמים עכשיו אתה חסר ה' איברים ב' עינים ב' אזנים וראש הגויה אוסיף לך אות על שמך ויהיו מנין אותיותיך רמ"ח כמנין איבריך:
והיה תמים. שלא תשאל למה המילה:
והיה תמים. מצוה אחרת עוד בענין הזה כטעם תמים תהיה עם ה' אלהיך (דברים יח יג) אחרי אזהרת השם לא ימצא בך קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף וגו' (שם יח י), והענין בשניהם שיאמין בלבו כי הקב"ה לבדו הוא בעל היכולת בתחילה ובסוף, הוא היכול לעשות ולבטל, ולא ישמעו אל מעוננים ואל קוסמים או למנחש ומכשף, ולא יאמין שיבאו דבריהם על כל פנים, אבל יגזור בלבו שהכל ביד עליון העליונים, שהוא "אל" והוא "אל שדי", עושה טובה שלא היה במזל ומביא רעה בהיות המזל טוב ויפה, כפי שיתהלך האדם לפניו, מפר אותות בדים וקוסמים יהולל (ישעיה מד כה). וזהו שאמרו (שבת קנו.) צא מאצטגנינות שלך וכו': ורש"י פירש: והיה תמים, היה שלם בכל הנסיונות. ורבי אברהם אמר שלא ישאל על המילה למה. והוא כטעם יהי לבי תמים בחקיך למען לא אבוש (תהלים קיט פ). והנכון מה שפרשתי:
התהלך לפני. תהיה נמשך לעבודתי, והיה תמים שלם בלי תוספת ומגרעת, כלשון תורת ה' תמימה, וכתיב (דברים י"ג) לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו: ודע כי נקרא תמים מי שתוכו כברו, ופיו ולבו שוים, ומפני שאברהם אבינו ע"ה היה שרש האמונה וראש כל המיחדים, וענין היחוד צריך שתהיה עדות הלב והפה שוים, על כן הזכירו הש"י והיה תמים, הוא הדין בכל שאר עבודות הש"י יצטרך האדם שיהיו פיו ולבו שוים, שיצדיק כל אחד לחברו ויעיד עליו ולא יחלוק עליו בשום ענין, כי כל מי שהוא אחד בפה ואחד בלב והנה הוא חולק קצתו על קצתו ומכזב קצתו את קצתו, הוא מן הכת שנאמר עליו (תהלים עח) ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו, ועל כן באה מצות עשה שבתורה שנאמר (דברים יח) תמים תהיה עם ה' אלהיך, והוא השבח הגדול האמור בכל הצדיקים איש צדיק תמים. וכתיב (בראשית כ"ה) ויעקב איש תם. וכן יצחק נקרא עולה תמימה, וכתיב (תהלים טו) הולך תמים ופועל צדק. וכתיב (שם קא) אשכילך בדרך תמים. וכתיב (שם קיט) אשרי תמימי דרך. וכבר הודיענו דוד ע"ה כי בעל מדה זו הוא לפני השם יתברך קיים נצחי לעולם, הוא שאמר (שם מא) ואני בתומי תמכת בי ותציבני לפניך לעולם. ואמר שלמה (משלי י ט) הולך בתום ילך בטח. ואמר עוד (שם יא) ורצונו תמימי דרך:
והיה תמים. וקנה השלמות האפשר למין האנושי: השכל וידוע אותי בידיעת דרכי, ובהדמותך אלי כפי האפשר אצלך. כי אמנם פעלת כל נמצא תורה על צורתו, כאמרו "הודעני נא את דרכך, ואדעך" (שמות לג, יג), וזה הוא השלמות האחרון למין האנושי, והמכון מאת האל יתברך בבריאה, באמרו "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" (לעיל א, כו).
[מובא בפירושו לפרק ו' פסוק ט'] והזכיר הכתוב בצדיק הזה שלש מעלות של שבח שהיו בהפך מבני דורו, האחת שהיה צדיק במעשיו לא איש חמס כבני דורו שכתוב בהם ותמלא הארץ חמס. השניה שהיה תמים והוא השלם בכל מדותיו, כי הבהמה השלמה בלי מום יקראנה הכתוב תמימה כלשון הכתוב (במדבר יט) פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום. ומום האדם היא המדה המגונה. וע"כ הזכיר בנח כי היה תמים שלם אין בו מום, כי אין בו מדה מגונה. ואמר הכתוב (תהלים קיט) אשרי תמימי דרך, ובאורו תמימי המדות, וזה הפך מבני דורו שהיו בעלי מדות מגונות, הוא שכתוב בהם כי השחית כל בשר וגו'. הג' את האלהים התהלך נח, וידוע כי מדת ההתהלכות לא מצאנוה רק ביחידי הדור. ומ"ש הכתוב (דברים יג) אחרי ה' אלהיכם תלכו ולא אמר התהלכו לפי שהוא מדבר עם כלל ישראל, והמעלה הגדולה הזאת איננה כי אם בפרטי היחידים סגולות כל דור ודור. ועוד שאין לשון זה נופל אלא על הצדיק שהשיג מעלת השמש וכחות הגלגלים והכוכבים וכיצד הם פועלים פעולות בשפלים, לפי שעם ההשגה הזאת מתפרסם מעלת אדון הכל ורוממותו, וכן אמר דוד (תהלים יט) השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע, ומזה אמרו רז"ל כל היודע לחשוב בתקופות ומזלות ואינו חושב עליו הכתוב אומר (ישעיה ה) ואת פועל ה' לא יביטו וגו'. וכתיב (תהלים פב) לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו. וע"כ אמר בנח את האלהים התהלך נח, כי השיג מהלך השמש וכחותיו העצומים וידע כחות הכוכבים והמזלות ולא נטה לבו אחריהם כי ידע בחכמתו כי יש סבה עליונה על כלן ונדבק בה, וזה בהפך מאנשי דורו שהיו עובדי השמש והיו שקועים בעבודת הכוכבים והמזלות ועושים אותם אלהות, וז"ש בהן ותשחת הארץ כי נטיית הדעת אחר ע"ז נקרא השחתה, כענין שכתוב (שמות לב) כי שחת עמך. ומזה קרא הכתוב לירבעם העובד ע"ז איש משחית. ובאר כי ההשחתה היתה לפני האלהים, וכענין שכתוב בע"ז (שם כ) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. והמעלה הזאת מצאנוה לחנוך ראשונה, והוא הראשון הקודם בה, שכתוב בו ויתהלך חנוך את האלהים, כי נסתכל בדורו של אנוש שהיו עובדי השמש והכוכבים והמזלות ועמד הוא על החכמה ההיא על השלמות וידע והשיג כי יש סבה ראשונה עליונה על הכל, ומתוך שני חייו שהיו שס"ה כמנין ימות החמה נרמז לנו בכתוב שהשיג בחכמתו מהלך השמש ונדבק בסבה העליונה יתברך. גם באברהם הזכיר בו הכתוב התהלך לפני והיה תמים, ממה שידוע שהוא התוכח עם האומות הרבה בענין האמונה ומשפטיה וחקיה, שהיה חולק תמיד עם אנשי כותא עיר מולדתו שהיו כלם עובדי השמש והיו אומרים עליו כי הוא אלוה והיו מביאין לדבריהם ראיות גדולות, וכראותם לעין כחו הגדול והעצום בשפלים, ואברהם היה מודה להם בזה כלומר בעוצם כחו הגדול, אך כגרזן ביד האומן, וע"כ מסר נפשו לכבשן האש, וזהו אשר הוצאתיך מאור כשדים: