ביאור:מ"ג בראשית יב ג
וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ
[עריכה]ויש לשאול למה שינה לשונו בענין הברכה אמר ואברכה מברכיך הקדים ברכתו לברכתם ובקללה הקדים קללתם לקללתו. הטעם הוא כי המברך יקדים ה' לברכו קודם שיברך לאברהם מה שאין כן המקללו לא יקדים ה' לאור אותו. והטעם הוא כי יחפוץ ה' להפחיד לבל יזלזל אדם בכבודו של אברהם. וזולת זה אם יקדים ה' לקלל מי שהוא עתיד לקלל לא יורגש הדבר כי הוא זה סיבה ויכשלו בדבר בני אדם גם בני איש. אבל בערך הברכה אין מכשול. ואם לצד ההטבה, הנה מבורכים בו כל המשפחות. גם טעם הקדמת ברכת המברכים כדי שתתקיים ברכתם לאברהם:
ואברכה מברכיך ומקללך אאר. מה שלא נאמר ואאר מקלליך כדרך שאמר ואברכה מברכיך, כי לאדם מערכי לב, קודם שמוציא איזו דיבור מן השפה ולחוץ כי הוא מעריכו תחלה בלב ובמחשבתו. וידוע שלטובה הקב"ה מצרף מחשבה למעשה אבל מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה שנאמר (תהלים סו יח) און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה' וכתיב (ישעיה סה כד) טרם יקראו ואני אענה וגו' לפי שקודם שהאדם מוציא מפיו בשאלתו ובבקשתו כבר היה מחשב בלבו לבקש על ככה על כן הקב"ה יענהו משמי קדשו, קודם שיקרא לאפוקי בשר ודם השואל דבר מחבירו צריך לפרש בשפתיו כי אין אדם יודע מה בלבו של חבירו אבל הקב"ה בוחן לבבות ממלא כל משאלות לבו כמ"ש (תהלים כ ה) יתן לך כלבבך וגו' וכמו שנאמר (משלי טז א) לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון. רצה לתקן בזה קושיא זו והוא אם באמת הקב"ה ימלא שאלתו אחר שנערך הדבר בלבו של אדם א"כ למה זה צוה ה' על התפלה בפה. על זה אומר ומה' מענה לשון כי זה מתת ה' הוא שנתן מענה לשון לאדם, כמרז"ל (יבמות סד) שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, לפי שנמשלים אצל השי"ת כילד שעשועים אצל אביו אם הוא מבקש דבר מאביו אע"פ שאביו יודע מה שהבן צריך מ"מ רוצה האב שיוציא הבן מפיו מבוקשו לפי שהאב משתעשע בדבור שפתיו של הבן. כך אומר הקב"ה לישראל השמיעני את קולך כי קולך ערב לגשת לי. ואין הש"י רוצה להתנהג עמנו כדרך השרים שאין מניחין לדבר בפניהם הרבה ומיד כאשר יבינו כוונת השואל אומרים לו קצר דבריך או כלה מדברותיך וצא, אבל הקב"ה בחסדו אינו כן כמ"ש (תהלים כא ג) תאות לבו נתת לו ואעפ"כ וארשת שפתיו בל מנעת סלה. לפי שאנו בעיניו ית' כשעשוע ילד ובן יקיר. ז"ש אע"פ שטרם יקראו ואני אענה מ"מ כל עוד שהם מדברים ואני אשמע כי לא מנעתי מהם ארשת שפתותיהם. וזהו שנאמר, און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה'. ושמא תאמר שגם לענין הטובה הוא כן ת"ל אכן שמע אלהים הקשיב בקול תפלתי. כי אצל התפלה אין הדבר כן אלא שומע בקול תפלתי אע"פ שעדיין לא הוצאתי הדבור מפי וא"ת א"כ איפה למה בקש ה' מידי רמוס חצריו להתפלל לפניו, ע"ז אמר ברוך אלהים אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי. כי אני נותן הודיה לשמו ית' שבחסדו לא הסיר תפלתי וחפץ בארשת שפתי כאמור. לכך נאמר ואברכה מברכיך כי המברך אותך חושב בה בלבו קודם שמוציא הברכה מפיו ומחשבה טובה חשובה כמעשה ע"כ אני מברכו קודם שיצא הברכה מפיו. אבל במקללים אין הדבר כן אלא ומקללך לאחר שהוציא הקללה מפיו אז אאר אותו אבל לא קודם שהוציאה מפיו, כי מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה. טעם אחר לדבר, לפי שאינו דומה מוריק מכלי מלא וגדוש למוריק מכלי חסר כדרך שמצינו בברכת כהנים (במדבר ו כג) כה תברכו את בני ישראל אמור להם. שהשליח ציבור אומר תחלה אל הכהן יברכך ה' כי הש"ץ הוא סרסור בין הקב"ה ובין הכהנים והוא אומר תחלה אל הכהן יברך ה' ומוריד עליו השפע דרך הצנורות כדי שיהיה הכהן כלי מלא ברכת ה' ואח"כ יוריק הכהן מן כלי מלא על ישראל כי אז חלה הברכה ביותר כשהמשפיע נמצא בו הברכה בעצם וראשונה, כי איך יברך מי שאינו מבורך בעצמו. על כן נאמר ואברכה מברכך שקודם שיברכך אני אברכו תחלה כדי שיהיה כלי מלא ברכת ה' ויוריק עליך מכלי מלא וגדוש. אבל בקללה אין שייך דבר זה כלל לכך נאמר ומקללך אאר אח"כ ולא קודם.
[מובא בפירושו לבמדבר פרק ו' פסוק כ"ג] אמור להם. מכאן למדו רז"ל (ספרי ו קמג) שהחזן מקריא לכהנים מלה במלה נוסח הברכות, וטעמו של דבר שהחזן הוא הסרסור המושך שפע צינור ממקור הברכות תחילה ומוריק אותם על ראש הכהנים יחולו, כי הוא אומר תחילה אל הכהן יברכך ה' כדי לעשות את הכהן תחילה כלי גדוש ומלא ברכת ה' ואח"כ כשהכהן אומר לישראל יברכך ה'. הוא מוריק מן כלי מלא על כלי ריקן, אבל אם לא היה הכהן מתברך תחילה היה מוריק מכלי ריקן אל כלי ריקן. ובזה מיושב מ"ש (בראשית יב ג) ואברכה מברכך ומקללך אאר. והל"ל ואאר מקללך כדרך שאמר ואברכה מברכך. אלא שר"ל שהכהן המברך את ישראל אני מברכו תחילה כדי לעשות את הכהן כלי מלא וגדוש ויוריק מן כלי מלא ברכת ה' על ישראל אבל בקללה אין שייך לומר כן אלא אחר שיקללם אאר אותו ולא קודם, לכך נאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם תחילה, (עיין חולין מט) ע"י שיאמר החזן לכהן תחילה יברכך ה'.
ובמדרש ואברכה מברכיך, הכהנים מברכין לישראל שנא' (במדבר ו) ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. אמר הקב"ה אני מברך לאותו השבט. אמר הקב"ה בעוה"ז שבט לוי מברך אתכם, אבל לעתיד לבא אני בכבודי אברך אתכם, הה"ד (ירמיה לא) יברכך ה' נוה צדק הר הקדש:
ואברכה מברכיך. מדרש תנחומא אמר לו הקב"ה לאברהם ממך יצא שבט שמברך את בני זהו שבט לוי שיצאו ממנו כהנים שמברכים את ישראל אמר לו אברהם ואותו שבט מי מברכו אמר לו אני אברכנו כדכתיב ואני אברכם הה"ד ואברכה מברכיך ונ"ל דהיינו מה שאז"ל במס' חולין ברכה לכהנים מנא לן מאברכה מברכיך:
[מובא בפירושו לבמדבר פרק ו' פסוק כ"ג] ומה שהיה ש"ץ מקרא השלשה פסוקים לכהן הנושא כפיו מלה במלה תוכל להבין מעלתו וכחו כי כן דוגמתו של כהן למעלה שהוא מתברך ומקבל הברכה מעצם הרחמים העליונים ומברך לכנסת ישראל, וזהו סוד מה שדרשו רז"ל כל כהן המברך מתברך שנאמר (בראשית יב) ואברכה מברכיך, ואם כן הכל דוגמא. וכן הברכה משתלשלת משליח צבור המתעטף בטלית לבנה לכהן ומהכהן לישראל, וזה מבואר.
[מובא בפירושו לבמדבר פרק ו' פסוק כ"ג] כה תברכו את בני ישראל. סמך הברכות לנזירות כי היין קובע ברכה לעצמו אבל לא לאחרים, ואדרבא הביא יללה וקללה לעולם למ"ד עץ הדעת גפן היה (סנהדרין ע) וכן גרם קללה לאדם וחוה, ולזרעו של נח, וללוט. ומלת כה קאי אפרשה שלמעלה לומר שהכהן המברך לא יהיה שתוי יין בעמדו לברך את ישראל כי צריך לאמר הברכות כמ"ש אמור להם. ונקרא שיכור כל שאינו יכול לדבר לפני המלך ע"כ צריכין להיות כנזירים. ובמלת כה חתם כל הברכות שיהיו דוגמת ברכת אברהם שנתברך בכה שנאמר (בראשית טו ה) כה יהיה זרעך. ועל כן רצה בלעם לבטל מישראל ברכת כה שנאמר (במדבר כג טו) התיצב כה על עולתיך ואנכי אקרה כה. ואמרו במדרש אתה בקרבנותיך תבטל ברכת כה יהיה זרעך. ואני אבטל ברכת כה תברכו וגו'. ובזה ראיתי ליישב, מה שמסיק ברבתי (בלק כ ז) בפסוק אולי אוכל נכה בו. (שם כב ו) מה מנכין מן הסאה חלק כ"ד כך בקש לנכות מישראל חלק כ"ד מן ס' רבוא דהיינו כ"ה אלף, ויש להקשות מה יתרון לו בכל עמלו כשינכה כ"ה אלף מן ס' רבוא, ועוד למה נפלו דווקא כ"ד אלף, אלא ודאי שלא בקש כ"א לבטל מישראל ברכת כה וחשב שנפילת כ"ה אלף נוגע בברכת כה ובביטול ברכה זו יהיה לו מקום אז לקללם. אבל לא עלתה בידו כי לא יוכל להם כ"א במספר כ"ד עד מספר כ"ה ולא עד בכלל כי עמדה להם ברכת כה תברכו. לשלא תחול הקללה יותר וזה פירוש יקר. ואולי מספר כה הוא בזכות כ"ד מתנות כהונה ועם ברכת כהנים הרי כ"ה מתנות כהונה בזכותם חלה הברכה על ישראל, ואם תשאל מה הנאה יש לכהנים בברכה זו שתהיה נחשבת בכלל כל מתנות כהונה ת"ל (בראשית יב ג) ואברכה מברכיך. א"כ ע"י ברכה זו יקבלו גם המה ברכה. (ועיין חולין מט. ואני אברכם, תניא ר' ישמעאל אומר וכו' כהנים מברכים לישראל והקב"ה מברך לכהנים) ועוד שנוסח הברכות יברכך ה'. ודרז"ל (במ"ר יא ה) בנכסים, וברכה זו חוזרת גם לכהנים כי בזמן שיש לישראל נכסים מרובים לפיהם ירבו מתנות כהונה תרומות ומעשרות דאם לא כן מאין יקחו המן הגורן או מן היקב. אמור להם. מכאן למדו רז"ל (ספרי ו קמג) שהחזן מקריא לכהנים מלה במלה נוסח הברכות, וטעמו של דבר שהחזן הוא הסרסור המושך שפע צינור ממקור הברכות תחילה ומוריק אותם על ראש הכהנים יחולו, כי הוא אומר תחילה אל הכהן יברכך ה' כדי לעשות את הכהן תחילה כלי גדוש ומלא ברכת ה' ואח"כ כשהכהן אומר לישראל יברכך ה'. הוא מוריק מן כלי מלא על כלי ריקן, אבל אם לא היה הכהן מתברך תחילה היה מוריק מכלי ריקן אל כלי ריקן. ובזה מיושב מ"ש (בראשית יב ג) ואברכה מברכך ומקללך אאר. והל"ל ואאר מקללך כדרך שאמר ואברכה מברכך. אלא שר"ל שהכהן המברך את ישראל אני מברכו תחילה כדי לעשות את הכהן כלי מלא וגדוש ויוריק מן כלי מלא ברכת ה' על ישראל אבל בקללה אין שייך לומר כן אלא אחר שיקללם אאר אותו ולא קודם, לכך נאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם תחילה, (עיין חולין מט) ע"י שיאמר החזן לכהן תחילה יברכך ה'.
ואברכה מברכיך וגו'. ברכה זו כנגד מה שהעלים ממנו הארץ ולא הודיעו קודם לצאתו, ונסיון זה גדול הוא שיצא מארצו אל השדה מבלי דעת אן יפנה והוא לא הרהר לזה הבטיחו כי לא יפחד מדבר כי הוא יברך וכו' ובמקום אשר יחנה שם יצו ה' אתו את הברכה ובזה כל מקום אשר ידרוך כף רגלו הצלחתו ומעלתו עמו:
וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר
[עריכה][מובא בפירושו לפסוק ב'] והנה זאת הפרשה לא בארה כל הענין, כי מה טעם שיאמר לו הקב"ה עזוב ארצך ואיטיבה עמך טובה שלא היתה כמוהו בעולם, מבלי שיקדים שהיה אברהם עובד אלהים או צדיק תמים, או שיאמר טעם לעזיבת הארץ, שיהיה בהליכתו אל ארץ אחרת קרבת אלהים. ומנהג הכתוב לאמר התהלך לפני ותשמע בקולי ואיטיבה עמך כאשר בדוד ובשלמה, וכענין התורה כולה אם בחוקותי תלכו (ויקרא כו ג), אם שמע תשמע בקול ה' אלהיך (דברים כח א). וביצחק אמר בעבור אברהם עבדי (להלן כו כד). אבל להבטיחו בעבור יציאת הארץ אין בו טעם: אבל הטעם, מפני שעשו אנשי אור כשדים עמו רעות רבות על אמונתו בהקב"ה, והוא ברח מהם ללכת ארצה כנען ונתעכב בחרן, אמר לו לעזוב גם אלו ולעשות כאשר חשב מתחלה, שתהיה עבודתו לו וקריאת בני האדם לשם ה' בארץ הנבחרת, ושם יגדל שמו ויתברכו בו הגוים ההם, לא כאשר עשו עמו באור כשדים שהיו מבזין ומקללים אותו, ושמו אותו בבור או בכבשן האש. ואמר לו שיברך מברכיו ואם יחיד מקללו יואר, וזה טעם הפרשה. אבל התורה לא תרצה להאריך בדעות עובדי עבודה זרה ולפרש הענין שהיה בינו ובין הכשדים באמונה, כאשר קצרה בענין דור אנוש וסברתם בעבודה זרה שחדשו:
ואברכה מברכיך ומקללך אאר זה יורה שאנשי אור כשדים היו מבזים אותו ומקללין אותו, ולכך אמר לו שילך אל הארץ אשר יראנו, ושם יברך מברכיו ויקלל מקלליו ואם יחיד יקללנו יואר, כן פי' הרמב"ן. ואמר עוד, כי התורה תקצר בויכוח שהיה בינו ובין הכשדים כאשר קצרה בענין דור אנוש ע"כ: ויתכן לפרש ומקללך על נמרוד המלך כי כשיואר המלך יואר העם.
ומן הנראה עוד כי אנשי אור כשדים עובדי ע"ז במינים רבים חלוקים, יש שהיו עובדים מין אחד ממיני ע"ז כגון מולך, והיו חכמיהם מפרסמים באומתם שכל הנותן מזרעו למולך יצליח זרעו הנשאר לו ויהיה לגוי גדול, ויש עובדין מין אחר וחושבין שבו יצליחו בממונם, ויש שהיו עובדים מין אחר וחושבין שבו יגדל שמן ויתפרסם בעולם, ויש עובדים מין אחר וחושבין שבו יהיה העובד עצם ברכה להפיק כל רצונו עד שכל המתקרבים אליו יתברכו מברכתו. ולכך הזכיר לו הש"י כנגד כל המינין האלו, ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה, מפני שכל הכחות כולן שהן מיני ע"ז אין בידם להוסיף ולגרוע אלא כפי מה שנמסר להם בפקודתם, וכ"ש שאין להם כח לעשות דבר והפכו, שהרי כוכב מאדים גם כי יעמוד לימין האדם ויהיה בעוזריו אין כח בידו לעזור ולא להועיל כי אם בפורענו' ובדרכי ההיזק לא בדרכי הטובה, וכן זולתם משא כחות המטיבים או מריעים, אין בהם כח להועיל אלא כפי מה שנמסר להם בלבד, יהיה טוב או רע אין להם כח לעשות הפכו, ולכך הוסיף כאן ואברכה מברכיך ומקללך אאר, כי הוא דבר והפכו, אין כח זה ביד הכחות כולן כי אם ביד הכח הקדמון העליון, חלק יעקב יוצר הכל הוא, ממנו יבא הרע והטוב, כענין שאמר הנביא (ישעיה מה) אני ה' עושה כל אלה:
מברכיך. רבים: ומקללך. יחיד:
עוד יכוין לומר במה שנדקדק למה המברכים הזכירם בלשון רבים והמקללים הזכירם בלשון יחיד: אכן יתבאר על דרך אומרם במסכת מועד קטן (ט:) שאמרו רבנן לבנו של רשב"י תזרע ולא תחצד וכו' ונתכוונו בזה לברכה. והגם שהוציאו דבריהם בלשון קללה הכל הולך אחר הכוונה הרי שברכוהו בנוסח קללה. וכנגד זו אמר ה' ואברכה מברכך וגם מקללך יש מין מקלל שהוא מברך גם אותו אברך, ולזה אמר לשון יחיד כי לא כל מקלל יברך אלא פרט שהוא מכוין לברכה אבל מברכיך את כולן יברך. ותיבת מקללך נמשכת גם כן למטה כשתהיה קללתו לקללה אאור. נמצאת אומר כי מכוין ה' לגמור כנגד המברכים לברך כולם, והמקללים הם ב' פרטים פרט א' יש שישנה בברכה ונמשכת התיבה למעלה, ופרט א' הם בארירה ונמשכה התיבה למטה: עוד ירצה על זה הדרך, ואברכה מברכיך, פירוש כשיהיו לך בברכה אחת ב', שהם המקלל ומתכוין לברכה כמעשה שאמרו תזרע, וחזר האב וברכו, קבע ה' ברכה לשניהם, שלא תאמר כי עיקר המברך הוא הראשון ואין הב' אלא מפרש תלמוד לומר מברכיך כי שניהם יתברכו. ואומרו ומקללך יש גם כן להסמיכה למעלה, והוא על דרך אומרם במסכת תענית (כ.) וזה לשונם טובה קללה שקללן אחיה השלוני מברכה שברכם בלעם וכו', וכנגד מקלל כזה אמר שישנו בכלל הברכה ולזה רמז לשון יחיד כי לפרט זה דוקא יכוין לברך, ומקללך פרט אחר שאינו אלא מקלל לזה אאור:
ומה שנאמר מברכיך לשון רבים ומקללך לשון יחיד, הורה כי רבים יברכוהו, אבל מקללים לא יהיו רבים אלא יחידים מוקצים ופחותים כנמרוד וחביריו, שבטלה דעתם אצל כל אדם.
ומקללך אאר. היה לו לומר ומקללך אקלל או ואוררך אאר ושינוי זה קשה גם בפסוק (ש"א ב ל) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו כי היה לו לומר ובוזי יתבזו. ונראה כי שלשה לשונות אלו כל אחת קשה משל חברתה וסדר מדריגתן. בזיון, קללה, ארור, כי בזיון לשון קל מכולם, והוא כשב ואל תעשה שהמבזה אינו נוהג כבוד במבוזה, כמו שכתוב (במדבר טו לא) כי דבר ה' בזה. אמרו רז"ל (עיין ברכות ח) זה המניח ספר תורה והולך לו. ולשון קללה משמש גם כן לשון בזיון. כמו שפירש"י על פסוק כי קללת אלהים תלוי (דברים כא כג) ויש במשמעותו גם כן קללה נמרצת ממש קרוב ללשון ארור. אבל לשון ארור אמרו רז"ל (שבועות לו) ארור. בו נדוי, בו חרם, בו קללה, כי לשון זה כולהו איתנהו ביה. וידוע שהכל לפי המבייש והמתבייש כי הפחות ושפל אנשים אם יבזה או יקלל איש זקן ונשוא פנים אין די בזה כשהוא יקבל גם כן בזיון או קללה כי אין הצר שוה בנזק, כי השפל אינו מקפיד על בזיונו ויהי כמצחק בעיניו, לפיכך לא היה יכול לומר אצל השי"ת ובוזי יתבזו, כי אין זה שוה בנזק המלך ה' צבאות שהאדם האוחז בחבלי בוז ובזוזי דבזוזי (כתובות קיב:) ובזה דברי מלך אל רם ונשא ה', לפיכך יוסיף ה' לו קללה וקלון על כבודו ויקללנו קללה נמרצת לפי ערך המבזה. וכן אברהם שהיה אב המון גוים וכל בני דורו כאין נגדו על כן אין די כשיקבלו מקלליו קללה, אלא מקללך אאר אוסיף להם מארה לפי ערכם. אבל במברכים ומכבדים המדה שוה לברך מברכיו ולכבד מכבדיו. ומה שנאמר כאן ומקללך ואצל השי"ת אמר ובוזי, לפי שלשון קללה אינו שייך כלפי מעלה כי מה יתן ומה יוסיף. ויותר שייך בו לשון בזיון במי שאינו נוהג כבוד כראוי בדבר ה'. ובשר ודם ראוי להיות מן הנעלבים שלא להקפיד על בזיונו אבל על הקללה ראוי להקפיד. ומ"ש כאן ואברכה מברכך ולהלן נאמר כי מכבדי אכבד. אין שתי הברכות דומין זה לזה כי הברכה לאדם הוא תוספת שפע וריבוי, וזה אין שייך כלפי מעלה כי מה יתן לו בברכתו, אלא ענינם ברכה של הודיה, ואם כן מה ענין הברכות זו לזו שיאמר כי מברכי אברך. ואצל האדם אין שייך לומר ואכבדה מכבדך כי אין דמיון לכבוד שהאדם עושה עם חבירו אל הכבוד שחכמים ינחלו מאת ה' אבל הברכות דומין זה לזה כי ודאי אין ביד האדם ליתן הברכות מידו ממש זולת שהוא מברכו ייטיב ה' עמך, ובאותה ברכה שהוא מברכו יברך ה' גם את המברך.
[מובא בפירושו לפרק כ"ז פסוק כ"ט] ארריך ארור ומברכיך ברוך. ובבלעם הוא אומר (במדבר כד ט) מברכיך ברוך ואורריך ארור, הצדיקים תחלתן יסורין וסופן שלוה, ואורריהן קודמין למברכיהן, והרשעים תחלתן שלוה וסופן יסורין, לפיכך הקדים בלעם ברכה לקללה. לשון רש"י מבראשית רבה (סו ד). ואם כן למה אמר הקב"ה לאברהם (לעיל יב ג) ואברכה מברכיך ומקללך אאור. וזה איננו קשה, כי חזר שם ונברכו בך, והנה הברכה בראש ובסוף. או בעבור מה שפירשנו שם דבר בלשון יחיד ורבים, כי הכל יברכוהו והיחיד אשר יקלל אותו יואר:
[מובא בפירושו לפרק כ"ז פסוק כ"ט] אורריך ארור ומברכיך ברוך, ובלעם אמר הפך זה וכן נאמר לאברהם ואברכה מברכיך ומקללך אאר, נראה שיש שני מיני אוררים ושני מיני מברכים. מין א' הוא המקלל ממש או מברך ממש, ולעולם כך המדה בצדיקים שתחילתן יסורין וסופן שלוה, והנה כל מברך מסתמא הוא מברך בזמן שצריכין לברכה דהיינו בזמן שהיסורין מצויים, לאפוקי בזמן השלוה אינן צריכין לברכה, כי כן אמר הקב"ה לבלעם כשאמר אם כן אברכם אמר לו אינם צריכין לברכתך כי ברוך הוא. וכל מקלל מסתמא הוא מקלל בזמן השלום, כי בזמן היסורים למה יוסיף קללה. ומזה המין נאמר לאברהם תחילה ואברכה מברכך, כי בהתחלה יהיו היסורין ואז תצטרך למברכים וכל מברכיך אברך אני, ואח"כ בזמן השלום יתקנאו בך רבים ויחשבו לקללך ואני אאר אותם. ומזה המין אמר בלעם מברכיך ברוך ואורריך ארור.
וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה:
[עריכה]ונברכו בך. יש אגדות רבות וזהו פשוטו אדם אומר לבנו תהא כאברהם וכן כל ונברכו בך שבמקרא וזה מוכיח (בראשית מח) בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה:
ונברכו. לשון מבריך ומרכיב, כלומר יתערבו במשפחתך משפחות האדמה, שהרי משקל רפי הוא:
ונברכו בך. ע"ד הפשט כנגד מה שהכל מקללים אותך עכשיו אתה עתיד שיתברכו כל האומות מברכותיך:
ונברכו בך וגו'. כי יתערבו כל המשפחות שהכל יתאוו להתחבר עמך ונברכו לשון המבריך:
וע"ד המדרש ונברכו בך, הגשמים והטללים בזכותך. ונברכו בך, יעקב ברך את פרעה, יוסף גלה לו החלום. דניאל גלה לנבוכדנצר, כשהם נכנסים לצרה הם שואלים אותנו ואנו מגלים להם, הה"ד ונברכו בך, ע"כ בבראשית רבה: וע"ד הקבלה ונברכו בך, הברכה מלמעלה מדתו של אברהם תחלת המדות. ולזה רמזו במה שדרשו ונברכו בך, שתהא ברכתם עוברת בך. והענין שהוא תחלה לקבל הברכה וממנו תתפשט הברכה בכל העולם. וזה ענין שכתוב (תהלים קיז) שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו, וזה מבואר:
ונברכו בך וגו'. וזה הוא ההפרש שבין מברכיך לשאינו מברך ולא מקלל כי מברכו יברכהו ה' בכבודו מפיו אבל שאר משפחות האדמה יתברכו מאמצעות אברהם:
[מובא בפירושו לפרק כ"ד פסוק ג'] אשר אנכי יושב בקרבו. גילה דעתו אברהם טעם שהוצרך להשביעו ולא הועיל טעם שזה ברוך והוא ארור, כי העבד חשב מחשבות שהגם שכנען ארור כבר יצא מארור מטעם שאמר הכתוב והיה ברכה פירוש שכל משפחה שהיה אברהם בתוכה תהיה מבורכת, גם אומרו ונברכו בך וגו', לזה אמר אשר אנכי וגו' פי' הגם שאני יושב בקרבו ונברכו בי עם כל זה אין דבר זה מוציא לך ארור מקללתו.