ביאור:מ"ג במדבר כג ד
וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם
[עריכה]ויקר. לשון עראי לשון גנאי לשון טומאת קרי כלומר בקושי ובבזיון ולא היה נגלה עליו ביום אלא בשביל להראות חבתן של ישראל:
ויקר אלהים אל בלעם. בעבור שלא היה האיש הזה מגיע למעלת הנבואה על כן יאמר בו כלשון הזה, כי עתה בא אליו דבור השם דרך מקרה לכבוד ישראל, ולכך אמר בו (לעיל כב כ) ויבא אלהים אל בלעם, כי הלשון הזה לא יאמר בנביאים, רק במי שלא בא במדרגה ההיא, וכן ויבא אלהים אל אבימלך (בראשית כ ג), ויבא אלהים אל לבן (שם לא כד). ואפשר שפירושו ביאת הרצון בדבור מן העליון אל השכלים אשר יחלימו, כי גם בלעם ביום נופל ותרדמה נפלה עליו וגלוי עינים:
ויקר אלהים אל בלעם. מקשים העולם מדוע בא הקב"ה לקראת בלעם ולא בא לקראת משה רע"ה אלא קורהו כדכתיב ויקרא אל משה. י"ל שזה משל למלך שיושב בפלטרין שלו בא מצורע אחד וקורא בשער שרוצה לדבר עם המלך באו והגידו למלך אמר המלך אל תניחוהו ליכנס פן יטנף הפלטרין שלי אך אלך לדבר עמו חוץ וכשאוהבו רוצה לדבר עמו אינו זז ממקומו ומניחו לבוא תוך חדריו ומדבר עמו:
ויקר אלהים אל בלעם. ע"ד הפשט לשון מקרה, כי לכבודם של ישראל בא אליו הדבור בדרך מקרה, ועל כן הזכיר בו הכתוב ויבא אלהים אל בלעם, כי לא מצינו הלשון הזה בשום נביא רק במי שלא הגיע למדרגת נביא כגון אבימלך ולבן. ועוד יכלול לשון ויקר כי קרה לבלעם כמקרים אשר יקרו לאותם שיש להם רוח הקדש בעת שהם מתבודדים ושהם מתלבשים ביחוד ועומדים מרעידים.
ואחר כך הזכיר ויקר ה' אל בלעם כי גדלה השגתו ועלה ענינו להתנבא בשם המיוחד כנבואת משה ובזה הכיר כי אי אפשר בקללתם כלל, כי מדת רחמים עמהם להצילם, ומתחלה כשהיה שומע במדת הדין היה מיחל שימצא מקום לקללתו שתהיה מדת הדין מתוחה כנגדם, אבל אחר ששמע במדת רחמים נכזבה תוחלתו.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת עָרַכְתִּי
[עריכה]וטעם ויקר אלהים וגו' ויאמר אליו. כי כאשר קרה לבלעם כמקרים אשר יקרו לאנשי רוח הקודש בהתבודדם, שחלף רוח על פניו תסמר שערת בשרו פחד קראתהו ורעדה ורוב עצמותיו הפחיד והודו נהפך עליו למשחית והוא נופל על פניו ארצה, אז אמר את שבעת המזבחות ערכתי, והוא דרך תפלה כאשר פירשתי (פסוק א). והשם לא שמע אליו על כוונתו, ואמר לו כה תדבר:
ואעל פר ואיל במזבח. בצווי:
[מובא בפירושו לפסוק א'] וטעם ויאמר אליו את שבעת המזבחות ערכתי (פסוק ד), דרך תפלה, כאומר ערכתי לפניך מזבח שלם בקרבן שלם יעלו על רצון מזבחך, כענין שיאמר הכתוב (תהלים כ ד) יזכור כל מנחותיך ועולתך ידשנה סלה, ויאמר (שם סו טו) עולות מחים אעלה לך עם קטרת אלים אעשה בקר עם עתודים סלה, וכן במקומות רבים. וטעם הידיעה, כבר זכרה ר"א: והנה בסוף כאשר לא רצה ללכת לקראת נחשים, לא רצה בלעם שיהיה בלק מעלה בקרבנותיו שלא יפגל במחשבתו, ולכך אמר הכתוב (פסוק ל) ויעל פר ואיל במזבח, וירמוז לבלעם הנזכר. ויתכן שבלק העלה אותם, כי לפייס דעתו עשה כן והוא לא היה עוד חפץ בהם:
את שבעת המזבחת. שבעה מזבחות ערכתי אין כתיב כאן אלא את שבעת המזבחות אמר לפניו אבותיהם של אלו בנו לפניך שבעה מזבחות ואני ערכתי כנגד כלן אברהם בנה ארבעה (בראשית יב) ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו. (שם) ויעתק משם ההרה וגו'. (שם יג) ויאהל אברם וגו'. ואחד בהר המוריה. ויצחק בנה אחד (שם כו) ויבן שם מזבח וגו' ויכרו שם עבדי יצחק באר. ויעקב בנה שתים אחד בשכם ואחד בבית אל:
את שבעת המזבחות ערכתי. על דרך הפשט את שבעת המזבחות שבנה בלק ערכתי עליהם הקרבנות כדי שיהיו לרצון לפניך, ולכך הזכירם בלשון ידיעה: וע"ד המדרש לכך הזכירם בלשון ידיעה לפי שמצינו צדיקים שעשו מזבחות מיום שנברא העולם ועד בלעם, ואלו הם, אדם קין הבל נח אברהם יצחק ויעקב, כל אחד בנה את שלו ובלעם כנגד כלם, לכך הזכיר בה"א הידיעה: וע"ד החכמה את שבעת המזבחות ערכתי, אחז הכתוב חשבון שבעה לפי שהוא הקף אמצעי, כי מן הידוע שארבע הקפים הם, הקף היום, והשבוע, והחדש, והשנה. הקף היום הוא שהשמש מקיף בגלגלו ביום אחד ממזרח למערב, וזהו הקף ראשון שהוא התנועה היומית וכשנשלם היום חוזר חלילה, וכן בכל יום ויום. ויש הקף אחר והוא הקף השבוע, שהרי כשנשלם השבוע חוזרים חלילה ומונים שבוע אחר. ועוד יש הקף אחר והוא הקף הירח בכל חדש וחדש, והקף אמצעי אשר בין היום והחדש הוא הקף שבעה ימי השבוע, ולפיכך הקף השבעה הוא אמצעי בין היום השמשי וחדש הירחי, ולפי שכל עניני הטבע נמשכין אחר ההקף הזה האמצעי ועניני התורה יתקרבו תמיד לעניני הטבע, לכך באו מצות רבות בתורה לחשבון שבעה, כגון ימי הפסח וכיוצא בהם, לפי שהוא חשבון ההקף האמצעי כנגד שבעה כוכבי לכת אשר כל עמודי הטבע נשענים עליו, שאין לומר שיהיו ימי הפסח שנה תמימה שהוא הקף רביעי, כשתכלה השנה חוזרין חלילה ומונין שנה אחרת, לפי שלא היה הדבר ניכר, ואלו היה יום אחד בלבד היה זמן מועט, ואלו היה חדש אחד היה מרובה, ולכך רצתה התורה להתקרב אל הטבע להיות זמן הפסח בחשבון הקף האמצעי והבינוני. ולפי הטעם הזה עשה בלעם המזבחות שבעה לרמז על ההקף האמצעי הזה, כי כלו היה טבעי וחכם בחכמת המזלות, זה דעת הרמב"ם ז"ל: וע"ד הקבלה את שבעת המזבחות ערכתי, מה שעשה מהם שבעה ומה שהזכירם בה"א הידיעה הכל בהשגחה גמורה וכוונה ידועה, כי בלעם ברוב חשקו לקלל רצה להמשיך רצון מהמחשבה הטהורה אל כל השבעה ולהשפיע בהם כח, ולא הספיק אצלו שיעשה מזבח אחד ועשה שבעה מזבחות כדי שיפעלו כל המדות רצונו ויספיקו מחשבתו בהמשכת הרצון ועלו קרבנותיו בהשלשה המקומות מ"ב: והנה שבעת המזבחות האלה הם שבעת ימי בראשית ושבעה נרות המנורה, והם הנקראים צרור החיים, כי הם ענין מיוחד למעלה מתפרד למטה לפי המקבלים, וזה באור הכתוב את שבעת המזבחות של מעלה ערכתי למטה: והחכם רבי אברהם ז"ל במליצתו הצחה כוון לזה אם תתכוון בה, הוא שאמר ובתת שלם לשלם אז תתחדש רוח בינה:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מדוע בוחר בלעם בקרבנות" וכו']
וָאַעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ:
[עריכה]ואעל פר ואיל במזבח. ואברהם לא העלה אלא איל אחד:
ואעל פר ואיל במזבח. בצווי:
[מובא בפירושו לפסוק ב'] ויעל וגו' פר וגו'. נראה שחוזר לבלעם שבסמוך כי הוא שהעלה הקרבנות ולא בלק, כי הוא לא אמר לו אלא והכן לי בזה שבעה פרים וגו', וצריך לדעת למה עשה בלעם דבר זה בלתי רשיון מה' כי הוא צוה לו אך את הדבר וגו' אותו תעשה, ויש מהמפרשים שרצו לומר כי כן צוה לו המלך, ונסתייעו ממאמר את שבעת המזבחות ערכתי וגו' שהמשמעות יגיד שמשיבו שעשה כאשר אמר לו ה' עד כאן. ודברים אלו אין שכלי הולמם, כי בודאי שלא יחפוץ ה' בזבח רשעים ומה גם שתכלית כוונת המקריבים היא להרע לעם קדושו, ומצאתי שאמרו רז"ל במדרש (רבה כאן) הפך זה, גם בגמרא במסכת סוטה (מז.) אמרו וזה לשונם אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה וכו' אפילו שלא לשמה וכו' שבשכר מ"ב קרבנות שהקריב וכו' עד כאן, ואם הקרבתם היתה במצות ה' מי יאמר שלא היתה הכוונה לקיים מצות המלך ולזה יצתה ממנו רות: והנכון בעיני כי בלעם דן בדעתו שלא נצטווה מה' אלא על המעשה והדברים שיעשה בלעם בהשתדלותו בבחינות וכוחות הטומאה שחוץ ממנו יתברך אבל בהשתדלות אשר ישתדל עמו יתברך כביכול זה לא נאסר לו, ולזה הקריב קרבנותיו לה' שכל מה שיהיה לכבודו יתברך עשה יעשה. ואומרו את שבעת המזבחות, בא לראות אם רצה ה' במעשיו או אם הקפיד עליו גם על זה, ונתכוון גם כן להגדיל מעשיו שהראשונים היו בונים מזבח אחד והוא שבעה, ואמר כדרך זה את שבעת וגו' כמי שקדם לו הדיבור על זה ולא אמר שבעה מזבחות וגו', וכבר העירו רז"ל (מ"ר כאן) בזה שנתכוון לז' מזבחות שבנו האבות עד כאן, וזה שיעור הכתוב את ז' מזבחות הידועות שבנו האבות אני ערכתי כמותן, והכוונה בזה לא תגדל מעלת עם בני ישראל בשביל האבות הראשונים שבנו ז' מזבחות:
[מובא בפירושו לויקרא פרק א' פסוק ט'] והנה בכתוב הזה טעם הקרבנות שהם אשה ריח ניחוח לה'. ואמר הרב במורה הנבוכים (ג מו) כי טעם הקרבנות, בעבור שהמצרים והכשדים, אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם, היו עובדים לבקר ולצאן, כי המצרים עובדים לטלה והכשדים עובדים לשדים אשר יראו להם בדמות שעירים, ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר לעולם. בעבור כן צוה לשחוט אלה השלשה מינין לשם הנכבד כדי שיודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה הוא אשר יקריבו לבורא, ובו יתכפרו העונות. כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדוי הנפש, כי כל מדוה וכל חולי לא יתרפא כי אם בהפכו. אלה דבריו ובהם האריך: והנה הם דברי הבאי, ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה, יעשו שולחן ה' מגואל שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח: וגם כי לפי שטותם של מצרים לא תתרפא מחלתם בזה, אבל תוסיף מכאוב, כי מחשבת הרשעים הנזכרים לעבוד למזל טלה ומזל שור שיש להם כח בהם כפי מחשבתם, ולכן לא יאכלו אותם לכבוד כחם ויסודם, אבל אם יזבחו אותם לשם הנכבד זה כבוד להם ומעלה, והם עצמם כך הם נוהגים, כמו שאמר (ויקרא יז ז) ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, ועושי העגל זבחו לו. והרב מזכיר שהיו מקריבים ללבנה בכל ראשי חדשיהם, ולשמש בעלותה במזלות הידועים להם בספריהם. ויותר תתרפא המחלה באכלינו מהם לשובע שהוא אסור להם ומגונה בעיניהם ולא יעשו כן לעולם: והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלשת בניו אין בעולם כשדי או מצרי הקריב קרבן וייטב בעיני ה' ואמר בו (בראשית ח כא) וירח ה' את ריח הניחוח. וממנו אמר אל לבו, לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם (שם). והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, וישע ה' אל הבל ואל מנחתו (שם ד ד), ולא היה עדיין בעולם שמץ ע"ז כלל. ובלעם אמר את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח (במדבר כג ד), ואין דעתו עתה לשלול ממנו אמונות רעות, ולא נצטוה בכך, אבל עשה כן לקרבה אל האלהים כדי שיחול עליו הדבור. ולשון הקרבנות, את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי (שם כח ב), וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון רק שוללות ע"ז מדעת השוטים: ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו. וקרבן התמיד, בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד. ואלה דברים מתקבלים מושכים את הלב כדברי אגדה: ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם, תכנס בו ממה שאמרו רבותינו בספרי (פנחס קמג) ובסוף מנחות (קי.), אמר שמעון בן עזאי בא וראה מה כתיב בפ' הקרבנות, שלא נאמר בהם לא אל, ולא אלהיך, ולא אלהים, ולא שדי, ולא צבאות, אלא יו"ד ה"א שם המיוחד, שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק. ושמא תאמר לאכילה הוא צריך, תלמוד לומר אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה (תהלים נ יב), לא אמרתי לכם זבחו אלא כדי שיאמר ויעשה רצוני: ובתחלת ת"כ (פרשה ב ה) רבי יוסי אומר כל מקום שנאמר קרבן אמור ביו"ד ה"א, שלא ליתן פתחון פה לאפיקורסים לרדות. אלו דבריהם ז"ל. ואמת כי בפרשת הקרבנות לא נאמר לא אל ולא אלהים, אבל מצאנו, והעלית עליו עולות לה' אלהיך (דברים כז ו) , וכתיב, לחם אלהיהם הם מקריבים (להלן כא ו), וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב. (שם ח) וכתוב במזמור הנזכר, זבח לאלהים תודה (תהלים נ יד). ועוד כתוב (דהי"ב כט ו-ז) כי מעלו אבותינו ועשו הרע בעיני ה' אלהינו גם סגרו דלתות האולם ויכבו את הנרות וקטרת לא הקטירו ועולה לא העלו בקדש לאלהי ישראל:
והמעלה הגדולה הזאת אשר עלה אליה לא היתה אלא לפי שעה לכבודן של ישראל כדי שלא יהא פתחון פה לאומות לומר ליום הדין אלו היו לנו נביאים כישראל היינו חוזרים למוטב, וכדי שיהיה פתחון פה לישראל כנגד אומות העולם וישמעו אומות העולם הבטחת נפלאות על ישראל מפי הנביא שלהם שהוא קטיגור של ישראל. והנה כאשר השלים נבואתו באותן הבטחות נסתלקה הנבואה ממנו וחזר לקסמיו, שנאמר (יהושע יג) ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב, וזה יורה כי מת קוסם ולא נמשכה לו הנבואה אחר כן: וע"ד המדרש ויקר אלהים אל בלעם, מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם נביאי ישראל נתגלה עליהם ביום שנאמר (שמות ו) ביום דבר ה' אל משה, נביאי אומות העולם בלילה שנאמר (בראשית לא) ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה, (שם כ) ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה, ויבא אלהים אל בלעם לילה, משל למלך שהיתה לו אשה ופילגש כשבא אל האשה לא היה מתבייש לבא אליה ביום לעיני הכל אבל כשבא אל הפילגש היה בא בהחבא בלילה. נביאי ישראל מתגלה להם בדבור שלם שנאמר (ויקרא א) ויקרא אל משה, נביאי אומות העולם בחצי דבור שנאמר ויקר אלהים אל בלעם. נביאי ישראל מדבר עמהם בלשון טהרה וקדושה שנאמר (שמות יט) ויקרא ה' למשה, כמה דאת אמר (ישעיה ו) וקרא זה אל זה ואמר קדוש, נביאי אומות העולם בלשון טומאה וקרי שנאמר ויקר אלהים אל בלעם. משל למה הדבר דומה לשנים המבקשים בפתחו של מלך, אחד אוהבו של מלך ואחד מצורע, אמר המלך אוהבי יכנס, מצורע לא יכנס שלא יטמא פלטרין שלי, אלא אני הולך לקראתו שנאמר ויקר אלהים אל בלעם, הלך לקראתו:
[מובא בפירושו לפסוק ה'] וישם ה' דבר בפי וגו'. מקרא זה כבר קשטוהו ראשונים בפירושם ודרשותם, ומקום הניחו לנו בו. ונראה כי לפי שרצה ה' לגלות עתידות ודברים נפלאים מהטובות אשר יגיעו לישראל, ורצה שיתגלו על ידי בלעם נביא האומות לפרסם מעלת עם קדושו לפני כל האומות (ואמר) [ואשר] תבאנה לישראל מהטובות באחרית הימים וכליון האומות על ידי ישראל לבסוף, וידעו האומות מפי נביאם הדברים ככתבם להרבה תועליות הנמשכות לישראל נגלים ונסתרים, ולפי שאדם זה הוא אדם מובהק בכיעור ותיעוב ושיקוץ לא תנוח עליו הרוח הקדושה המגדת העתידות, גם הדברים מצד עצמן דברי קודש הם ולא יחנו בגוי טמא, לזה נתחכם ה' לעשות תיקון לדבר קדושה לבל תעבור במבוי מטונף ועשה מחיצה בין כח המדבר והדיבור עצמו ובין פי חזיר, והוא מאמר וישם ה' דבר אחד בפי בלעם הציע כח אחד שיכול להתמצע בין שניהם ובזה נעשה פי בלעם גבול בפני עצמו והדבר מפסיק לגבול כח המדבר והדיבור, ואז כה תדבר רוח הקודש היא תדבר, ורז"ל בזוהר (ח"ג רי:) אמרו כי תיבת כה תרמוז לבחינה קדושה והמשכיל יבין: ואם תאמר איך תהיה ההבדלה בדבר כזה, צא ולמד אשר יבדיל ה' בין המימות הרבים והעצומים כשיעור מלא נימא (חגיגה טו.) . וצא ולמד מבארה של מרים מים תוך מים (שבת לה.) והללו עומדים בפני עצמן והללו בפני עצמן:
[מובא בפירושו לפרק כ"ב פסוק ה'] וא"ת מפני מה השרה הקב"ה שכינתו על גוי רשע כדי שלא יהא פתחון פה לאומות לומר אלו היו לנו נביאים חזרנו למוטב העמיד להם נביאים והם פרצו גדר העולם שבתחלה היו גדורים בעריות וזה נתן להם עצה להפקיר עצמן לזנות:
[מובא בפירושו לפרק כ"ב פסוק ט'] ויבא אלהים. לכבוד ישראל כי השם ידע דבר בעל פעור ואילו היה בלעם מקלל אותם היו כל העולם אומרים כי בעבור קללת בלעם באה המגפה:
[מובא בפירושו לפרק כ"ב פסוק ט'] (...) כי יקפיד ה' על כבוד בלעם בערך האומות כיון שהוא נביא עליהם, וכמו שמצינו (מד"ר פ"כ) שהרג את האתון משום כבודו של בלעם,
[מובא בפירושו לפרק כ"ב פסוק ט'] ויבא אלהים אל בלעם. גלוי זה לכבוד ישראל היה, כי כן מצינו שהשכינה נגלית להדיוטות בשביל הצדיקים, כענין שנאמר (בראשית לא) ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה, וכן (שם כ) ויבא אלהים אל אבימלך:
[מובא בפירושו לפרק כ"ב פסוק י"ב] וטעם שהחשיבו ה' ועשה לו כבוד זה, מלבד הטעם שכתבתי למעלה בפסוק מי האנשים וגו', נראה עוד לומר טעם בדבר כי ה' נתן לו שכרו שאמר בתחילת תשובתו לזקני מואב והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר ה' אלי, וידוע כי אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ואפילו של אומות העולם, וצא ולמד (סנהדרין צו.) מה שילם הקב"ה לנבוכדנצר על פסיעותיו וכו', וגם כאן שלם לו שכרו וכבדו ואמר לו לא תלך עמהם,