ביאור:מ"ג במדבר כג טז
וַיִּקָּר יְקֹוָק אֶל בִּלְעָם וַיָּשֶׂם דָּבָר בְּפִיו וַיֹּאמֶר שׁוּב אֶל בָּלָק וְכֹה תְדַבֵּר:[עריכה]
וישם דבר בפיו. ומה היא השימה הזאת ומה חסר המקרא באמרו שוב אל בלק וכה תדבר אלא כשהיה שומע שאינו נרשה לקלל אמר מה אני חוזר אצל בלק לצערו ונתן לו הקב"ה רסן וחכה בפיו כאדם הפוקס בהמה בחכה להוליכה אל אשר ירצה א"ל על כרחך תשוב אל בלק:
ויקר ה' אל בלעם. עתה לכבוד ישראל עלה האיש הזה להתנבא במדת רחמים בשם הגדול אשר נגלה למשה, כי עד עתה נאמר בו ויקר אלהים (פסוק ד), ויבא אלהים (לעיל כב ט). ועתה ידע כי לא יוכל לקללם בשום ענין, בעבור כי במדת רחמים יחונן עליהם, כי עד עתה כשהיה שומע במדת הדין היה חושב למצוא להם עלה בעון אשר חטאו כענין ויהפך להם לאויב הוא נלחם בם (ישעיה סג י), או שתבא עליהם רעה מאת ה' לא ינצלו ממנה במדת הדין. וזה טעם וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל (להלן כד א), כי גם ה' יתן הטוב בברכה, והמשכיל יבין:
[מובא בפירושו לפסוק ד'] ואחר כך הזכיר ויקר ה' אל בלעם כי גדלה השגתו ועלה ענינו להתנבא בשם המיוחד כנבואת משה ובזה הכיר כי אי אפשר בקללתם כלל, כי מדת רחמים עמהם להצילם, ומתחלה כשהיה שומע במדת הדין היה מיחל שימצא מקום לקללתו שתהיה מדת הדין מתוחה כנגדם, אבל אחר ששמע במדת רחמים נכזבה תוחלתו.