בחורף/כט

יוסף חיים ברנר
בחורף
פרק כט
→פרק כח	פרק ל←

חשבונו של אבי, סוף מעשיו במחשבתו תחילה, היה כזה: כשיסע עובדיה לחוג את חתונתו, אז יבוא הוא, אבי, למשה שמרילס לבקש שימסור לי את נערו ללמדו. זה יהיה הצעד הראשון. אחר-כך...
ואולם אותה העובדה, שקירבה את חתונתו המקוּוה של עובדיה, היא שהניחה אבן-נגף על דרך אבי.
באותה שבת היו שני אורחים בבית-המדרש הישן: משה שמרילס השב מדרכו ומחותנו של הרב, שבא להגביל את החתונה, כלומר, להסיר את הסכסוך בדבר הנדוניה. אויבי ר' חנן-נתן מצאו שעת-הכושר לנקום נקמתם באיש-ריבם. בכל פינות שפנו שלחו לשון בהרב ובישיבתו, בהשתדלות שיגיעו הדברים לאזני המחותן-האורח. ר' חנן-נתן לא עצר ברוחו ושילם לדורשי רעתו חרפתם אל חיקם. ואולם גם ללשון האויבים לא היו דלתים ובריח.
– רב בישראל! ישיבות הוא מייסד! במצוות הוא רוצה! ומפני מה הוא מעלים עין מבנו, הצדיק הגדול, העוסק בביבליותיקות, בחילוק ספרים בין בחורי הישיבה, כדי לעשותם לגויים?
טענות אלו הכניעו לגמרי את גאונו של ר' חנן-נתן, וחתונתו של עובדיה הוגבלה לאחד מן הימים הראשונים של החודש הקרוב...
ואולם המאורע הזה לא השפיע לטוב גם על מהלך "ענינו" של אבי. בשעת המהומה מצא ר' צבי גלותזון לו לחובה לעורר את גיסו, שישים לב גם על יעקב שלו, שגם הוא נטה קצת מ"דרך-הישר", וביחוד צריך להרחיקו, למען השם, מ"בנו של המלמד, אשר לא תצא טובה ממנו".