בחורף/כח

יוסף חיים ברנר
בחורף
פרק כח
→פרק כז	פרק כט←

מעולם לא עבד דמיוני עבודה גדולה כמו באותו הזמן, שאני עומד בו. שעות שלמות היו חולפות עלי בציורי דמיון מבלי אשר ארגיש בזה בעצמי. לא היתה כל אפשרות, שיהיה לי איזה דבר במציאות, ועל כן אהבתי לצייר לי את עצמי בצורה אחרת ומצב אחר. אני, ירמיה פייאֶרמן, אחר אני, אחר לגמרי. אחר בהחלט. ואני והיא נוסעים לשווייציה... שנינו נוסעים... היא פועלת כטל של תחיה על כוחותי הנרדמים ואני מעשיר את חייה ברוחי!..
פעם פגשתיה ברחוב. היא הלכה מעבר מזה ואני מעבר השני – ואמצא לנכון להתחפש, שאיני רואה אותה. כשעברה לפנַי כלתה נפשי לראות, ולו גם לרגע אחד, את מקלעת שערותיה, את קווּצתה, את מבנה-גופה, את מהלכה, את צבע אדרתה, את מגבעתה. אך לא יכולתי. רעדתי, יראתי... ורק כשנתעלמה כולה מעיני הפניתי ראשי ועמדתי שעה ממושכה על מקומי, מסתכל במסילת הילוכה...
ובאותו ערב, אחרי חצות-הלילה, ישבתי על דרגש משכבי, סמוך אל השולחן, עת רבה-רבה מבלי כל עבודה, עד אשר, לאחרונה, הוטלתי לעולם אחר. בתוך ענן-התרדמה היתה בי, אמנם, מעין הכרה, כי בבית אבותי אני יושב, אך יחד עם זה הייתי נוסע באיזו דרך... המסע רועש, סוער, עובר ימים ונהרות, הרים ובקעות – ואני בתוכו... העגלה מלאה אנשים: אבי, בֶרילה, אחי הקטן, עובדיה, קליינשטיין. והנה התחנה. קור מתפרץ מאיזה מקום. הכל יורדים. העגלה מתרוקנת. הירידה שוהה. איזה דבר מעכב. "הוי, בטלן! – גוער בי אבי 'פטרן'!.. מפני מה אינך יורד אתה? רד! מְצָא חן בעיני כלות!" – זו לשונו ממש... ואני עונה בגאון: "לא מעלמא הדין!.. בארץ אשכנז זו, שאני הולך אליה עמה, יש פרידריך ניטשה ולו שפם עבה, וגם לבורסיף שפם כזה!" – וכעבור רגע חולף המסע, ואני נשאר בבית-הנתיבות, נמק מצער, עד היו עיני לאבן ולבכות לא יכולתי, ואני מתגאה בהכרתי, כי איני בוכה... והנה קול בכי... זה קול אמי היושבת בפינה ומורטת נוצות... החושך מתעבה... הכל מתהפך... ריקוּת ושממה... הקונדוקטור שואל לכרטיסי... "קונדוקטור! – צועק ר' חנן-נתן – עובדיה! אסור לנסוע בלי כרטיס... עבירה גדולה!"... פלאי פלאים! הקונדוקטור הוא חצי רב וחצי בורסיף... "אוי, אוי – אני גונח מעצמת מכאובי – רגלי מושמות בסד... אסורות בתלתלים... אוי, מה היה לי? מי זה מושכני?"... "סע לבדך!" – גוזר עלי שומר הדרך, המחזיק נס ירוק בידו. "חוטמך מעכב"... אני אוחז בו... אוי, הלא זה היא... מה לי ולך?..
– כרטיסך! – צועק בורסיף ומכני בראשי.
אני מתנשא לקום עליו ושוקע בתהום...
וראשי המורם קצת נופל שנית על השולחן.