בחורף/כג

יוסף חיים ברנר
בחורף
פרק כג
→פרק כב	פרק כד←

בין מנחה למעריב, אחרי "הסעודה השלישית", ישבתי בבית. צללי חושך שטו. בילדותי היתה אמי בשעה זו, טרם תתפלל "אתה חוננתנו" ותדליק את הנר, מעלתני על התנור ולוחצתני אל לבה בדממה. מסביב אופל-אימה ותוגת פלאי-פלאים... והיא לוחשת באזני על צדיקים נסתרים, שמסרו את נפשם על קידוש-השם, על ילדים גיבורים, שנשחטו על אמונתם, על שני אחים, אחד עשיר ואחד עני...
– ויבוא, בני, האח העני אל אחיו העשיר ויבך לפניו; התבין, בני, לרחם עליו ביקש. "אחי! אחי! – התחנן – שלושה ימים ושלושה לילות לא בא אוכל אל פי; ילדי-אפרוחי עטופים ברעב; רחם עלי ותן לי בעדם פרוסת לחם קטנה. הלא אחיך אני; איככה זה אין בך כל רחמנות?" – ודמעותיו נושרות, נושרות...
"כן, אני, אמנם, איני ממית את עצמי – חשבתי, מתהלך בבית אנה ואנה – מפני שעל-כרחי אני חי... רצון עיוור לחיות... אין מה לרמות את עצמי... אך בכל זאת אי-אפשר להכחיש, שיש פה גם חוטי משי נסתרים, שמקשרים אותי אל החיים"...
איזו המיה משונה פיזזה בלבי. לבכות חפצתי, לבכות על חיי כל היקום, על חורבן עולמי, על קיפוח המעשים, לבכות בלי סוף, בלי תכלה. הזכרת אמי, שבאה העת להתפלל ערבית, היתה בעיני פשוטה, טבעית וצריכה. וכשהתחילה אחר-כך, נאזרת-חיל על ידי הרוך והחנינה שהפיקו עיני, לשוחח אתי ולספר פרטים שונים מחייה, כדי להוכיח, כי לא עבירה היתה בידי אילו הייתי מתעורר לתמוך בידיהם – היה בי רק רגש אשמה חזק, רגש אשמה ובושה!
– אני יודעת, בני, כי קשים לך החיים בביתנו. אל תדמה, שאני איני מבינה דבר. אָכְלנו... דירתנו... אך דע לך, בני, כי החלטנו שישכור אביך "חדר" בבית אחר ורווח לך. אביך... אל תדמה, בני, שהוא אינו אוהבך. לו ראית את התפעלותו ביום הראשון לבואך, כי אז אחרת חשבת. את פניך קידם, אמנם, כך, בלי התלהבות יתירה. אחר-כך, כשיצאנו לשוק, לא הניח אפילו אדם אחד, שלא הודיע לו ע"ד בואך... והתנהגותו עמך – אני יודעת מה קשה היא לך, ואולם מה לעשות, בני? טבעו בכך... הוא לא יאמר "טוב" לעולם... אפילו אם אקנה את ה"מציאה" היותר גדולה, לא יאמר "יישר!" – אני הלא חיה עמו זה יותר מעשרים שנה, ואתה אינך יודע, כני, כמה סבלתי במשך כל הזמן הארוך הזה... התרגלתי – וברוך השם!.. הן לא ערל שיכור הוא שיכני... טבעו בכך... אם רוצה אתה לשמוע, ירמיה (אני מבטלת זמנך בהבלי), הבה ואספר לך, בני, מה שאירע לנו לפני איזו חדשים... לא! מה אני מדברת? זה היה אחר הפסח, בראשית ה"זמן"... יודע אתה בוודאי, כי העת הזאת קשה לנו מאד, חג הפסח אוכל את כל העבודה... לוי-מנדיל, מי שהיה נושא-אגרות, נשאר לנו חייב עשרה רובלים שכר-לימוד בעד שני הנערים, שלמדו ב"חדרו" של שלום גציל... עשרה רובלים שלמים... לוי-מנדיל היה תמיד משלם טוב, אבל כשאבדה לו משמרתו נשאר אביון מדוכא, ולו בנות בוגרות, ולא עשרה רובלים – אף עשר פרוטות לא היה ביכלתו לשלם, ו"צער-בעלי-חיים" גדול היה פה מאד... אך מה אנו אשמים? במה יכולים אנו להושיע לו? רק הבורא היחיד יכול לרחם עליו... כאב-לב... עשרה רובלים... צעקנו... כעסנו, אך לו ושווע "שמע ישראל"... הרי לא את נשמתו תקח ממנו... בקיצור, אביך כבר ישב ללמד את תלמידיו (שנים עוד חסרו לו למנין הדרוש) – ואני נופלת למשכב... כל חלי לא היה בו, ורק כך... אפסו כוחותי... אין כוח להלך... לפני הפסח "עמדתי" בבית-אפיה של מצוֹת... אחר-כך היתה פרידה אחותך. "לא בקו הבריאה" כשבוע ימים – ותמו כוחותי... בקיצור, בני, אני שוכבת על ערש דוי, ובבית – חורבן, אין דבר על מקומו, אין מי שיחם כף-מים... פרידה הרי היא ילדה עדיין... וגם עוד לא שבה לאיתנה כראוי... אביך חדל ללמד את תלמידיו, עומד יומם ולילה אצל מיטתי, אינו אוכל, אינו שותה... בקיצור, מה לי להאריך הרבה, בני? האל המיוחד היה צריך לענות לנו... אין צורך ב"תשעה באב"!.. אילו היה רופא מבקר אותי, לכל הפחות... ואולם ריבונו של העולם הלא אב רחמן הוא... מכה ביד אחת ומרפא בשניה... לאחר איזו שבועות התחלתי לשוב לאיתני... להתהלך, אמנם, לא יכולתי עוד, אך כך... הוקל לי... אני שוכבת... אביך בבית... ותאות האכילה התעוררה בי, כמשפט החולים המתחילים לשוב לבריאותם. פת-לחם אולי היתה אז בביתנו – איני זוכרת – אך בשבילי דרושה היתה גלוסקה... ושתי פרוטות אין איפה להשיג!.. אז אני אומרת לברילה אחיך זה (כך אזכה לראותו יהודי טוב!): "רוץ, בני, אל מָטיל-ירוחם החנוני ובקש ממנו חצי רובל (נערו של מטיל-ירוחם למד ב"חדרנו" גם לפני זה – והחוב היה עוד מן ה"זמן" שעבר), אולי יתן... אמור: אמא אינה יכולה לקום... לב יהודי!.. אולי ירחם"... בקיצור, ברילה רץ ושב בתשובה כזו (כך אזכה לדבר עם כלתו): "מטיל-ירוחם איננו בבית וחיה-'דבוֹיה' אשתו (ארורה טובה!) ציוותה לענות: "בעד מה 'שכר-לימוד'? בעד זה, שה'נעָיִם' אינם הולכים 'החדיָה'? אין כסף!" נו, מה לעשות... לא דבר חדש הוא לקבל תשובה כזו, אני שותקת... וגם אביך היה בפעם אחרת כובש פניו בקרקע ושותק... "כשאי-אפשר לעלות – צריך לרדת"... אך בפעם ההיא – הלב מתפלץ גם בלי זה, הדם רותח, הצרה גדולה – ו"הוצת" כרגע: "מה? מה אמרה? הניחוני! בעצמי ארוץ לשם! בעצמי אבקש! היא תתן, כמדומה!" – כששמענו את צעקתו וכשראינו את פניו ואת מרוצתו בלי בגד עליון, בלי כלום – מת לבנו בקרבנו... דמנו – כקרח... פרידה אחותך נדבקה בו בקול-יללה: "אבא! אבא!" וגם אני צווחת בשארית כוחותי: "שלום גציל, הישאר בביתך, אין צורך בכסף, אל תלך שמה!" אני הלא יודעת אותו תמיד... בפרט בעת כזו... מרוב מצוקה, איש כמוהו מוכשר לחולל שם פרעות, לאבד ולשבר... וגם להכות... בקיצור, אנחנו מייללים ומתחננים, שישב על מקומו, והוא מתפרץ: "לא! הניחוני! אם תלמידי הולכים בטל – אלמד אותה!" ומפני כפני גזלן... בקיצור, מה אאריך לך, בני? אם חיה נשארתי אחרי שעה כזו – הריני קשה מצוֹר... איני זוכרת, איך זה נכנס בו הרוח הטוב... בכוחותי האחרונים ירדתי מעל המיטה והתחננתי לפניו... הוא סר לאחרונה מן הדלת ונפל על הדרגש... ופניו – יפים מהם מניחים בקבר... אני שבתי גוססת אל המיטה, מתה ממש, כמו שצריך להיות... והוא ישב עד המנחה ובכה... מעולם לא ראיתיו בוכה ככה... כתינוק ממש... "יתומים קטנים", "יתומים קטנים" – יותר לא נשמע מפיו – ובוכה!.. בוכה...