בחורף/כב

יוסף חיים ברנר
בחורף
פרק כב
→פרק כא	פרק כג←

פעולת התנגשותו עמי בימים הראשונים נתנה בינה בלב אבי לשנות מעט-מעט את ה"טאקטיקה" ביחוסו אלי ולהחליף כעס קשה בנעימות יתירה, שהדאיבה לי, כמובן, יותר מקשיותו. הוא מצא את עיקר קלקולי ב"עקשנותי", שנתפתחה בי מפני שנמצאתי בחברה רעה ונשתקעתי בספרים לא-טובים, בספרים המעבירים את האדם על דעתו, ואולם "בפנימיות הדברים לב יהודי לי להרגיש בצער אבותי הדורשים טובתי". את זה הוא רואה בחוש, ועל-כן נקל יהיה להשיבני אל הדרך הישרה בדברים רכים ובסימני אהבה. החובה מוטלת עליו רק להרחיקני בכל מה שאפשר מאותו מין בני-אדם ומאותם הספרים. והלכך, במהלך החדש, גם כשהיה, לפעמים, משפילני בדבריו, לא היה זה אלא רק כדי לרככני ביותר ולעשותני ספוג מקבל "מוסרו". בכלל התחיל מתאמץ לדבר על לבי לא בקול נגיד ומצווה; רק כיועץ טוב-לבב היה מפתני ללמוד בכל יום שיעור גמרא, לא לבלות על זה כל העת, – חלילה, הוא אינו ישראל מלמד-דרדקי לדרוש כזאת, אלא כך... שעות מספר ביום, רק כדי שלא אשכח את זה, שביליתי בו כל ימי חיי...
הסעודה השניה של השבת ההיא כבר עברה בשלום. הוא האריך במליצות שונות ע"ד "המחשבות הזרות", המטרידות אותו בתפילת שמונה-עשרה, הוא רואה בחזיונו עת עתידותי; חותני גביר מיוחס... הכל מקנאים באשרי... וגם לו, המלמד, טוב בעבורי.
אחר-כך, כשהתפשט אבי את קפוטתו כדי לקבל תענוג משינה-בשבת ואמי ניערה את פירורי החלה מעל השולחן ושבה לקרוא ב"צאנה וראינה", ניסה אבי להעמיק את שיחתו ולנסותני בערמומיות: מה הייתי אומר, למשל, אילו היה נמצא פה בצ. מעין זה שהוא רואה בדמיונו? וכיון שהתחיל לחתות גחלים שוב לא עמד, לא יכול לעמוד, בפני תשוקתו ליסרני והתחיל:
– אבל התבונני, יהודית, שהדבר כאילו אינו נוגע לו כלל...
אלא שבאותו רגע נפתחת הדלת והביתה באו עובדיה ויעקב. הילדים נחבאו מיד; אמי וה"צאנה וראינה" שלה נעלמו כהרף-עין; ורק, לאחרונה, כששבו הילדים ממחבואם, כדי להביט אל הבאים, וכששבה נפשה של אמי מעט למנוחתה, הביעה היא מלפני התנור, מקום-מושבה החדש, את רגשותיה: ברוך השם, בזכותי גם היא רואה בני-אדם. ערכי אני נתעלה בעיניה על-ידי ביקור האורחים הנכבדים והיקרים, אשר, לאסונה, מלבד תה של שבת לא היה לה במה לכבדם. אבי השתדל, אמנם, מצדו, להראות, כי את ביאתם אלינו הוא חושב להם לפרעון-חובה מצדם ולא לדבר שיש בו משום כבוד מיוחד; אבל בכל זאת קם מעל משכבו ונטפל אל חברתנו, ואגב נתחכך בי ולחש על באזני" "נו, מה זה אינך מבקש לשבת?.. מה אתה שותק?.."
לי נראה, שאורחי חשים את עצמם לא בטוב ביותר, אך לא ידעתי במה לתקן את המצב. ולעומת זה ידעתי, כי השיחה תתחיל מיד בשאלה, אם יש חדשות מ-N, אחרי שאני הרי שבתי "משוט בארץ ומהתהלך בה"; אחר-כך תבוא השאלה: מפני איני מסכים להצעתו של אלימלך? שוב – מה דעתי באמת ע"ד הציוניות? ולבסוף – בקשה לבקרם גם בביתם הם חלף הטוב אשר עשו עמי בבואם לביתי. ובכן הצטחקתי, והצטחקתי על הצטחקותי, ודיברתי, כי בעולם יש "שאלת היהודים" והציוניות באה לפתור שאלה זו, כי הדבר היותר מכלה ומסכן הוא היאוש וכי הצעירים, המרגישים בעצמם חפץ וכוח לעבוד לטובת עמם, אינם צריכים לבוא לידי יאוש והם מחויבים לעבוד בלי ליאות, כדי למלא את החסרון, הבא בסיבת הפעוטים, הריקים, העצלים והמתייאשים...
אבי רצה למשוך בלשוני עוד יותר, לדלות את חכמתי ולהראותה לכל העולם, ואת תפקידו זה מילא באמונה: כדי לתת לי מקום לתשובה מחכימה ומפליאה, ניסה להשתמש בכל האמצעים:
– ואחרי כל אלה, ירמיה, מה אתה משיב על זה?
– מה?
– אני איני מבין... אתה אומר: לתקן את מצבנו, חיינו רעים הם, "נוֹרנַלים", או איך שאתה אומר. בקיצור, הכל אמת וצדק... אבל מתי יכול הענין לבוא לידי גמר?.. אֶ-אֶה... אני רוצה לדעת... מה כל זה? הן, סוף-סוף, נמות... אַה? הלא נמות?..
– נו?
– זוהי שאלתי... אני רוצה לדעת...
– ע"ד "השארת הנפש"?
– לא... אתה אינך... נו, נשתה תה...
כשהלכו האורחים לדרכם ונשארנו יחידים, אני והוא, היה הוא מוטל בספק: אם ראוי לו להביע רצון על הרעיונות שהשמעתי ועל מידת התבונה שהראיתי, או להתייחס לזה בשלילה, אחרי שסוף-סוף לא הצטיינתי באותה מידה שהוא קיווה לה?
לאחרונה, כשהלכנו להתפלל מנחה, נזלה כטל אמרתו:
– כשאתה רוצה, בכל זאת, אתה יכול להראות, חה-חה... חבל שאתה מתעקש ע"ד ההטפה מעל הבימה... אף על פי כן אני מייחל, כי לשבת הבאה "תתרכך"... לא, אתה אומר? נו, נו!.. איך שיהיה, יכול אתה להראות... יחושו החמורים! הם הבינו כל מה שדיברת כ"תרנגול בבני אדם", חה-חה... אף שהאמת אני מוכרח להגיד לך, ואתה תסלח לי... קצת לא התנהגת עמם כראוי... הם, אמנם, אינם שוים את זבלך, ובכל זאת... בראשית בואם... הם יושבים – ואתה כאבן דומם... נו, אתה הלא תלך אל יעקב ושם תתקן, ירמיה, חה-חה... עיניך תחזינה, ירמיה, איך עוד יתבטלו מפניך, אם רק תרצה, איך הם יתבטלו כעפרא דארעא לגבי דידך... ממש כעפרא דארעא... ואם אתה תתרגל אליהם... הכל היא רגילות, אני אומר לך... אם תתרגל להאנשים שבכאן, תהיה כאן... כי באמת, מה הם חבריך שם ב-?Nדוקטורים? קומיסיונרים? הלא לא... כך! בחורים!.. ותכליתך תמצא פה יותר מאשר שם, אם רק תהיה לאיש... הנה שם, בביתו של יעקב, תפגוש את הבן הבכור של בורסיף... הוא גם כן היה ב-N... רואה אתה, זה יבוא אל מטרתו... זהו יפה... לו יש תעודה על כל השבעה קלאַסין... הוא יהיה בוודאי לדוקטור... זה אני מבין... אתה כתבת לי תמיד: שש מחלקות תגמור... רב מטעם הממשלה... אני ידעתי תמיד, חה-חה, כי אין בזה ממש... אַה?.. נו, נו, אני מבין, כי קשה היה לך זה... איך שיהיה, אין לך להתבטל בפניו... לוּ היה לאביך הממון שיש לאביו... אתה מְצא איזה ספר, שלא קרא הוא ואתה קראת אותו, והראה לו משם... כן... מה זה, ירמיה, רציתי לשאלך... מה זה מנהג מוזר אצלך להוציא הדַברך לרגעים קול נגיחה משונה?..