בחורף/י

יוסף חיים ברנר
בחורף
פרק י
→פרק ט	פרק יא←

נסיעתנו זו לביתנו היתה במחשבה תחילה כדי לנסוע משם אחר החגים לאיזו עיר גדולה ולהיות לאנשים. ואולם שני החדשים ששהינו בצ., השיבו את החלטתנו זו אחור.

אחיו הקטן של עובדיה חלה. חרדת האבות לבנם הבכור גדלה על ידי זה. ולא יכול זה האחרון לעמוד בפני אהבת-אבות כזו וישאר בביתו.

וגם אני לא עמדתי אז בקשרי המלחמה. הוודאיות שלי היו אז עדיין רופפות מאד ולא יכלו לעמוד בפני רוח מצויה. בחיצוניותי נעשה רק שינוי קטן מאד, עד שלא הוכר מה שבלבבי כלל, ובכן נחלתי בעד תורתי והנהגתי הטובה כבוד ואושר. ויצרו של האדם גדול ממנו. התהילה, שפיזרו לי מסביב, נהגה בשבי את "התחמצותי", שנסתרה במשאון. ואולם גדולים מזו, וגם מהוכחותיו של אבי ש"התורה היא הסחורה היותר טובה", היו רחמַי על אמי. בחייה הקשים, המלאים עלבון ותלאה, הרי אני, בנה יקירה, תופס מקום גדול. כל נחמתה – אני הוא. הוויתה היא אך צרה, רק עוני, רק בוז וחרפה. שבעה היא מהומת תמיד, אויר מעופש, תלאות ויסורים. כל היזק מצוי, כל קדירה נשברה עושים אותה לאומללה. ומחלות הילדים, וגסות הבעל, והיגיעה, שהיא יתירה מכוחותיה... והכוכב האחד בחייה – הגם הוא ידעך? לא! אסור לי להיות אכזרי כזה! לא אעזוב את בית אבותי. מי לי בלעדיהם? הכל לא חשכו מפני רוק, והם מרגישים אהבה לי. האבעט בם? לא, לא אהיה קשה כארז. אלכה באורחותם – וייטב לי.

ובכן, נשאר עובדיה בצ., ואני לא נסעתי לעיר גדולה להיות לאיש, אלא יצאתי שנית לעיר קטנה, ל"קיבוץ" של בטלנים. ובלבי גמרתי, שלא יטרידני שום דבר, שארחיק מעלי כל ספר חיצוני, המטיל איבה בין האדם ובין אביו שבשמים, שאהיה ככל ה"לומדים" שבקלויז, ואלמד ואלמד ואלמד...

עת ממושכה קיימתי את נדרי זה. ואולם יין מכיון שנתחמץ שוב אינו נעשה יין.

אבני החומה הבצורה והחשכה כבר פוצצו את ראשי, כשנשמטו אחת אחת. העמודים נהרסו. ביסוד עלה רקב והעש אכל גם את לבי. היעמוד הטיח התפל אשר טחתי?

סימן לא-טוב היה זה, שאף בכל הימים, שהתנהגתי כמשאת-נפשי אז, בלי מרידה ומהפכה, היה מצב-רוחי דומה, בכל זאת, כאילו לקחו עלם עדין, אמון עלי תולע, ושלחוהו לבין אנשים פראים לעבוד עבודת-פרך, והוא מתהלך ביניהם מַשמים... סביבתו אינה יודעת את יחשו, את רגשותיו, את צרכיו, והוא אינו יודע למלא את חפציהם... והוא מתהלך קודר בלחץ-יגונו, שומם במר-רוחו...

אני השתדלתי אז להשלות את נפשי, כי ישרה דרכי ללמוד הכל הלכה למעשה, ללכת בעקבות ה"ראשונים", הנעלים בפשטות סברותיהם על הדרוש המעוקם והפלפול המחודד של גאוני ליטא ופולין האחרונים. ובזה נתתי מקום לחברי לחוות את דעתם על מידת "יכלתי ללמד" ב"אֶט", לרוב גם בלי "אף על פי" בתחילה... ועוד היה דבר, שלא יכולתי לוותר עליו, וגם הוא גרם, שיבטלו אותי חברי: "מצות ישוב ארץ-ישראל" ומעשי מחזיקיה, כלומר "חובבי ציון" של תקופת עריכתי את "המאור הקטן".

הסופיזמים, שבהם החזקתי מעמד בעולמי הישן, באו מאליהם, מעומק מלחמת קיומי הרוחני: הן אני הקרבתי את כל חיי במקום הזה – ואיך אעזבו? זה היה מעין מעמד הנפש של משחק בקוביה, כשהוא רואה את רכושו והנה הוא הולך וכלה מרגע לרגע – קשה לו לעזוב את המשחק לגמרי. הון רב כזה אבד לו עד עתה – וכל זה יעלה בתוהו?

כשהיה נופל לידי אחד מן "הספרים הקטנים", לא הייתי יכול להבליג על תשוקתי וקוראהו; קוראהו – ומבקש בכל כוחות נפשי סליחה על המעשה הרע, שאני עושה לנפשי.

מספרי חכמינו המתפלספים, ממשיכי המוסר של "חובת הלבבות", לא יכולתי לזוז. לפרקים התגברו עלי בעוז איום ההרהורים על האלוהות ועל הצורך הגדול להתחיל חיים אחרים: להתפלל ביתר כוָנה, שלא לדבר כלל חוץ מדברי תורה, להיות נהנה מיגיע כפי, שלא להסתכל בנשים, להיטהר, להתדבק ולהתקדש.

ויש שהייתי מדבר משפטים אל עצמי על שאני אוכל משל אחרים. ר' פנחס בן יאיר לא בצע מעולם על פרוסה שאינה שלו. וביחוד אחרי שאני הרי איני כאחרים.

מובן מאליו שכל זה היה מעורב ברגשות פחותים, בתנועות נתעבות ובמעשי הבל. תולדות טבעי ותוצאות תנאי חיי בעת ההיא. אור וחושך, טהרה וטומאה, קודש וחול שימשו בערבוביה.

ויש שהיה עולה על דעתי פתאום להיכנס לביתו של אחד ממשכילי העיר, להראות לו את שירי ולספר לו על הכל:

– אל תראני, – אגיד לו, – שאני בן-ישיבה בחיצוניותי, שלשון-עילגים בפיו. לא למדתי לדבר צחות. נשמה לי, אדוני, נפש ולב לי. לב הומה, נפש שואפת לאור...

ככה אגיד לו!

והימים עוברים, חולפים...

כבר מלאו לי שבע-עשרה שנה...

ואני יושב בקלויז...

___

לאחרונה בא הקריזיס המוחלט.

נהרס המקדש, נסתר הכותל, נפנה המקום. הבעירה ללהב יצאה. כלו ימי שחרותי...

נפתרה השאלה. יהי מה – עלי לעזוב את בית-המדרש לגמרי, לבלי שוב אליו עוד. לנסוע ל-N, עיר הפלך, כדי להשתלם בלימודים.

וצ., עיר מולדתי, עומדת על הדרך, העוברת מעיר ה"קיבוץ", שבה למדתי, אל העיר N. וכשנסעתי ל-N, הוכרחתי לסור אל בית אבותי.

המסוה שהוכרחתי לשים על פני כשהייתי בבית אבותי, היה קשה לי מאד, אך אני הצדקתי את עצמי; הרי לא להנאתי אני מצטבע, אלא לשם מנוחת אבותי, שאף על פי שהם "מורדי אור", עם כל זה אין לי הרשות להרעימם, ולהרעיל את חייהם. ולכאורה עלה הדבר יפה: אני עוד לא הורגלתי להתנהג בחפשיות, לשבת ב"גילוי-ראש", לאכול בלי ברכה, וכדומה מן הנוגע למעשה. ואולם השינוי ברוחי, "הגדול כתהום", התפרץ החוצה למרות כל זהירותי.

– ובכן, חזרת רק על "סדר-מועד" בחורף האחרון? – משוחח עמי אבי ביום הראשון לבואי – המ... אבל... כמדומה לי שב"סדר-מועד" וב"בבות" היית בקי עוד לפני שתי שנים, אַה?

– חֶה... – אומרת אמי בתוך כך וידיה חבוקות על לבה – ירמיה...

– מה את רוצה, אמא? – אני משתדל להנעים קולי, שמח על שהפסיקה את השאלה בדבר לימודי.

– שומע אתה?.. זה עתה טיפלתי בארגזך...

– נו?..

– חֶה... אני אמרתי... אביך אמר... תבוא מלובש הדר... הלא תלמידים היו לך שם בישיבה... והנה... רק ספרים...

– ספרים? – מתעורר אבי – איזו ספרים?

– ספרים!.. "על פרשת דרכים"...

– מה זה? "שאלה ותשובה"?

– לא.

– ובכן אמור: "ביכל"! מה זה אתה אומר: "ספר! ספר!" אמור: "ביכל" – וידעתי...

אז מתחילה אמי לזכור, כי כשבאתי בפעם הקודמת היו בארגזי "יורה-דעות".

–נו, חדלי, חדלי מטענותיך! – יגער בה אבי – הלא רואה את, שהוא עסוק במחשבותיו ואינו שומע אליך... לא, ירמיה, באמת... אמנם, כסף לא שלחנו לך, אבל הן מצאת דיך לקנות סמרטוטים, במחילה מכבודך... אל תדמה... איני צועק עליך על זה, חלילה: כספך הוא... ואולם כיצד אדם מתהלך ערום?.. ערום ממש כביום היוולדו... הלא רק בגד של חול לעורך... הלא חרפה וכלימה לפני הבריות...

– אוי לי! – נושאת גם אמי קינה – במה ילך לבית-המדרש?

– היום אני חושב שלא ללכת כלל... – מתפרץ רצוני מפי למרות חפצי ואני מתחרט תיכף ואורר את איוולתי.

– באתי מן הדרך... והאויר לא טוב... – אני מנסה לתקן עוָ תתי.

– אבל בית-המדרש הלא אינו רחוק מביתנו! – קוראים אבי ואמי בבת אחת.

בבית-המדרש אני מנענע בשפתי וקולי לא ישָמע. בשעת הפנאי אני מעיין ב"עין-יעקב" ו"מדרש". השמש שואלני, באיזו עליה אני בוחר ומקבל מענה: איזו שתהיה; מאי נפקא מינה?

היתה רוח אחרת אתי.

אז התחיל אבי מנענע בכתפיו ולהתנפל בכל עת מצוא, על הרוב בלי שום קשר וסמיכות, על אלה הבוערים בעם, שמבקשים השכלה...

– יד-ע-נות... – היה הוא ממשיך מלה זו בנגינת בוז – שוטים! למה? הלא להיות רופא קשה ליהודי בזמננו... אלא מה? לכתוב כתבי בקשה? הלא רואים אנו את אשרו של פינחס הכתבן... הוא גווע ברעב ממש...

– כתב-בקשה, ירמיה, – היה הוא, לאחרונה, פונה פתאום אלי – כתב-בקשה אפשר להשיג בזהוב ודף גמרא מחירו רובל!

הוא ניסה גם להניאני מנסיעתי ל-N. מה אעשה שם? מוטב שאשאר בעיר מולדתי ואלמד בישיבת הרב החדשה (ר' חנן-נתן יחשוב לו זאת לכבוד וישמח על זה), אקח לי שנים-שלושה תלמידים, ארויח מעט כסף ואתפור לי בגדי שבת. הלא רואה אני, שגם עובדיה עושה כן...

– אבל פה לא אלמד כדבעי... "הוה גולה למקום תורה"... ב-N. "קיבוץ" של מאה בחורים... ובכלל איני מבין... אני הולך ללמוד!..

– שמעני ירמיה, אל תיתמם עמדי, אל תונני!.. אני יודע את כל אשר אתך, ירמיה. אני יודע כל זה היטב, יותר ממה שאתה יודע בעצמך... הנה תקותנו, יהודית!.. אלימלך אמר...

– אני איני מבין, מה אתה רוצה? אני הולך ללמוד!

אבי מביט עלי במבטו האלכסוני.

– אתה הולך ללמוד!..בוודאי אתה הולך ללמוד! וכי מה יש לך לעשות אחרת? אבל איך תלמד? העיקר, איך תלמד!.. אז לא מחיתי בך לנסוע, אבל עתה... אין אני מוציא עליך, חלילה, שם רע. אדרבא, אתה חפץ לעסוק בהשכלה מעט – נו, נו!.. אני איני ישראל מלמד-דרדקי, אני מבין, שבזמננו – אם לא לבלות על זה זמן – אין רע... לדעתי, עם חסיד תתחסד ועם משכיל תתמשכל; טוב, אם תדבר עם אנשים כאלה – הראה להם, שאתה מבין גם בענינים שלהם ותכסם כלימה... ואני הרי לא אהיה לשטן על דרכך זה גם פה... התלָמד קצת... גם עובדיה מתלמד... ואולם למה לך לנסוע? אם תהיה עתה לרב – אלוהים הוא היודע... ובכן, בחור "בעל-הביתי" – ברוך השם!.. אני איני מתאונן... תל-מד פה – ממשיך הוא בלשונו.

– מדוע לא, בני? מדוע לא? – מסייעת לו אמי.

– לשוא כל הדיבורים! – מתעקש אני – פה לא אוָתר...

– אבל סע, סע לך!.. מי עוצר בך?.. לך בדרכך אשר בחרת לך... עשה כל מה שלבך חפץ... אני רואה, כי חכם אתה בעיניך ממני אלף פעמים... פילוזוף!.. בשם אלוהי ישראל... סע... אפס אל תתחרט, ירמיה, אחר-כך! זכור כי תינחם באחריתך!..

אני הייתי בטוח שלא אתחרט. ניסיתי לפתות גם את עובדיה, שיסע עמי, אך הוא לא רצה.

הוא מילא את תפקידו של חצי-משכיל בעיר מולדתו, שמסית לחתום על עתונים עברים, מריץ קוריספונדנציות, מלמד בחשאי את נערי הישיבה תנ"ך ודקדוק. אמו ראתה בחוש את תועלתם של אותם הדברים, בהיות שעובדיה שלה היה כותב אדריסות, "מקבל את הפוסט", וכשנקרא פעם ר' חנן-נתן אל פקיד-העיירה בדבר מאורע אחד ולא הבין אף מלה אחת מדברי השר – נוכחה עוד יותר, שגם לרב דרוש לדעת אותם הענינים, שעובדיה שלה מבלה בהם את עתותיו. וכמו שאמרתי כבר, לא היה גם ר' חנן-נתן נאמן לעצמו ביחוסו אל עובדיה. ואולם נקל היה לשער, שאין הדבר עולה להאב בלי עינויים גדולים. בעידן דריתחא היה קורא לבנו "קונדוקטור" ו"אגֶנט"...

פעם נזדמן לי להיות עד-ראיה למחזה כזה. הרבנית דיברה על אודות אחיו הקטן של עובדיה, שהיה חולה מאד. היא לעגה לעצת הדוקטור, שיעץ כי ימעיט הנער בלימודים. רק "גוי" יכול לייעץ עצות כאלה. לו נקל הדבר. באמת, אין הרופאים יודעים דבר. רופא אחד ומיוחד יש לנו ורק עליו צריך להישען. והרי לא שמעו לו, לה"שמוקטר", וכאב-ראשו של מנדלי הוקל! ברור כשמש, שאין זה אלא עין-הרע, ויש לקרוא לר' ישראל מלמד-דרדקי, שילחש עליה. הוא מומחה לאותו דבר.

– אֶט, עין-הרע... – רוצה עובדיה לעשות נחת-רוח לחופש דעותי.

– מה?! – התעורר ר' חנן-נתן, שהיה זועף בלא זה – מה? אתה כבר אינך מאמין גם בעין-הרע... "קונדוקטור" שלי!.. הגמרא מלאה לחשים וסגולות... רב אמר: תשעים ותשעה מתים בעין-הרע... והוא ה"אַגנט"!.. אלמלי, לכל הפחות, היתה בך דעת להתבייש בפנַי... בפני בנו של שלום גציל – אַה, גם אתה פה ואני לא ראיתיך – נו, שם ביניכם לבין עצמכם תדברו לכם דיכם על ה' ועל משיחו... המ... ירמיה, גם בך טעיתי...

אני אמרתי אחר-כך להשתמש במחזה הזה:

– מצבך, עובדיה, בלתי טבעי הוא; אנוס אתה להצטבע ולכסות את מחשבותיך, ושם!..

– לא, ירמיה, חדל מלדבר הבלים. ראשית, אתה מבין בעצמך, שאבותי לא יתנוני לנסוע. הם שרויים בצרה... האוכל למרות את פיהם?.. ובידי – רק חמישה-עשר רובלים.

– ובידי הלא גם חמישה אין...

– אין מביאים ראיה מן השוטים! חַה-חַה-חַה... לא, ירמיה, באמת, מה אעשה בט"ו רובלים? ועוד זאת... התדע מה שאגיד לך?.. אני ירא שמא אשאר קרח מכאן וקרח מכאן...

– בוודאי!.. הוא הדבר שאני אומר...

– לא, לא זאת כונתי... אני אומר, אני רוצה לומר, כי טוב היה לי להתחיל ללמוד... באמת... התבין? בתמים...

– מה ללמוד?

– ללמוד!

– כלומר, לפנות עורף ל"אפיקורסות" ולקבל סמיכה?

– ובאמת, ירמיה, מה אתה מדמה... אני אגלה לך את מחשבתי, שבאמת... טוב היה אלמלא עזבו המשכילים את הרבנות, כי אז ניצלנו...

– נו, נו, בבקשה ממך... לדעתי, טוב ר' ופסי של גורדון אלף פעמים מאותם הצעירים שאנו יודעים, מן הצבועים ימח שמם! טוב צפרנם של התמימים המחמירים מכרסם של הצבועים המקילים, ה"שלמים", כביכול, הקוראים בשם "דאַרווין" ו"בוקל", ובשעת הצורך הם אומרים: אנחנו הרי יודעים אנו היטב את החברה ההיא; אותנו לא ירמו". ואולם נניח דבר זה. עתה השיבני רק על שאלה קטנה זו: כיצד אתה יכול, אתה שטעמת מעץ הדעת, לבלות זמנך בדיני קדשים וקורבנות, בדיני...

– ירמיה! שבועה, שאיני מבין את דבריך. האומנם תתן דופי בהתלמוד, שהיה תמיד החומה הבצורה של לאומיותנו בכל ימי גלותנו? האומנם שכחת את המאמר " ישראל ואורייתא", שכתבת בעצמך? גם אני איני מסכים להחומרות, שהוסיפו שלא כדין, אלא רק משום "ויש נוהגים לאיסורא", אבל נגד התלמוד בעצמו!..

– נו, עובדיה, כנראה, עלי לנסוע לבדי...

ועוד לא עבר החג – ואני כבר הייתי ב-N.