בחורף/טז

יוסף חיים ברנר
בחורף
פרק טז
→פרק טו	פרק יז←

טרקלינו של חיימוביץ אינו ריק. האויר מלא עשן-פפירוסין. מדברים ומתווכחים בקול רם – והקריטריון ברור ומקובל. נאַרמן, אף שהיא חשה את עצמה היטב בכל מקום שתהיה, פה היא, לדעתה, נשמת-החברה, נפש-הנאספים, גיבוֹרת ה"ענין". דרשתו של יודלין אובדת את ערפלי הרפלכסיה, שהוא מתעטף בהם לפרקים, והיא מקבלת מין עזוּת דקדושה. הוא מרבה בהוספת: "אם הורשה לומר כך" – ופראַזותיו הן חצופות ביותר. כשהוא מדבר עם דוידובסקי, הוא בוחר להתפלסף על הצורך הגדול לנדוד, לבלי לשבת על מקום אחד, או לדבר על ערך ה"אהבה", שהיא כאבן-בוחן לכל גבר, מולידה בו כוח ועזוז וכדומה. ויש גם שהוא נמשך אחרי דברי עצמו ביותר והנחותיו מקבלות אז צורת "חייב אדם": חייב אדם לשאוף להתגלות כל הכוחות הספונים בו, כלומר להתגלמות כל האֶלמנטים שבו; חייב אדם לברוח מן הבדידות, כלומר להידבק באיזו נפש חיה וכו' וכו'. ואולם כשהוא מדבר עם חיימוביץ, הוא אוהב יותר להשמיע את דעותיו על "הגורם הכלכלי", "הפרוצס הפוליטי-האקונומי", "הקאטאסטרופה הצפויה", "עתידות המפלגה הרביעית" ועוד. אף קליינשטיין מניח את "חכמותיו-דקירותיו", מעמיד פנים של רצינות ומדבר על חופש הדעות או לוחם מלחמת-מצוה ולועג לציוניות ולמחזיקיה, דבר שהוא מהנה את הכל. ובשלחו את חִצי מהתלותיו ב"התנועה לכרות ברית עם התוגר", יהי לו למטרה איזה בוכהאַלטר או עוזר-בחנות מן הנאספים, שמרננים אחריו, כי הוא מראה פנים לכאן ולכאן. הנחשד בעוון ציוניות מצטדק ומתנצל, כמובן, ומוכיח, כי חף הוא מפשע, אך שומע אין לו. הן לחברה דרוש תמיד איזה שעיר לעזאזל כדי להתנפל עליו ולשפוך עליו את העביט של שופכין אשר בתוכה. ולא – צחוקה של נאַרמן אנה הוא בא? ופיה הלא ידע רק לתבוע אֶמנסיפאַציה ולצחוק.
זוהי עלמה לא-צעירה, לבושה תמיד בחוֹשן אדום ולא מכוערת כלל, אך בתנועותיה, בהתנפלותה המשונה על מקוֹם-מושבה, בצחוקה, בקריצות-עיניה, בנענועי שערותיה הגזוזות, בהבלטת חזה – בכל אלה היא מביעה, כי בטחונה ביפיה הוא גדול מן הראוי וכי הבועות הקטנות והלבנות שבפניה נשכחו מלבה לגמרי. ללרנר והדומות לה היא מתייחסת כמו לצרות חלשות ממנה. היא מתנהגת תמיד כ"מלכת הנשף", מאשרת את כל הישר בעיניה בקריאות הידד וכדומה, ולפרקים היא מעיפה רק מבט על הנואם, מבט משתתף, מסכים, מבט של תודה וחן, או מבט של עונש, מבט בז ומבטל...
– הציוני שלנו אומר בוודאי, – מלגלג קליינשטיין – כי הרצל הוא פנים חשובות מאד במהלך הדיפלומאטיה האירופאית, אחרי שזכה לעמוד לפני השולטן הטורקי, ואולם להוָתנו, רחימאי, אינו אלא סופר-עתונים. ומאַכס נורדוי...
– ובכלל – מפסיקתו נאַרמן בצפצוף רם – בכלל מה לנו ול"אבטוריטטים"?! מה הם "אבטוריטטים", כאילו לנו אין מוח כלל, כאילו חסרים אנו כשרון-המחשבה? חבל, ששכח ה"ציוניסט" שלנו מה שכתב פליכאַנוב ע"ד ההגיון העומד ברשות עצמו. לא לנו לנהות אחרי "אבטוריטטים"!..
– יהודי! יהודי! – אין ה"ציוני" הנעלב יכול להתאפק לפעמים, אחרי היווכחו, כי אויביו אינם רוצים לעשות שלום לו – אני איני מבין. הרשוני, רבותי, לשאלכם... לא תשמעו לי – אלוהים עמכם! אבל הרשוני לשאול: מה חושב לי קליינשטיין לחטאה: יהודי! יהודי! הרשוני לשאול: הוא מה?
– חַה-חַה – נותנת נאַרמן לשחוק את ה"מתרשה לשאול" – שאלת חכם!..
– אבל אני איני מבין – מתחיל הנאשם שנית...
– אני איני מחלק את הבריות לעמים, אלא למפלגות שהן שונות במצבן החברותי – מודיע קליינשטיין...
– אמנם, אמנם! – משמיעה נאַרמן את קולה ומוחאת כף על כף – הידד! זוהי... זוהי... אידיאה... בראַבו!
– אבל קליינשטיין הוא יהודי – מתערב גם אני בשיחה.
– במה? – קופץ קליינשטיין ושואל.
– במה?! – עונה נאַרמן אחריו כהד – תודה לאל, פייארמן התחיל ב-פ-ר-דוכ-סיו!
– לא, פייארמן, – מדבר חיימוביץ בכובד-ראש – הרי מעצמך אתה מבין, שלא בבורג'ואזיה אנו עסוקים עתה. האַסימילאַציה, שאתה מתנפל עליה, העבדות...
– כבר קצה נפשי בשאלה זו! – מודיעה נאַרמן מצדה, אך לרנר גוערת בה, וחיימוביץ מוסיף ל"באר מחשבתו":
– האַסימילאַציה גופה טובה היא, דרושה, צריכה. רעים הם רק מעשי הבורג'ואזיה, המחקים כקופים את הפקידים, אשר בחייהם עלה רקב, כבכל מעשי הבורג'ואזיה!
השיחה הולכת ונמשכת. קליינשטיין עומד ומכריז, כי הוא אינו מרגיש בקרבו שום דבר יהודי. מן ה"חדר" לא הוציא כלום. הספרות הרוסית פיתחה אותו. היהודים שוים בעיניו לאינם-יהודים. אני מעיר, כי, כנראה, רגש-הצדק העז, החי בקליינשטיין, הוא של יהודי ממש. אז בא יודלין ומַפנה את השיחה לעבר אחר. אמנם, זוהי אמת ודאית, כי לעבוד נקל יותר בתוך העם, שגדלת בתוכו, שראיתו לראשונה ביום שפקחת עיניך בפעם הראשונה. כלומר... אתה יודע לדבר אליו בלשונו, להתנהג בנימוסיו, להתקרב אליו, אתה יודע את צאתו ובואו, כללומר... ואולם החזיון ההיסטורי בנידון שלנו מדבר אחרת, כלומר... הַיינה ובֶרנֶה נולדו בתוך היהודים ועבדו בשביל האשכנזים, כלומר... בשביל גרמניה, בשביל העולם.
– היינה, ברנה... וקליינשטיין איפה נולד?
– ברוסיה!
– ואתה אינך רוסי!
– איני רוסי? מדוע? נו, נניח, שאיני רוסי... ובכן... מפני מה איני רוסי?..
– מפני שאינך!
– ובכן?
– ובכן – ניגוד!
– ניגוד?.. אי, פייארמן, ראוי לחמלה אתה!
– מפני מה, אדוני קליינשטייין?
– כן! מעורר רחמים אתה...
– מפני מה?!
– אינך ראוי לשום דבר בסיבת ניגודיך, ניקוריך וספקותיך...
– לאיזה דבר?
– לעבודה!
– ואני אומר לך... – ("פה ראוי להזדקף" – חולף רעיון במוחי) – כי לעולם לא אחליף אפילו אחד מספקותי בכל עבודתך, שאתה עובד ועתיד לעבוד!
– חַה-חַה-חַה! – פורצת נאַרמן במנגינת-צחוק – זוהי ענוה!..