בחורף/טו

יוסף חיים ברנר
בחורף
פרק טו
→פרק יד	פרק טז←

בעתים מעין אלה, שרשמתי זה עתה, הייתי מתענה מאד וחושב לי לשפלות מה שמצבי החמרי משפיע על מצב רוחי. ואולם במצב כזה היה רוחי גם ברוב ימי הקיץ האחרון לשבתי ב-N., אף על פי שבזמן הזה לא חסרתי גם מעון, גם לחם, גם בגד.
לפנות ערב. דליקת האויר מתקררת ומתעדנת. תכלת השמים, הפתוכה ארגמן וירקרק, מתעטפת בדוק-אפלה בהיר ושקוף. החמה המטפטפת שלות הוד מתגדלת ומתאדמת ומועמה. בעד החלון, שאני ניגש אליו לרגעים בצעדי בחדרי מפינה לפינה, אני רואה את החיים: המון בריות נוסעים, רצים, רודפים, נתקלים, צועקים. חנויות ושולחנות. בהן ולפניהם נשים מלוכלכות בעטרן ונפט ומנוּולים קטנים. יהודים גדולים מוכרים פול ועדשים. חומות, בתי-סוהר, בתי-צדקה, קסרקטים, קלויזים, מגדלי בתי-תפילה נוצרים וארובות-עשן רמות של בתי-חרושת. ובמרחק – גן-העיר, גן-הטיילים, והוא זרוע מגבעות לבנות, אליו נוהרת כעת גם בת בעל מעוני, אשר זה עתה סיימה את הרומאן המענג ושמה בפוך פניה.
ובחדרים הנותרים מנגן המיחם הממורט את נגינת ציפיתו לבעל החנות הסיטונית הגדולה, שיבוא במהרה לשתות תה. ילדות הבית הקטנות מצפצפות ומעוות את פניהן, בחקותן במשחקן את הרֵעוֹת הגדולות של אחותן הבכירה. הנער, תלמיד בית-הספר למסחר, משתובב, בועט באמו ומחקה בלעג את תוכחתה, אך כרגע הוא נבהל מקול הצעדים שבמסדרון והוא של לכללי החשבון והסינטאַכסיס. הגברת העבה, הנמסה, שעיפה לטגן כל היום, גונחת. השפחה הרוסית מלקקת ממתקים לתיאבון ומתקשטת בה"קוֹכטה" שלה, כדי לצאת בנשף אל פתח השער ולהיראות לבני הארץ.
רק בחדרי – הכל אפס, נמק, מת...
דומיה מחנקת...
עש נוסס לבבי בלי הרף, בלי קץ...
ובמוחי הריק עולה גל של רקבון – ועל הגל ירוּמו תולעים... הכל מתאוננים על השממון, מתאוננים ומבקשים תחבולות במה להמיתו... מבקשים ואומרים למצוא... משתאות, מחולות, קירקסאות, תיאטראות, ספרים... ארורים יהיו...
"בשממון הזה אחפֹץ בדד היות" –
עולה על דעתי חפץ המשורר. ואולם בעומק נפשי, עוד למטה מן המקום שבו מסתתר החפץ להיות בדד, הומה מעין צל של תשוקה, כי יכנס אלי מי שיהיה: חיימוביץ, יודלין, ואפילו פיסמן או קליינשטיין... אז אני זוכר גם את ההשפעה המכרחת, שיש לחברת אדם עלי, את הדברים, המעשים, ההברות, התנועות, שנולדים בי בהיותי בחרת זרים ושאינם דרושים כלל... לא, לברוח, לברוח! לאן? שוטה, לברוח מעצמך?..
אני מליט את פני בידי. וכרגע אני מרגיש, שבאבי ההומה, הדוקר, המעיק, כאבי שאין תואר לו, יש איזה חומר מנעים לי, איזה חומר שאני מחזיק בו ורוצה שישאר בקרבי... ואני חושב: גם יסורי אינם אלא זיוף, צביעות, מין התפארות, כאילו ערכי יתעלה על ידי זה!
– פ-י-י... – מחלל איזה חליל של בית-חרושת בקול מורתח, ביבבת תאניה על אלו מכונות-האדם, שישבתו שעות מספר...
– הֶא-א-א – עונה חליל שני לעומתו בתקיעת בטחון ממשוכה, בקול מביע הכרה, כי רמה קרנו...
אך הנה קול דופק על הדלת. פיסמן נכנס.
זה בחור כבן עשרים וחמש, לומד תורת רפואת השנים, ידוע-חולי ומתהדר בחליו, מקונן תמיד על החיים והסביבה שאכלוהו וחושב את עצמו לספקן גדול.
הוא נכנס, ובכניסתו מורגשת לי איזו תרמית גלויה-נעלמה. אני איני קם. מבלי משים אני מחביא מעיני הבא את צל התעוררותי. חפץ מקנן בי, שלא יכיר, כי אני שמח לבואו.
– אתה יושב בית... לבדך... – הוא מתחיל.
– נו... – גונח אני, כלומר: לאן אלך? וכי יש לאנשים שכמותי מקום לבוא לשם? ולבדי – בוודאי, לבדי; אנשים שכמותי בודדים הם, גלמודים הם יושבים...
ואני מצטחק משונה. הקולות נדמים...
– מה חדש?
– חדש? חי... מה יכול להיות? ומה יש חדש בכלל? מתי יש חדש?.. מתי יענה על השאלה הזאת בחיוב?
– חיימוביץ היה במעונך?
– לא.
–אולי נלך אליו? אך לא. עתה בוודאי אינו בביתו, שהרי עסקים לו. אני אומר תמיד: עסקים, סודות, נסתרות, – אלו הן חולשותיו של חיימובץ. סוביֶקט משונה. היום הוא פוגש בי... כן. ואת דוידובסקי, את זה הפרא המשונה, ראית היום? ובכן הנך יושב בית. ולהורות הלכת? אח, השעמום, – זהו דבר נורא, איום מאד. אין כל מזור ותרופה. תופס אתה? אין רשמים, אין חיים; אין כל תחבולה להפיג...
– מה? מה להפיג? – שואל קליינשטיין, שנכנס ברגע זה, והוא נכון לצחוק.
– את השעמום!
– ועצת חיימוביץ?
– עבודה!.. לא, רפואה לא-בדוקה...
– ועקירת שנים?.. – צוחק קליינשטיין, שמח על חכמתו-"דיקרתו".
– עקירת שנים בלי תשלומין? – איני מתאפק גם אני מהערה – אבל פיסמן הרי הוא מבקש תשלומין בעד שעמומו!
וככלותי לבטא את ההברה האחרונה ייצר לי מאד על חילול דומיתי. ואני נמאס בעיני עצמי. אני מתכווץ בקרן-זוית.
אנשי שיחתי מדברים ביניהם לבין-עצמם. קליינשטיין מספר עובדות וחדשות, שאובות מבית-המרקחת, שהוא עובד בו בתור תלמיד, ופיסמן מחלק עם רעהו את חדשותיו העירוניות, שהביא מחדר-ה"דנטיסטיקה", וחדשות ספרותיות ממה שקרא. דבריהם מתובלים ברכילות ונתינת דופי בפלוני ובאלמוני. אותי הם שוכחים, ורק לפרקים הם מציעים לפני איזו שאלה מעין: "מה אני קורא?"
– מה אני קורא? ומניין לכם, שאני קורא? אבל, אמנם, אני קורא... ע"ד קארל מארכס... טוב?..
– מארכסיזם... – מתאנחים אנשי-שיחתי ושבים לענינם.
החמה שוקעת. פני מסובי מפיקים איזה רגש של תוחלת נכזבה, כאילו לא מצאו במעוני את אשר ביקשו. הם מהפכים ומעלעלים, אולי בפעם המאה, את הספרים האחדים, המונחים על שולחני, ומפסיקים את שיחתם, כשהם פונים אלי ומציעים לפני ללכת לאיזה מקום. אך אני איני זז ממקומי. במוחי המרוסק מרחפים שברי הרהורים כפתי-שלג אלו, שהן מפזזות ומחוללות בסועת חורף...
הם מדברים ע"ד גורקי, טשכוב, טולסטוי... האנאליזה של טולסטוי... טולסטוי הוא מיסטיקי... הוא בעצמו אינו חי כתורתו... הוא מצא מנוחת הנפש בתורתו... תורתו של טולסטוי – מה? מה מצא? כלום יֹשֵב את הסתירות? לקיים רצון-האל... זהו, אמנם, חשבון פשוט, ריאליות יותר ממסתורין... אבל – דברים בעלמא. גם חיי תלמידיו קיבלו, סוף-סוף, צורה מעציבה-מגוחכה... האדם לעולם אדם הוא... החיים שבים, סוף-סוף, לסדרם הקודם. טולסטוי – – – הוא אדם גדול, זקן גדול... והוא ימות, ימות... ובכן מה?.. הוא כתב ספרים על החיים וה"ספרים"... וספריו שלו נהיו גם הם ל"ספרים" ולאחד מקניני החיים... ועל הספרים האלה כותבים עוד ספרים... ופיסמן וקליינשטיין מבקרים... גם בראַנדס ביקר את טולסטוי... גם מאַכס נורדוי כתב עליו... והחיים נמשכים, נמשכים, נמשכים – – – לעולם, עד אין קץ... נורא!.. לא – – –
לְעָש וּלְסָס, לְמַאֲכָל
יּהְיֶה כָל סֵפֶר-הַדוֹרוֹת.
ומה אלה יושבים עמי? למה הם באים? מפני מה לא יעזבוני לנפשי? אך מה איכפת לי?.. אה, סוף-סוף, אני מהרהר רק על עניני נפשי... ככסיל פעוט... שקוע בקטנות... קטנות – ומה זו גדולות? אוי, אוי, מוחי מתבלבל... איני חושב כלום... קפאתי... כן, כן, כן, קשה לחיות, קשים החיים, חיים כמו אלה... חדרי מלא קורי עכביש... שממית מוצצת מוח זבובים... קר, קר לחיות בלי אל... קר – אבל החמימות ה"בעל-ביתית" למה לי?.. "קץ"... אנשים אחרים... צריך לחיות בעוז... אם לחיות בשביל היפה והנשגב – הלא שוים החיים... "צריך" – הצריך הידוע... "העינויים" – איזו עינויים?.. "בעוז" – איזה עוז? מה אני מתהדר לפני עצמי?.. או-או-אוי, הבל כל מחשבותי... לא צריך... הכל אחת, אחת, אחת... שממה מוחלטת... "שממה" – איזו שממה?.. לא, לא, לא...
– רעוּת-רוח!.. – אני פורץ פתאום בצחוק רם.
– מה? מה אתה אומר? – אוחזים בי חברי.
– רעוּת... איני אומר כלום, אין כלום... די, די להתאונן על יסורינו – אמרתי... נתעבת היא הבכיה יומם ולילה... ומה הם יסורינו? – יסורים של בצל... אלמלי היו יסורים כראוי – היה הדבר במצב אחר... באמת אין שום דבר חסר לנו... חִי... כך... הכל מייללים ומייבבים... די!.. ואולם גם זה הבל... אידיאל של שתיקה!.. ולמי הרשות למחות בידינו? בשביל מה לסתום את הפה? אם, אמנם, לא יקל, לא יועיל – משום מה אין לצעוק? לצעוק אנו חפצים... "חפצים", כן, חפצים ולא צריכים... יש קרירוּת-נפש מחכמה ולא מקהוּת... אך כלום אין ערך אחד לכל? סוף-סוף, אבדן-נצח... באין מטרה, באין אידיאה, באין דרך...
את החצי השני של המונולוג המטורף אני ממלמל כמו לפני עצמי. אחרי הפסקה קצרה אני מוסיף לקרוא:
– הידעתם?.. טוב היה, טוב היה, חַה-חַה, טוב, כמו שאני יהודי, לו בא הקץ המוחלט על כל אלה האומללים, החולים, המכוערים, היתירים... לו כלו כולם פעם אחת... רווח היה עומד אז לגאים, לבריאים, ליפים... הוּ! – – –
רעי אומרים, שהם יראים להניחני לבדי: עיני כאילו נשתנו מאד. הם נפתלים עמי – ולא קשה להם להתגבר עלי. אני משים את הכובע על ראשי ונלווה עליהם. אנו באים אל חיימוביץ.