בחורף/ג

יוסף חיים ברנר
בחורף
פרק ג
→פרק ב	פרק ד←

בימות החורף הקשים והקרים ביותר היתה אשה עלובה זו מובילתני אל חדרו של ר' ישראל מלמד-דרדקי באותה עגלת-החורף הקטנה, ששימשה לה להובלת שמלות-לכביסה אל הנהר.
ר' ישראל, שהיה בטוח כבר, כי בקור כזה לא יתאספו תלמידיו לקחת לקח מפיו (בעלי-הבתים – מפונקים, ובני העניים – ערומים), היה שוכב לו "כמלך" על מעל התנור הפושר. לכבוד "גברתו" – אמי – היה יורד בלי חמדה ומתגרד וקורא:
– אה, בקור כזה, בקור כזה... מסירות-נפש... מסירות-נפש בפועל ממש... הן... אני אומר תמיד: יהודית!... חניכת ר' ברוך, זכרונו לברכה... הן... ובזה שמעי לי, יהודית... אני אומר תמיד: אין דבר הולך לאיבוד, אין דבר עובר לחינם בהאי עלמא, אני אומר... הן... ועוד אני אומר, יהודית: לך אין מה לקנא בקצין... הוא לוקח "מלמד" לעצמו, משלם חמשים רובל לחודש – ובניו "גויים" הם, חמורים, "עברי" לא ידעו... במי יש לקנא? – בך יש לקנא... ואני מקנא... הלואי והיה אלטר שלי החלק העשירי מבנך... ולך אין מה לקנא בקצין... הבל העושר... אט...
– פֶה... – מתפנקת אמי ואינה חפצה בעושר ובקנאה – ברוך השם... איני חוטאת... אבל מה, ר' ישראל, הבאמת יש תקוה, שלא לשוא אני טורחת?...
בחוץ – חורבן העולם: קרה, סופה, שלג. אמי עומדת בבגד-קיץ קרוע; המטפחת החמה שעל כתפיה רטובה ונקובה. היא רועדת מקור ומהתרגשות פנימית, ואזניה קשובות לסיפורי המלמדת שלה (אשת ר' ישראל), שקופצת ומתארת את "מעלותי". עיניה מתרחבות ונרטבות, והיא מנקה אותן בקצות שמלתה הנרפשה.
הרוח הומה, מתקצף, מסתער. ור' ישראל, בחושן-החורף, עומד ומתפלסף ומתעמק בחקירה, שאין דבר הולך לאיבוד בהאי עלמא, אפילו הדבר היותר קטן. לכל יש מקום. הכל ספור, מנוי, הכל צפוי...
– נו, ירמיק, – הוא מתעורר לאחרונה – קח-נא את החומש לקרוא "תרגום". תשמע אמך, תשמע... היא ראויה לקבל נחת ממך...
___
התייחסותו של אבי אלי היתה אחרת. רגשי אהבה מיוחדים לא חש אלי, ועם כל זה הצטמצמו כל חייו בי, רצוני לומר, אני נהייתי בעיניו האמצעי האחד להשיג על ידו את אידיאלו החברתי. הצטיינותי היתה לו למגן בפני הקמים עליו להשתיקו – כשנתעורר בו החפץ לחוות דעה – ולסטור על חוטמו כשהוא תוקעו במקום שאינו צריך. הלא אב הוא ל"עילוי-העיר"!
עלי היו, אמנם, מערערים. רבים מצאו בי מגרעות, שהיו מכעיסות את אבי מאד והביאוהו לנקום בי את נקמתו. בבית-המדרש היו המקנאים בי מקפחים אותי בשאלות, משימים מכשולים על דרכי, הודפים אותי, מקנטרים בדברים. לכאורה היתה שליחת-ידם זו מטוב-לב, ואולם לא חסרה בזה גם מין משטמה נלעגת, מיוחדת.
אבי היה עומד עליהם בזו השעה, מביט בי באלכסון ומצפה, שאצטיין במלחמת-דברים מחוכמה, בתשובות של גדול, וצפיתו זו היתה מתלווה בזעזוע-עצבים, בהרעמת פנים; עד נפשו נגעו תהלוכותי ומנהגי, כי הם היו צריכים להיות קרנים לנגח בהם את משנאיו וכל הנחרים בו, ובהיכזב תוחלתו היה שופך את חמתו עלי, וה"עולם" היה נהנה מזה. האספסוף ועמי-הארץ התייחסו אלי כמו לתלמיד-חכם: מבלה-עולם קטן... ובעיני הכרסנים ושלוי-העולם, כביכול, שלנו לא ישרתי באמת, ואף מנדיל, בעל-בית-מעוננו, אהב תמיד להוכיח לאבי, כי כפני איש זקן פני, כי "בטלן" אני במילי דעלמא, בעל מרה שחורה, זר בתהלוכותי, טיפש גמור. אבי זעם. הוא רצה לשמוע רק תהילות. אני הייתי "מנגינתו" בכל מקום שעמד. בעיניו לא היה לכל אנשי העיר שום ענין אחר מלבד "ירמיהו שלו". דמיונו זה רק נתחזק יותר כשעברתי מחדרו של המלמד –דרדקי לחדרו הוא, ובזכותי ניתנו על ידו אחדים מטובי התלמידים שבעיר. לי עוד לא מלאו אז שבע שנים. על ספר ויקרא, במדבר, חצי ישעיה ועל אחדים מספרי תרי עשר כבר עברתי. הקריאה בעברית, אמנם, עוד היתה עלי קשה קצת; בכל זאת התחיל אבי ללמדני מסכת בבא מציעא כדי להתראות, ויחרש את כל האזנים באגדות ובגוזמאות שהיה מספר:
– היאמין ר' משה, הלא הוא התחיל מיד ב"שנים אוחזין" ולא מ"המפקיד". וכי נפקא מינה?... המעשה הוא כך... ביום הראשון... "זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי – זה נוטל..." בקיצור, מיד הוא מעמידני בקושיית המהר"ם, כמו שאנכי יהודי... זה הקטן!... אני איני יודע מה להשיב, כמו שאנכי יהודי, והוא אינו מניח: תרץ לו קושיתו! חה-חה... אני מעיין במפרשים, הנה והנה – המהר"ם!...
ואגב גררא הוא מוסיף, שהושיב אותי בכיתה אחת עם יעקב'ל בן ר' משה זה.
השתדלותו הוא וגם תשוקתי אני לעשות לי שם השיגו לאט-לאט את מטרתן. אבי החל להרגיש, שמעתה אין עוד הרשות לקצין ודומיו לדחותו בבוז: "שלום גציל, כמה פעמים הוגד לך, כי לא למלמד להתערב בענינים כאלה!" – הן הוא אינו עתה מלמד פשוט, כל העולם יודע, כי בדמות נער משונה ויחף גדלים בביתו אלפיים רובל נדוניה, כי ליהודית זו, שפניה מנומרים בגומות קטנות וכתמים גדולים, בטן מבורכה, מקור-"עילויים".
וכשהיה לבו טוב עליו ואשרו היה משתפך על כל גדותיו ומתפרץ החוצה, היה בא חלקו עם יהודית זו, שברגעים אלו היתה שוכחת את כל יסוריה ובזיונותיה ומתמלאת הכרת טובה ונחת אין קץ. רגליו הוא מרכיב זו על גבי זו, מסתמך על דופן-הכסא, נותן רווח בין מלה למלה ומאריך בהנאה בסיפור – "יקר-תפארת-גדולתו": איך שהוא אינו ככל המלמדים, מלמד הוא רק בחדר ו"בעל-בית" בכל מקום, גם בבית הגביר היה בחג בעבר.
– התביני, יהודית?
– מבינה אני, מבינה... מה יש פה להבין?
–אי, אשה לעולם אשה היא!... אינך יכולה להבין... הן לקצין היתה חנוכת-הבית, ויקרא להרב, למשה שמריל'ס, לר' צדוק ה"נכד", לאלימלך המלוה... חה, ישראל מלמד-דרדקי לא היה שם... ואני במלתא דבדיחותא קורא לקצין: ר' נתן, אני אומר, ר' נתן!... א–א... ר' נתן –
– וכי מה אני אומרת?... הלא אתה יודע, שאז לא הגדתי לך דבר אחרי ששבת... אין זה מטבעי, כשאר נשים, כזו, למשל (אצבעה רומזת על החדר השני, מעון-מרים)... ואולם, בכל זאת, שלום גציל, בכל זאת... חי-נפשי, כי טוב עשית אילו שבת ישר מבית-המדרש אל אשתך וביתך... חי-נפשי... הכל הנעימות היא אצל גבירים?... לא גרוע היה אצלנו, ברוך-השם, מאשר אצל כל היהודים... הנזיד היה כבדולח... כל ברך תרנגלתנו הצהובה היתה שם... והפשטידה נמסה בפה... ואם לא כאצל קצין – מה בכך? ברוך השם!... וכי העיקר הוא להיות זוללים וסובאים? מה?
– "כאצל קצין" – לועג אבי ומתלהב – אי, חכמה! הלואי וראיתי בחתונת ירמיה שלנו החצי ממה שראיתי שם!... שאלי-נא מה חסרשם!...כל מיני מאפה, כל מיני מגדנות, כל מיני דגים ובשר, כל מיני לגימה!... והגבירה התנוססה בשעון-זהבה... כל מאכל אשר יאכל...
– בקיצור... – מעירה אמי בחשאי – בעד כסף של זרים הייתי גם אני "בריה"^[1] והייתי יכולה גם אני להכין ולאפות הכל...
– אי! – מוחה אבי בתנועה משונה, כאומר: אל תהי פתיה! אזנים לכותל... דברים הללו אסורים!...
– וכי מה אני אומרת?... אני אומרת רק... טוב, טוב שאתה בא בין הבריות, מלאכתך בכך... ואולם לכל גבול... אילו היית בא בעתך, כי עתה לא נשבת חגי... אמרתי: יבוא היום-טוב, החג האהוב... נשב אל השולחן כולנו... אדע גם אני, שחג לישראל... האומנם לי אסור לקבל קצת נחת בעולמי? ועתה... אתה באת בערב... שיכור כלוט. ירמיה ישב בפינה כחוטא... רחמנות היתה להביט עליו... ישב, ישב – ויישן...
– ירמיה! – זוכר אבי את העיקר – הוא הדבר אשר אני אומר, שאת אינך יכולה להבין!.. קצין אומר: "לחיים, שלום גציל!.." ור' צדוק ה"נכד": "לחיים, שלום גציל, מה הקטן שלך?" והרב אומר: "זה הקטן גדול יהיה!.."
והוא מתמוגג...

1. "בריה" ביידיש – אשת חיל (הערת פרויקט בן-יהודה)