בחורף/ד

יוסף חיים ברנר
בחורף
פרק ד
→פרק ג	פרק ה←

ובכל אלה, או יותר נכון, הודות לכל אלה, היתה השגחת אבי על "זכותו היתירה בחיים" עזה ותקיפה ביותר. הוא שם עין-שוטר קשה על כל צעדי, על כל הליכותי; לא נתן לי מנוחה...
הוא יסרני על כל פסיעה, על כל דיבור קל,על כל תנועה, שהיו לא לפי רוחו. הכל מביטים עלי, הכל מתבוננים בי – ועלי לספור את צעדי, להיות נקי מכל כתם. עוד זאת: הוא דרש ממני רק להפליא. לבטל בהצטיינותי את האחרים, אבל חלילה לי מלהיות אחר מעיקרי. עלי להידמות לכל – ולעלות עליהם. הוא רדפני על שאיני מדקדק כלל במלבושי, על שאני שקוע במחשבות. זה לא צריך!..
ב"חדר" הייתי השעיר-לעזאזל בעד פשעי בני בעלי-הבתים, שבהם ירא אבי לכלות את חמתו. הירשקה בן-הגבאי אינו יודע את שיעור-השבוע, אבל לו אם ו"שימקה קוזאק" שמה; על כן תחול חמת הנקמה על ראשי בדמות מטר-מהלומות.
בבית-המדרש נדרשו ממני סימני יהירות והתבודדות. נפתיתי שלא להאזין פעם אחת מן החומש את קריאת התורה מתחילה ועד סוף – וכבר הכל עומדים ומתענגים על המחזה, איך אבי, מלא חמת-קנאות, מלמדני באגרופו יראת ה'. נערי העיר נותנים קולם בשחוק גדול, ואני ככלי מלא בושה וכלימה. מכוסה אני כולי בעלוקות מוצצות-דם...
בני גילי היו שמחים תמיד לאידי, היו אוהבים להתגרות בי, לעקצני, לשים לשחוק את מראה-פני, את מהלכי, תנועותי, שאני בעצמי חשבתים לי לחטאה גדולה. מכנים היו אותי בכל מיני כינויי-עלבון: "איש-שיבה", "בטלן זקן"... אני הייתי "לא-שלהם", זר, איש שאינו מתערב במרוצתם ומשחקם. ובכתבי את הקטעים האלה חיות וקמות בזכרוני הרבה תמונות של מלחמותינו ודברי ריבותינו, או, יותר נכון, תמונות של "רדיפותיהם", שהיו מלאות אכזריות ילדותית ערומה...
אז נולדה בקרבי, כנהוג, אותה הגאוה המסותרת, הקבורה, החולנית, המענה, המהולה בקנאה קשה כשאול: "בוודאי! הם 'גויים', לעולם ועד ישארו פה, יהיו חנונים פשוטים כאבותיהם... ואני?... אני אסע לליטא, להישיבה... אני עולה על כולם!".
הקטן האחד שבי מקנא בהם – בשוחקים-העליזים, היפים, וחברו הקטן השני מתגאה עליהם, ננעל בגאונו ומחזקו; "אני הלא אהיה... איני דומה להם! אותי מצווים תמיד לשנן להם, אני הנני הטוב שבחדר, המתמיד..."
ותשוקתי ללימודים היתה, אמנם, טבעית במידה ידועה, נובעת מתכונתי הרצינית, הריליגיוזית; אך הגורם העיקרי היתה רדיפתי אחר התהילה, השתדלותי לעשות לי שם –
"ללימודים"!.. אלה היו פרטי בנין בית-המקדש, דיני קרבנות ונגעים עם "רש"יות" ארוכים, כתובים מסורסים ובלתי מובנים של ספר איוב, סוגיות מתמיהות, בלי סימני הקריאה, נלמדת בז'ארגון משונה...
עתה, כמובן, אי-אפשר לי לרדת לסוף מצב-נפשי בעת ההיא. עכשיו נדמה לי, ש"התמדתי" היתה תמיד חיצונית, למראית-עין בלבד: שפתי היו נעות ומחשבותי רחקו מן "הצרעת והנגעים". אבל אפשר שאני מחליט ככה רק מאי-יכלתי להבין עכשו את האפשרות ללעוס באמונה את כל התבן הרב הזה, ושוכח את כוח השפעת הסביבה, את כוח-ההרגל – ואת כוח חומת-הסינים, הנטויה על ילד רך.
הן, אמנם, לא הכל היה משולל רגש ודעת. היה גם קצת מזון לרוחי. סיפורי מעשי בראשית... הנפילים בימים ההם... אברהם מושלך לכבשן-האש בעד יהדותו... יעקב מתאבק עם שרו של עשו... היהודים נגאלים ממצרים על ידי משה... ואפילו הדברים החוקיים, היבשים – סוף-סוף, הרי גם להם היה ערך תורה, הלא הכל ניתן למשה בסיני; כל התיבות שבכל הספרים, כראשונים כאחרונים, כל התגים, כל הנקודות, כל האותיות שבתורה הקדושה, – הלא הכל קדוש ונורא, הכל מלא סודות איומים ונסתרות עמוקות, בכל כלולה כל חכמת העולם, כל המדרגות הרבות והשונות, שאפשר לאדם להשיג... זה הוא הכל!.. ומה מאושרים ומה מיוחדים הם אלה, שזכו להיזכר בעצם התורה! עשו, לבן, בלעם – גם לרשעים הללו צורה מיוחדת, גראנדיוזית, גם להם – איזו כנפים!
יחוסי אל העולם היה סמל הרצינות. בכל הסתכלתי בכל עומק נפשי, שהיתה פתוחה תמיד, שואפת לרשמים. כל שינוי קטן מסביב לי, כל עובדה זעירה העירו בקרבי הרהורים. העולם הזה – פרוזדור שקשה לעברו מפני המלחמה האכזריה, שמן ההכרח להילחם בו תמיד עם הטומאה, הקליפה ויצר-הרע. האדם – איש-צבא. כל הספרים הקדושים, הרבים בלי ספורות, מלמדים איך לנצח את הכל ולבוא אל הטרקלין. טכסיסי מלחמה הם – המצוות.
בלי מצוות לא יכולתי לצייר לי את החיים כלל. רחמים גדולים היו בלבי כשהייתי פוגש באיזה "גוי". מה אומללה היא בריה זו! יגעה היא בלי מנוחה, זורעת, קוצרת, טורחת, זוללת, סובאת, ובוודאי גם צרות לא תחסרנה לה, וסוף-סוף מה? לסוף היא מתה – והכל כלה כעשן! לא כן היהודי, היהודי הטוב, היהודי "בבחינת מוח", שכל העולם נברא בשבילו, שהוא הנקודה האחת המרכזית, שכל חייו אינם מכוונים אלא לעשות רצון קונו ולהידבק בו... הצדיק הוא תכלית העולם. ראה הקב"ה, שצדיקים מועטים הם, עמד ושתלם בכל דור ודור. ואני? נו, למשל, אלמלי הייתי אני משתדל להיות צדיק כר' נחמן מברסלב?.. לא, כנראה, צריך להיוולד צדיק, לצאת לאויר העולם בתור בעל נשמה גדולה... אלא מאי גרסינן: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"? שמע מינה, שהאדם הוא בעל בחירה ואפילו עבד ושפחה יכולים להגיע לידי מדרגת משה רבנו – – – הא?
העיקר הוא, שהאדם צריך להיות עניו, להתבייש מפני בוראו, לזכור שהוא רימה ותולעה, בא מטיפה סרוחה, שוכן בית-חומר... ומחשבה זו קיננה בקרבי יחד עם האמונה, שהאדם הוא בחיר-היצורים, מלך-הטבע, נזר-הבריאה. עשה מצוה אחת– הכריע את עצמו ואת כל העולם לכף-זכות – – –
העולם היה נתון בלבי בדמות האומה הישראלית. מחוצה לה לא היה כלום. יש, אמנם, עוד אומות, אומות העולם, ולכל אחת יש שר שם, בפמליה של מעלה, ובוודאי יש להקבה"ה גם איזה עסק בהן, אבל ביחס אל ישראל הן כאין וכאפס, אחרי שאין להן לא תורה ומצוות וממילא – גם חיים. יש, אמנם, להן "לשונותיהן" השונות, וגם רבים מן ה"גויים" עוסקים בחכמות, חכמות חיצוניות, אבל מעולם לא הגיעו, ואי-אפשר להם להגיע, לאותה החכמה, שאנו מוצאים, למשל, ב"מהר"ם שיף" וב"פני יהושע". ה"ערבי נחל" או האלשיך, למשל, הנם רק מפרשי חמישה חומשי תורה, – בוא וראה את גדלותם: עומדים הם ומקשים מאה קושיות על פסוק אחד, מביאים שלושים מאמרי חז"ל, שלכאורה אין להם כל שייכות אל פסוק זה, מקדימים הקדמות אחדות ומתפלפלים דפים אחדים עד שמכל הקושיות לא ישאר כלום, והיה העקוב למישור. היש בהבלי ה"גויים" כאלה?..
וכשהייתי עובר מן ה"חכמה" אל ההבדל שבין אומות-העולם וישראל בידיעת הבורא היו מבלי משים עולים על לבי חברי הנערים, אשר גם הגה לא יהגו בדברים כמו אלה. הם טרודים במעשיהם האויליים, במשחקיהם הנהבלים, ואני... אני מפשפש במעשי, אני חושב על טיב-העולם, אני מהרהר בבוראי, אני... אני... ובכן אני מתגאה? הוי, שוטה, רשע וגס-רוח! אתה מתגאה עליהם? וכי מעשיך טובים ממעשיהם? וכי אתה אינך מקנא בהם ואינך נכשל בכל מיני הרהורי עבירה? וכי אתה אינך מלא כל המידות הרעות? ומה השגת? אל איזו מדרגה הגעת? אלא אתה גרוע מהם: הם אינם יודעים, הם שוגגים, ואתה הרי יודע אתה את חייהם של כל אותם החסידים והקדושים והגדולים – וכי יכול אתה להידמות אליהם? אין הכתוב מדבר בתנאים, האמוראים, ואנשי-העליה שבמדרשים וב"זוהר", אלא אפילו ה"אוהב ישראל", בעל השל"ה או בעל "יסוד ושורש העבודה"... אלה הם צדיקים... ואתה... אתה – לא כלום!
את רוב גודל הצדיקים הגיבורים הללו הספקתי להכיר למדי בעתות החופש. כשהייתי בא לבית-המדרש שעה קטנה לפני התפילה הייתי מעיין בספרים. אני ידעתי את גודל עוון ביטול-תורה. אלימלך המלוה, שהיה אז אחד האברכים השלמים והחשובים, היה אוהב לקפחני בגימטריאות, נוטריקון ומראי-מקומות שונים, התלויים בטעויות-הדפוס או בחסרון סימני-הקריאה. הוא היה בודק אחריהם ברוב כשרון ומוצאם ב"חזקוני", ב"מאור עינים" או ב"טור ברקת".
כי רוחי לא הסתפק, בעוונותי הרבים, בלימודים השונים, שהלעיטוני מורי ורבותי ברוב טובם, ב"הלכות נידה ומקואות" שבטור "יורה דעה", שאילפני ר' חנן-נתן יצ"ו, החופ"ק דמתא צ. יע"א, ואחפש עוד ספרים. קראתי מכל הבא בידי. הויות דאביי ורבא לחוד; זהו בוודאי העיקר; זוהי התורה המתשת כוחו של אדם בקשיותה; אותן יש להבין בהעמקה דהעמקה; חובתי לשננן בלי שיעור, בהן אסור לי לגנוב את דעת עצמי, – חטא שגיליתי בי, לצערי, שלפעמים הייתי מדלג על תיבות רבות בבת-אחת ולא הייתי שם לב לנקודה זו או אחרת: להשתמט מהן או לעזבן ח"ו לגמרי – אין לך כלימה יותר גדולה מזו; ואולם "דברי אגדה": "מדרש", "עין יעקב", "ראשית חכמה", "שבט מוסר", "מנורת המאור", "שם הגדולים", מפרשי התורה וכל אותם הספרים מעין "בחינת עולם", "מוסר השכל" וכו' וכו', שמצאתי בירושתו של ר' ברוך ע"ה ובבית-המדרש שלנו ועתה כבר אבד לי אפילו זכר שמם, – כל אלה לחוד.
כן, רוחי המסוכסך ביקש, שאף, חיכה לאיזה דבר, השתתף בלא-יודעים בצרת העולם הרע, העובר, המלא הבל והמחכה למשיח ולגאולה. ידעתי, שהחיים הם כמלחמה ארוכה, שהם דורשים תיקון, צירוף ושיבה למקורם, כלומר, ביטול-היש; גם אלוהים היה לי, אלוהים ברור ומבורר, שהיו לי עמו חשבונות ידועים, דברים ידועים – ואני ביקשתיהו. חיים ביקשתי, חיים ואלוהים...
לא פעם ניתכה עלי חמת אבי על "הרגלי המתועב" לסובב את העניים, המחזרים בעיירות עם חבילות של ספרים ומעשיות בעברית וז'ארגונית, בשעה שהיו משטחים את סחורתם על השולחן שלפני התנור בבית-המדרש. כל צרימותיו באזני ודחיפותיו בכתפי לא העתיקוני מאותן קופות-הסיפורים, אשר בעיר הדבר בושתי לטפל בהם, מאשים את עצמי על שאני בוחר בהבל ובקלות, ויחד עם זה חשבתי את עצמי למאושר בהחלט בשעה שנמצאה בידי – כמקרה יוצא מן הכלל – פרוטת נחושת לשל להמו"ס שכר-קריאה. בשאה הימים הייתי רק עומד ומביט על משאת-נפשי בגעגועים רבים ובהכרה מדאיבה, כי לא בידי טובי. גם הסיפורים הקטנים של שמ"ר ו"תלמידיו": "המנ'ס מפלה", "געלד פאר פעטש", "דער ישיבה בחור", וכאלה לאין מספר, היו לי למשיבי נפש. ופעם הגיע הדבר אפילו לידי כך, של הכינותי את השיעור! נזדמן לי המעשה בשבתי צבי ימח-שמו. ר' חנן-נתן לא ידע כלל מכל עינויי על הוַת "הצבי המודח" ועל שלא עלה הדבר, ולא הבין בשום אופן איך שכחתי לגמור את הסוגיה (מסכת "כתובות" למדתי אז), שיש לה "מהר"ם-שיפים" יקרים כאלה ושנוגעת היא אל הלכת הטור "יורה דעה", שלמדנו באותו היום, מפני מעשה של שטות. בחור בר-דעת!..