באר היטב על יורה דעה שצא
סעיף ב
[עריכה](א) מריעות: שעושים ריעים זה עם זה שאוכלים ושותים עם זה היום וחוזרים ואוכלים עם זה למחר. ש"ך.
(ב) שבעולם: כתב הש"ך משמע אפילו בשאר קרובים הדין כן. וכן לענין שאלת שלום ולענין נשואין אין חילוק כלל בין אביו ואמו לשאר קרובים. והב"ח לא פירש כן ולא נהירא עכ"ל.
(ג) ל': כתב הט"ז דיש לתמוה על הרמ"א שהרי בתשו' מהרי"ל משמע דאחר ז' מותר. שוב ראיתי בד"מ שהכריע כן מסברא דנפשיה לאסור עד אחר ל'. ודבר פשוט שעל אביו ואמו קאי דאלו בשאר קרובים פשיטא שמותר לאחר ל' דא"ל דקמ"ל איסורא תוך ל' דא"כ ה"ל לומר ואסור כל ל' אלא ע"כ דבשאר קרובים אפי' תוך ל' שרי אחר ז' ימים והוא תמוה דבהדיא כתב הרא"ש פ' אלו מגלחין דתוך ל' שוה בשאר קרובים לאביו ואמו. מ"מ אין להקל בתוך ל' לאביו ואמו נגד הכרעת רמ"א. עכ"ל (ובנה"כ כ' שהמעיין בתשו' מהרי"ל סימן קכ"ג יראה לעינים דאינו מתיר תוך ל' באביו ואמו ע"ש).
סעיף ג
[עריכה](ד) קצת: בלבוש השמיט תיבת קצת ואולי גם הרב לאו דוקא נקט דה"ה דיכול ללבוש כל בגדי שבת וכן נוהגין. ש"ך.
(ה) ובלבד: גם כאן פירש הב"ח דיש להתיר לאבל על שאר קרוביו תוך ל' כמו בכניסת יתום ויתומה ואין כן דעת הש"ך וכמ"ש בס"ק ב' ע"ש. והט"ז כ' ונ"ל דלא התירו אלא להכניס החתן תחת החופה אבל לא ליכנס לאכול על סעודת החתונה דהא אפי' במשיא יתום ויתומה לא התירו לאכול בסעודה אם לא בדרך שאם לא יהיה שם יתבטל המעשה והא ודאי דמשיא יתומה הוה כמו אביה וטפי הוה מסתבר להתיר מאותו שמכניס החתן תחת החופה כנ"ל שלא כקצת שנוהגים להקל בזה עכ"ל (ויש נוהגין להיות מן המשמשים על הסעודה ולאכול אח"כ עם המשמשים אחר גמר הסעודה וזה אין למחות בידם. אבל להסב על השלחן כשאר בעלי הסעודה ראוי למחות).
(ו) במעונו: כ' הב"ח מיהו בליל ב' אע"פ דנוהגין בק"ק קראקא שלא לברך שהשמחה במעונו אין לאבל לאכול באותה סעודה דל"ד ליום ב' שכבר בעל בעילת מצוה בליל ב' כפי מנהגם ולכך עושים סעודה של דגים ביום ב' משום ברכת דגים כדאיתא פ"ק דכתובות הלכך אינה נקראת סעודת שמחה ואין אומרים לא אשר ברא ולא שהשמחה במעונו אבל בליל ב' מקמי בעילת מצוה דמברכים אשר ברא לא נגמרו הנשואים. ומה שלא נהגו לומר שהשמחה במעונו הוא מפני שמתאספים שם אנשים ונשים וכו' ע"ש. וכתב הט"ז ולפי המנהג שכ' רמ"א שלא לאכול בשום סעודה גם באותה סעודה של דגים אסור. עכ"ל.
(ז) המחרת: וכ' הלבוש ולא ראיתי נוהגין כן ואני אומר בדבר שאינו מצוי לא שייך בו מנהג כמ"ש לעיל ריש סימן ק"ץ ע"ש. ולא ראינו אינו ראיה. ואני ראיתי נוהגין לאיסור. גם לקמן סוף סימן ת"ב כתב הרב בסתם לאיסור. עכ"ל הש"ך.